לעיתים, אירוע נקודתי מצביע על מציאות שלמה. עסקת החילופין, בה הוחזרו לישראל גופותיהם של אלדד רגב ואודי גולדווסר תמורת המחבל הרוצח סמיר קונטאר, ארבעה שבויים וגופות מחבלים שהיו בידי ישראל.

מלחמה היא מצב נורא, אך גם במלחמה יש חוקים. יש עמים ומדינות הפועלים על פי חוקי המלחמה ויש הרומסים חוקים אלה ברגל גסה. על פי חוקי המלחמה, חובה לדווח על מצבם של שבויים, לאפשר לנציגי הצלב האדום לבקר אותם, לתת אות חיים מהם. חיזבאללה חטף שני חיילים, ובמשך שנתיים לא איפשר לאף גורם לראות אותם, לא מסר כל מידע על מצבם, הסתיר את העובדה שהם מתים, ניהל באכזריות מקפיאת דם סחר בגופותיהם כאילו היו בחיים, כדי לקבל מחיר של החזרת שבויים חיים. עד הרגע האחרון חיזבאללה התעלל במשפחות השכולות ושנייה בטרם הציג את הארונות, נציגו עדיין שמר על עמימות. זוהי אכזריות שאין כדוגמתה, המעידה יותר מכל על הברבריות של אותם אנשים.

הספק אודות מצבם של רגב וגולדווסר הוסר, אך לא אודות נסיבות מותם. האם הם נהרגו בקרב? האם הם נתפסו חיים ופצועים ונהרגו מחוסר טיפול? האם הם דיממו אל מותם לנוכח עיני שוביהם שעמדו על דמם? האם הם נרצחו בידי שוביהם?

בעוד ישראל מתעטפת באבל, עם שובם של החללים, בלבנון – חגיגה גדולה. על מה החגיגה? על שיחרורו של גיבור לאומי – סמיר קונטאר. מיהו אותו גיבור לאומי?

באפריל 1979 השתתף קונטאר בפיגוע רצחני בנהריה. הוא וחבריו חדרו בסירה מלבנון. אחרי שהרגו שוטר, פרצו לביתה של משפחת הרן, חטפו אב ובתו כבני ערובה. סמיר קונטאר רצח ביריות את האב, דן, לעיני ילדתו בת הארבע, עינת. לאחר מכן רוצץ את גולגולתה של עינת הקטנה בכת של רובהו, אל הסלע.

והרוצח הנתעב הזה הוא הגיבור הלאומי של לבנון. נשיא לבנון מקבל אותו בקבלת פנים ממלכתית. חזרתו מהכלא היא חג בלבנון. שיחרורו הוא חג ברשות הפלשתינאית. התקשורת הערבית כולה חוגגת, ללא מילת ביקורת על האיש ועברו.

עם שאדם כזה הוא גיבורו הלאומי הוא עם ברברי.

פשע המלחמה כלפי השבויים וקבלת סמיר קונטאר כגיבור לאומי, מאירים כזרקור על אמת החיים במזרח התיכון ועל מהות הסכסוך. אין זה רק סכסוך בין העם היהודי והעם הפלשתינאי על ארץ-ישראל. אין זה רק סכסוך בין מדינת ישראל למדינות ערב על זכות קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. לא פחות מכל אלה, זה סכסוך בין בני תרבות לברברים; בין בני אור ובני חושך. זו מלחמה בין טוב לרע.

לאחר אירוע 11 בספטמבר 2001, ניתן היה לצפות שהעולם החופשי כולו יתייצב למלחמת חורמה בציר הרשע. והנה, רק השבוע נשיא צרפת הרעיף כבוד מלכים על נשיא סוריה בשאר אסד, מעמודי התווך של ציר הרשע. המסר הכפול של המערב כלפי ציר הרשע, מחזק את הרע ומחליש את הטוב.

המציאות הזאת הופכת את העולם למקום הרבה פחות טוב, הרבה פחות בטוח, מקום שהרבה פחות טוב לחיות בו.

2. מי מאמין לחיזבאללה?

רון ארד לא נעלם. אין מצב שהוא ייעלם. חייל ישראלי שבוי הוא נכס שלא יסולא מפז בעבור שוביו, ובמיוחד כאשר בטייס או נווט בחיל האוויר עסקינן. הארגון המחזיק בו שומר עליו כעל בבת עינו, ופשוט לא יתכן שהוא יעלם לפתע.

