(נקרופיליה ביוונית nekros – מת, phils – אוהב)

החברה הישראלית חולה. עולם הערכים של החברה הישראלית השתבש לחלוטין. אהבת הגופות של החברה הישראלית והפולחן סביבן יביאו בהכרח ליצירת גופות נוספות.

ניתן בהחלט היה להבין את שאיפתה של קרנית גולדווסר לשקם את חייה, למצוא אהבה, ולהקים משפחה. אבל ניתן היה לממש את שאיפתה גם ללא המאבק למען החזרת הגופות.

מאחר שידוע היה בוודאות, גם לה, שבעלה אינו יותר בין החיים, ניתן היה להתיר את עגינותה ולאפשר לה חיים חדשים על-ידי החלטה הלכתית. פרנסתה ממילא מובטחת לכל חייה על-ידי המדינה, ובדין.

עצם השימוש במושג החזרת "הבנים" במקום החזרת "הגופות" מקומם.

בתיה ארד ז"ל, האצילה וההומניסטית, אמרה שמעניין אותה בנה החי ולא גופתו.

אסור להחליף את עולם הערכים ההומניסטי. החיים הם המטרה ולא המתים. המלחמה היא למען החיים ולא למען המתים. למען החיים אין ברירה לעתים אלא להקריב חיים. למען המתים אסור.

עם כל ההשתתפות הכנה בצערה של קרנית גולדווסר, מאבקה היה מקומם ומסוכן. קרנית, שידעה בוודאות שבעלה אינו בין החיים, אמרה: "אני רוצה להשיב לעצמי את החיים." למען החיים וודאי שראוי היה להקריב קורבנות קשים, אבל הקרבה למען גופות מסוכנת. הנקרופיליה האגואיסטית של קרנית תוביל למרבה הצער למתים רבים.

חנינה על תנאי – כל רוצח שייתפס יוחזר לכלא

מתן חנינה לרוצחים על-פי הסכם חילופי שבויים על-ידי נשיא המדינה, שמה ללעג את שלטון החוק. אכן, לנשיא אין ברירה, אלא לחתום.

כאן המקום לשנות את החוק. הנה הצעה לחבר כנסת בעל יוזמה:

כל אסיר שקיבל חנינה כתוצאה מעסקת חילופי שבויים עם האוייב, במידה שייתפס על-ידי רשויות המדינה, ייכנס לכלא וירצה את שארית עונשו.

כדאי לזכור כי בארץ מסתובבים חופשי רוצחים רבים ששוחררו בעסקות חילופי שבויים וביניהם גם "ערבים-פלסטינים אזרחי ישראל" (אזרחי ישראל בכפייה – על-פי הנוסח הערבי הפוליטקלי קורקט). לא יעלה על הדעת שתהיה לקונה בחוק במקרים כאלו, והרוצחים יסתובבו בחופשיות בארץ. פרסום חוק כזה (וביצועו) ישמש גורם מרתיע נגד מעשי החטיפה.

דימיון תיאטרלי

נסראללה מומחה בהעמדה תיאטרלית. המיצגים שלו הם יצירת מופת שמטרתה שילהוב ההמון הערבי. המצגת הפשיסטית שקיים בלבנון עם דהירות הסוסים והחיילים המצדיעים במועל היד הנאצי, עשתה רושם רב על העולם הערבי כולו. אין ספק, נסראללה הוא תלמידו הנאמן של לני ריפנשטאהל הקולנוענית של היטלר, ואף עולה עליה. בהתחשב בכך שעוד קודם לכן נבחר נסראללה כמנהיג הערבי הפופולארי ביותר – ישנן דרכים להיאבק מולו במישור שלו, המישור התדמיתי. בקצת דמיון יוצר ניתן היה לייצר מצגת שתשנה את ההצגה. והנה כמה רעיונות:

* לצבוע את ידיו של קונטר בצבע אדום שאינו יורד, ולצלם זאת: "הנה הרוצח הדרוזי – הכופר על-פי השיעה..."

* לא לתת למסוקים עם קונטר להמריא ולחייב אותם להגיע באיחור בדרך היבשה.

* לשלוח מזל"ט שיפזר צבע אדום על המפגינים בדחייה ויוריד כרזות תעמולה.

כמובן תמיד יהיו כאלה כמו זהבה גלאון שיטענו שמדינה תרבותית לא עושה כן... אבל במאבק על התודעה, ניצחון תדמיתי חוסך דם. "המגוחך – הורג", אומרים בצרפתית. עשיית נסראללה למגוחך היהה הורג אותו גם ללא שפיכת דמו.