זֶה הָיָה מִשֶּכְּבָר: עוֹד פּוֹרֵחַ
הָאָבָק שֶכִּסָּה וְהֵלִיט
בְּלֵילוֹת שִכּוֹרִים מִיָּרֵחַ
אֶת חָרְבוֹת הַמִּבְצָר שֶל עַתְלִית,
הוּא דָהַר מוּל הַיָּם הַגּוֹנֵחַ
בְּכָפִיָּה צְחוֹרָה כְּטַלִּית.
זֶה הָיָה מִשֶּכְּבָר: עוֹד פּוֹרֵחַ
הָאָבָק שֶכִּסָּה וְהֵלִיט.
 
הוּא קֵרֵב אֶת סוּסוֹ אֶל הַמַּיִם
וְדָרַךְ אֶת נִשְקוֹ בִּגְנֵבָה
וְנָשַק לָהּ עַל שְתֵּי הָעֵינַיִם
הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר בַּסְּבִיבָה
וְתָסַס בָּהּ, כִּבְיֶקֶב הַיַּיִן,
אֵיזֶה בְּכִי שֶלָּעַד לֹא כָּבָה.
הוּא קֵרַב אֶת סוּסוֹ אֶל הַמַּיִם
וְדָרַךְ אֶת נִשְקוֹ בִּגְנֵבָה.
 
שָֹרָה, שָֹרָה,
אַל תֹּאמְרִי, אַל תֹּאמְרִי לִי שָלוֹם,
כִּי הַלַּיְלָה אֶדְהַר הַמִּדְבָּרָה
וְהַלַּיְלָה יָפֶה כַּחֲלוֹם.
אַךְ אֲנִי עוֹד אָשוּב, שָֹרָה, שָֹרָה,
כִּי לָנֶצַח יָשוּב אַבְשָלוֹם.
 
הוּא אָבַד בַּחוֹלוֹת שֶל רָפִיחַ
וּפְרִי-תֹמֶר טָמוּן בַּחֲגוֹר
כְּמוֹ שִירִים שֶכָּתַב וְהִבְטִיחַ
שֶיִּקְרָא לָהּ בַּיּוֹם שֶיַּחְזֹר,
וְהַבֶּדְוִּי יָרָה – וְהִצְנִיחַ
אֶת הָאִיש מִסּוּסוֹ לְאָחוֹר.
הוּא אָבַד בַּחוֹלוֹת שֶל רָפִיחַ
וּפְרִי-תֹמֶר טָמוּן בַּחֲגוֹר.
 
הִיא חִכְּתָה לוֹ, דְמוּעָה וְנֶחְנֶקֶת
בֵּין צְלִיפוֹת מְעַנֶּיהָ, עַד תּוֹם
וְאֶקְדָּח כְּשֶהָיְתָה מְהַדֶּקֶת
אֶל גּוּפָהּ עוֹד הָגְתָה: "אַבְשָלוֹם!"
אַךְ גּוּפוֹ עִם גַּלְעִין פְּרִי-הַדֶּקֶל
נֶעֱלַם בַּחוֹלוֹת, וַיִּדֹּם.
הִיא חִכְּתָה לוֹ, דְמוּעָה וְנֶחְנֶקֶת
בֵּין צְלִיפוֹת מְעַנֶּיהָ, עַד תּוֹם.
 
זֶה הָיָה יוֹם שֶל יוּנִי: שְֹדוֹת שֶלֶף
וְעֵץ-דֶּקֶל מַמְתִּין מֵרָחוֹק.
הֵם פָּרְצוּ, חוֹרְקֵי-שֵן-וְשַלְשֶלֶת
לְרָפִיחַ, כִּשְאַר הַכֹּחוֹת.
וְאָמַר הַגַּשָּש: יֵש כָּאן שֶלֶד
וְהַתֹּמֶר צָמַח מִתּוֹכוֹ...
זֶה הָיָה יוֹם שֶל יוּנִי: שְֹדוֹת שֶלֶף
וְעֵץ-דֶּקֶל מַמְתִּין מֵרָחוֹק.
 
הֵם עָמְדוּ שָם שוֹתְקִים, עַל הַדֶּרֶךְ,
לְמוּלוֹ שֶל הַדֶּקֶל הַזָּר
וְהָרוּחַ עָלִים מְבַדֶּרֶת
כְּמוֹ אֶת שְֹעַר אַבְשָלוֹם, וּמוּזָר:
הֵם עָמְדוּ שָם שוֹתְקִים, עַל הַדֶּרֶךְ,
לְמוּלוֹ שֶל הַדֶּקֶל הַזָּר
וְשָמְעוּ אֶת הָרוּחַ אוֹמֶרֶת:
"הוּא הִבְטִיחַ לַחְזֹר– וְחָזַר..."
 
שָֹרָה, שָֹרָה,
אַל תֹּאמְרִי, אַל תֹּאמְרִי לִי שָלוֹם,
כִּי הַלַּיְלָה אֶדְהַר הַמִּדְבָּרָה
וְהַלַּיְלָה יָפֶה כַּחֲלוֹם.
אַךְ אֲנִי עוֹד אָשוּב, שָֹרָה, שָֹרָה,
כִּי לָנֶצַח יָשוּב אַבְשָלוֹם.
 
אהוד: למען האמת ההיסטורית, את לילו האחרון בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית העביר אבשלום בוויכוח קשה ומר עם דודי ברוך ראב בן עזר, שהיה מבוגר ממנו ומנהל תחנת הניסיונות מטעם אהרן אהרונסון, שכבר לא היה אז בארץ. דודי ניסה להניא את אבשלום מתוכניתו לצאת למצרים. ואילו את לילו האחרון לפני צאתו למסע בילה אבשלום בבית סבי יהודה ראב בן עזר ברחוב ביל"ו בפתח-תקווה, וגם סבי ניסה להניא אותו מתוכניתו. סבי היה ידיד-בנפש לישראל לוליק פיינברג, אביו של אבשלום, וסבי גם היה נתין אוסטרו-הונגרי, כרבים מיהודי הארץ באותה תקופה, והוא התנגד לכל פעולה שתפגע באוסטריה, בת בריתם של תורכיה וגרמניה במלחמה, וזאת מאחר שהקונסוליה האוסטרית בארץ-ישראל פרשה את חסותה על נתיניה היהודים וגם עזרה להם בימי המלחמה עצמם. אבל פרשת האהבה בין שרה אברהם (אהרונסון) הנשואה לבין אבשלום פיינברג שהיה מאורס לאחותה הצעירה רבקה – נכונה. ובסיורי ההיסטורי עם אבי בנימין, אשר בשנים 1915-1916 לערך ביקר כנער אצל ברוך, אחיו המבוגר ממנו, בעתלית, הראה לי אבי את החדר האמצעי באחד הבניינים, בקומה השנייה, שבו התגוררו אבשלום ושרה, ואמר שזו היתה העזה עצומה באותם ימים, שאישה נשואה תחיה באופן חופשי עם גבר אחר! – חלק מהפרטים מצויים ביומנו של דודי ברוך, שאותו פירסמתי בעיתון "מעריב" בשעתו, אך לצערי אין לי אותו מוקלד ואשמח אם מישהו יתנדב לעשות זאת.