רון ארד אינו שבוי חי. אין לאף ארגון לבנוני או לאיראן כל אינטרס להחזיקו חי. עלות אבטחתו, הבטחת הסוד, כלכלתו וכו' גדולה מאוד, ואם אין משתמשים בו עוד כקלף מיקוח לעסקאות חליפין עם ישראל, אין בו כל צורך לשוביו. הרי לא ייתכן שבבוקר בהיר אחד שוביו יכנסו מסיבת עיתונאים, יציגו אותו חי ויאמרו ששיקרו במשך עשרות שנים כאשר טענו שאינם יודעים מה עלה בגורלו. פשוט, אין כל סבירות לאופציה הזאת.

נותרת אופציה אחת, שקשה מאוד לסתור אותה – רון ארד נרצח בידי שוביו, והם מעלימים את העובדה הזו. האם הוא נרצח בידי "אמל"? בידי חיזבאללה? בידי איראן? איני יודע. אך אין ספק שחיזבאללה יודעים. כאשר הם טוענים שאינם יודעים מה עלה בגורלו, הם פשוט משקרים, וכל מי שעיניו בראשו יודע שהם משקרים. מי שידע כיצד להגיע למכתבים ולתמונות שנמסרו השבוע לישראל, יודע היטב את האמת על גורלו.

לכן, כל סיפור המסמך אודות רון ארד, אינו אלא ריטואל שנועד לאפשר את שחרורו של סאמיר קונטאר, במצג שווא של מימוש שלב ב' בעסקת טננבוים וחטופי הר דב, בו התחייב חיזבאללה לספק את המידע על רון ארד תמורת שחרור קונטאר.

לאחרונה נשמעו קריאות "לסגור את תיק רון ארד". ישראל השקיעה בניסיונות לאתרו אלף מונים יותר ממה שמדינה כלשהי השקיעה אי פעם בחיפושים אחרי חייל שלה, ומאחר ואין סבירות לכך שהוא חי, טוענים מציעי ההצעה שיש לרדת מן הסיפור. אני מסכים שיש להכריז על ארד כעל חלל שמקום קבורתו לא נודע, ולו כדי לשחרר את אלמנתו מעגינותה, אך גם כדי להסיר את חוסר הוודאות בנושא. אך בשום אופן אין לסגור את התיק.

יש להמשיך ולעשות כל מאמץ מודיעיני ומבצעי כדאי למצוא את רוצחיו ולהעמידם לדין על פשע המלחמה הנורא.

*

אהוד,

הופתעתי לגלות שגם אתה מתחיל להבין את גודל המחדל של ממשלת אולמרט במלחמת לבנון. בוודאי שהמחדל לא היה בהחלטה המוצדקת לצאת למלחמה, אלא באופן בו היא נוהלה – חוסר נחישות, חוסר רצון אמיתי לנצח, היעדר נכונות לשלם את מחיר המלחמה כשהתבררה מופרכותה של הקונספציה שניתן לנצח גם בלי להילחם ובעיקר – הפסקת האש האומללה, שהעניקה לחיזבאללה ניצחון וכבלה את ידינו מלהתמודד עם התעצמותו.

אהוד: לא הבנת אותי נכון. אני נגד החזרתה של רמת הגולן ולא מאמין בשלום עם סוריה, אבל לדעתי אחת הבעיות של תוצאות מלחמת לבנון השנייה היא ועדת וינוגרד ולא ניהול המלחמה עצמה. גם אם היינו שומעים לעצות האסטרטגיות וכובשים תחילה ציר על הליטני, זה לא היה מקטין במאום את הצורך בקרבות דמים לכיבוש כל כפר וכל עיירה ששימשו בסיס לכוחות הגרילה האזרחיים-למחצה של החיזבאללה, והיינו מגיעים לאותן תוצאות עם הרבה יותר קורבנות מצידנו ועם אי מיצוי יכולתנו האווירית שהיא עליונותנו במלחמה. גם אין לנו שום חוזה עם הקב"ה שאנחנו ננצח תמיד בכל קרב ובכל מערכה, לכן זה טמטום להאשים במחדל תמיד את העומדים בראש הצבא והמדינה ולא את הסכנות האמיתיות הרובצות לפתחנו.

ועדת וינוגרד והתקשורת הישראלית, המשרתת בחלקה את אוייבינו – סירסו את יכולת ההחלטה של המנהיגות הצבאית והאזרחית שלנו לצאת למלחמה נוספת גם כאשר ברור שחזרנו בצפון כמעט לאותו מצב שבו היינו לפני שנתיים. ואם וכאשר יופצצו הכורים הגרעיניים באיראן, אנחנו בעורף עתידים לספוג שוב את המנה של אז, ויש רק נחמה אחת, כפי שאומר אחד מידידיי הטובים: "זה בסך הכול יהיה פחות נורא מתוצאות רעידת האדמה הגדולה העומדת לפקוד אותנו בשנים הקרובות, שגם בעקבותיה תוקם ודאי ועדת וינוגרד לחקר אחריותו של אלוהים המזעזע את מוסדות הארץ."