על דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד עברה מפלגת העבודה לסדר היום (אחרי מפגן שרירים פאתטי). על הדו"ח המלא מפלגת העבודה הבליגה. עם פרשת טלנסקי מפלגת העבודה חיה בשלום. פרשת אולמרטורס לא הזיזה למפלגת העבודה.
אבל הסוגיה הלאומית הכבדה, שאלה של חיים ומוות, שאלה שעליה תקום או תיפול מדינת ישראל, מפלגת העבודה לא יכלה להחריש – על דחייה של כמה ימים במתן תפקיד יו"ר ועדת הכספים של הכנסת לאבישי ברוורמן.
איזה סדר עדיפויות מעוות, חולני.
לאחר התפוצצות פרשת טלנסקי, הכריז אהוד ברק שאולמרט אינו ראוי להיות ראש הממשלה. המעשה המתבקש מהכרזה כזאת היא פרישה מיידית מהממשלה הבלתי ראויה, וניסיון להפילה וללכת לבחירות. במקום זאת, רקח ברק עסקה המאריכה את שלטונו של אולמרט בעוד חודשים רבים. העיקר, להמשיך ולהשתתף בממשלה הגרועה הזאת, לדבוק בשררה, לאפשר ליולי תמיר להמשיך להרוס את החינוך בישראל עוד מיספר חודשים.
אבל בעקבות הסוגיה הקטנה והלא חשובה של מינוי ברוורמן, מפלגת העבודה, כולל שריה, הצביעה אי אמון בממשלה. זוהי התנהגות בלתי ממלכתית, העושה צחוק מהדמוקרטיה הישראלית ומהפרלמנטריזם הישראלי ומדרדרת אותם למקום עוד יותר נמוכים מכפי שהם נמצאים בו.
איך ניתן להיות חברים בממשלה ולהצביע אי אמון בה? הרי השרים הצביעו אי אמון בעצמם. אם אין להם אמון בממשלה, מדוע הם מכהנים בה? אם יש בהם אמון בה, למה הם הצביעו אי אמון?
מי שאין לו אמון בממשלה, חייב לפרוש ממנה לאלתר. שר שהצביע אי אמון ומשום מה לא התפטר – ראש הממשלה חייב לפטר אותו מיד. אבל שרי העבודה ידעו שאולמרט לא יפעל כנדרש מחובת הממלכתיות והמנהיגות, כיוון שהשיקול היחיד המדריך אותו הוא הישרדותו, ולכן הם הרשו לעצמם את המעשה המחפיר – הצבעת אי אמון בממשלה, והמשך כהונה בה.
חרפה!
ואם במפלגת העבודה עסקינן – הבהרה. לפני שבועיים החמאתי מעל דפים אלה למפלגת העבודה על תמיכתה בחוק יסוד משאל עם. משום מה, מערכת עיתון שבו אני משתתף [לא "חדשות בן עזר"] הכתירה את המאמר בכותרת "העבודה עם הגולן". הלוואי והייתי יכול לחתום על כותרת כזאת. אך למרבה הצער והבושה, המציאות היא הפוכה, ולפיכך הצבת כותרת כזאת בפני הציבור, היא הצבת מכשול בפני עיוור.
מפלגת העבודה, למרבה הצער, אינה עם הגולן. אני מאמין שמרבית מצביעיה וחבריה מתנגדים לנסיגה מהגולן, אך נציגיה בכנסת, ברובם המכריע, תומכים בנסיגה.
עם זאת, יש לציין שמפלגת העבודה נהגה באחריות, בהגינות, ובממלכתיות בשאלת משאל העם (אולי מתוך מחוייבות למורשת רבין), ועל כך היא ראויה לשבח.
2. גיבוי לדיכוי
הארגונים והגורמים הבינלאומיים שיצאו למאבק נגד קיום האולימפיאדה בבייג'ין, תרמו תרומה רבה למאבק למען זכויות האדם בעולם. לא, איני תומך בביטול האולימפיאדה. הדבר אינו מעשי בשלב זה, ובכלל – יש להימנע ככל הניתן מעירוב בין פוליטיקה לספורט. עירוב בין פוליטיקה לספורט עלול לשמש תקדים שעלול לפגוע דווקא במדינות דמוקרטיות, הומאניות וליברליות, כמו ישראל, המצויה תדיר תחת מתקפת ארס, שיטנה והסתה מצד גורמים המצדדים במדינות העריצות ביותר ומצד אותן דיקטטורות עצמן, בשם... זכויות האדם, כביכול, ולאמיתו של דבר, מתוך אנטישמיות גרידא.
אך חשיבות המאבק נגד האולימפיאדה, היא בהפניית זרקור על הדיכוי של הדיקטטורה הסינית והפגיעה השיטתית והאכזרית בזכויות האדם במעצמה זו. האולימפיאדה ממקדת את תשומת לב דעת הקהל העולמית לסין, ומשטר העריצות הסיני מנצל זאת לתעמולה ולהסברה שנועדו לשדרג את מעמדו בדעת הקהל העולמית, ולהפגין את הישגיו. התמקדות מתנגדי המשטר הסיני דווקא באולימפיאדה, כדי למחות נגד זוועות המשטר, היא צעד חכם מאוד, כיוון שאין דרך אפקטיבית יותר ואין עיתוי מתאים יותר להעלאת הנושא על סדר היום העולמי.
אני מניח שגם מנהיגי הקמפיין נגד סין לא ציפו שהוא יוביל לביטול האולימפיאדה. אולם ניתן היה לצפות שתהיה לו תועלת מעבר לעצם העלאת הנושא על סדר היום – הימנעות של מנהיגי העולם, לפחות מנהיגי העולם המערבי, מחיבוק המשטר הסיני. למרבה הצער, יעד זה לא הושג.
אין לערב פוליטיקה וספורט – זו התשובה האולטימטיבית למתנגדי האולימפיאדה בבייג'ין. אם כן, אדרבא, תהיה האולימפיאדה אירוע ספורטיבי בלבד. אולם אם היא אירוע ספורטיבי בלבד, מה יש למנהיגי העולם לחפש שם? והנה, מנהיגי העולם עולים לרגל לבייג'ין ומשחרים לפתחו של משטר הדיכוי הסיני, ואינם מוותרים על הכבוד, על החשיפה, על החגיגה הבינלאומית. התנהגותם מכשירה את השרץ ונותנת גיבוי בינלאומי לדיכוי ולרמיסת זכויות האדם בסין.
האכזבה הגדולה ביותר היא משמעון פרס. פרס, נשיא מדינת ישראל, נהנה מיוקרה בינלאומית רבה. חרף היותו נשיאה של מדינה קטנה, הוא נהנה ממעמד של זקן המדינאים ואחד המוערכים שבהם. אילו הודיע שלא ייסע לאולימפיאדה במחאה על הדיכוי בסין, אמירה זו היתה מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו, והיתה לה תרומה אדירה במאבק למען הדמוקרטיה וזכויות האדם בעולם.
כך ראוי היה שינהג האזרח מס' 1 של מדינת היהודים, מדינה שמייסדיה חרטו על דגלה את חזון החירות, השלום והצדק של נביאי ישראל ושאפו להיות אור לגויים. אך פרס אינו האיש שיחמיץ הזדמנות להתחכך בגדולי העולם ולהיות באור זרקורי התקשורת הבינלאומית. וכך, הוא החמיץ הזדמנות להעביר לעולם מסר ישראלי ויהודי בעל משמעות ערכית ומוסרית ממדרגה ראשונה.
מה לפרס ולאולימפיאדה? הרי אין לפרס, בניגוד למנהיגים אחרים (אולמרט, למשל) עניין בספורט ומעולם לא היה לו. הוא עצמו הסביר שהאולימפיאדה היא אירוע מדיני ממדרגה ראשונה, ולכן עליו להיות נוכח בה.
דווקא העובדה שהאולימפיאדה היתה לאירוע מדיני, היתה צריכה להשאירו בבית. בשיטת המימשל הישראלית, תפקידו של הנשיא הוא מוסרי, יותר ממדיני. ובסיטואציה בה האמירה המדינית הראויה היא אמירה מוסרית, ראוי היה שנשיא מדינת ישראל יאמר אותה, בהחרמת האולימפיאדה.
...אולם אם במוסר עסקינן, למה אפשר לצפות מנשיא השומר על זכות השתיקה לנוכח גילויי השחיתות של ראש הממשלה, ואינו נוקט בצעד המתבקש מבחינה מוסרית ויוצא בקריאה דרמטית להתפטרותו של אולמרטורס? יצחק נבון נהג כך כאשר קרא למינוי ועדת חקירה ממלכתית לאחר הטבח בסברה ושתילה, וקריאתו השפיעה מאוד על קבלת ההחלטה. אבל איפה שמעון פרס ואיפה יצחק נבון...
אהוד: באמת יפה מאוד מצידך שאתה משווה את אחריותו של אולמרט לעלילות נגדו בשל שימוש-כביכול בנקודות של משרד הנסיעות ראשונטורס, שמתברר שנחקרו ונסגרו כבר ב-1991 – לאחריותו של שרון לטבח סברה ושתילה, שבסופו של דבר התברר שלא הפריעה לו אחרי שנים להיות ראש-ממשלה לגמרי לא רע לישראל! – קצת צניעות פוליטית אינה מזיקה גם לפובליציסט מוכשר כמוך! – שאל את טלנסקי ויגידך.