עיון ב"אצל" של א"נ גנסין
בשנה הראשונה או השנייה שלי באוניברסיטה למדתי קורס על הסיפורת בראשית המאה העשרים, ואחת החובות היה לקרוא את הנובלה "אצל" של אורי ניסן גנסין. הספר הוצג על ידי המרצה כאחת מאבני השתייה של הספרות העברית, יצירה מודרנית, לירית, כתיבה אסוציאטיבית המזכירה את כתבי אנטון צ'כוב, מרסל פרוסט וריינר-מריה רילקה. היום, לאחר קרוב לחמישים שנה, אני רשאי להתוודות שלא עמדתי במשימה: קראתי כעשרה עמודים, והרמתי ידיים. לא הבנתי מי נגד מי – שום משפט לא התקשר לי למשהו שניתן להיאחז בו כדי לקטלג אותו בתבניות שהיו מובנות לי עד אז. הקריאה היתה עבורי עינוי, ובבושת פנים הפסקתי אותה, כאמור אחרי העמוד העשירי.
החווייה הבלתי מרנינה ההיא השאירה בי רושם קשה, שכן העמידה בסימן שאלה את עצם היומרה שלי כי העיון בספרות העברית צריך להיות ייעוד חיי. לכך הצטרפה נמיכות הרוח שאחזה בי כששמעתי את יוסי גמזו קורא את עבודתו באחד הסמינריונים של החוג לספרות, עבודה מהוקצעת, גדושה בידע וכתובה בלשון מופלאה ביופייה.
עברו שנים, ואני התפייסתי עם עצמי, אך עניין גנסין לא הניח לי מעולם, וחשתי שאם לא אשלים את החסר בנדון – חוב קשה מנשוא ירבץ על מצפוני. כידוע לכל מי שהספרות היא לוז חייו – תמיד יש ספרים ש"חובה" לקרוא, ותמיד "החובות" החדשים דוחים את הישנים, וכך חיכה "אצל" בספרייתי עד ימים אלה, בהם הוקל עליי מעט עול הלקסיקון ההיסטורי, אותו אני כותב ועורך. תערובת של רתיעה וחרדה אחזה בי כשהושטתי את היד לקחת מהמדף את הספר הצנום הזה. השנים הרבות שעברו לא הצליחו לשכך את תחושת הכישלון שלי.
ובכן, קראתי את הספר (במהדורת יחדיו – אגודת הסופרים, 1965). אני מודה שיש בו כל מה שמבקריו (שלמה צמח, ישראל זמורה, ברוך קורצווייל, דן מירון ואחרים) מצאו בו: תוגה גדולה בכל הנוגע לגורל האדם שנדון לבדידות בחייו ובמותו (הגיבורים מצויים "אצל" החיים, ואינם ממצים אותם – עמ' 138), התעמקות בנפתוליה של האהבה, המטילה על האהוב חוסר אונים, תיאורי נוף ייחודיים, כתיבה אסוציאטיבית. התחושה שאפפה אותי היא שבאמת מדובר בסופר בעל ניצוץ של גאונות, במנטור הגדול של גאון אחר, הלא הוא ס' יזהר, שהודה כי את סגנון כתיבתו ירש מגנסין. ואף על פי כן, אני גם חוזר ומודה שהקריאה היתה עבורי – גם עתה, לאחר קרוב לחמישים שנה – עינוי של ממש.
מה ש"קורה" ביצירה הזו ניתן לסכם בחצי עמוד: הגיבור הראשי, אפרים מרגלית, הוא צעיר כבן שלושים, שנדד בערים שונות של האימפריה הצארית (פטרבורג, קיוב, אודסה ועוד), וגם נסע לארצות הים. בשום מקום לא מצוין ממה הוא מתפרנס, אך הוא מצוי בחוגי אינטליגנציה, בהם סטודנטים וסטודנטיות, וכן סופר שחזר מארצות הברית ומבקרו הצמוד, הקורא את כתביו בציבור ואת ביקורתו עליו. אפרים מבלה הרבה בטבע ליד נהר, על ההרים, נזכר במערכת יחסים שהיתה בינו ובין מספר "ריבות", הלא הן צילי, דינה, זינה, וירה ורוחמה הקטנה. מערכות היחסים האלו גולשות גם אל "ההווה", וכמעט כל אחת מ"הריבות" מתוודה בפניו על אהבתה המטורפת אליו, והוא איננו מחזיר להן אהבה, למרות שיש רמזים שהוא כמהָ אליה. כשגם רוחמה "הקטנה" מתוודה על אהבתה אליו, הוא עונה לה: "זהו דבר מיותר, רוחמ'קה, אל תאהביני" (עמ' 143). האהבות של "הריבות" כלפי אפרים הן על גבול הטירוף, ומתוארות כ"מכה" שנחתה עליהן (עמ' 97, 103, 138, 143 ועוד), ועל אחת מהן (דינה) מרומז שאהבתה גרמה למותה.
זהו – פחות או יותר.
אני מודה שאני חש אי נוחות כשסופר מתאר באמצעות גיבור בן דמותו גשם של חיזורי נשים המורעף עליו. יש בכתיבה כזאת ממין היוהרה שאיננה מתיישבת אצלי עם אמנות שאמורה לברוא בדייה שבעדה משתקפת האמת (פאראפראזה לדברי פאבלו פיקאסו). אך זאת לא הסיבה היחידה שבעטייה הספר לא גרם לי לאותה הנאה שאוהב ספר חותר אליה. סיבה נוספת נעוצה בשפה. אמנם יחסית לתקופה בה הרומן נכתב (ראה אור לאחר מותו ב 1913), מדובר בהישג של ממש, אך עבור קורא בן ימינו שפתו של גנסין מועידה לו עבודת פרך ממש: חמילה היא מעיל, גתית היא מנדולינה, קיטר פפירוסה – פירושו עישן סיגריה, נשלו – פירושו נרגע, שופרות – פירושו מנורות, חלבונות הן לובן העיניים, לאפוקי – פירושו חוץ מ- , אפר – פירושו צעיף, מצנפת תבן היא כובע קש, אחד משישים שבדק – פירושו – שנייה, אגב ריהטא – פירושו תוך כדי הליכה, אדהכי – פירושו בינתיים, כלבלב – פירושו הדק האקדח ועוד רבים.
אבל לא רק ארכאיזמים וארמיזמים למכביר יש בסיפור הזה – גנסין משבץ בכתיבתו מילים בלטינית, צרפתית, אנגלית, גרמנית, יידיש, רוסית, אוקראינית. כמעט לכל שורה חייב הקורא תרגום, ובלי המילון שישראל זמורה הכין עבורו בסוף הספר – לא ניתן לשרוד את הקריאה. הוסף לכך את העובדה שהספר כתוב בכתיב חסר שבחסר, והרי לך טרחה של ממש.
הכתיבה היא, כאמור, אסוציאטיבית, והקורא איננו מסוגל לעקוב אחרי המתארע בסיפור. קשה, עד בלתי אפשרי, להפריד בין זיכרונות לקורות "ההווה", בין הגיגים למציאות; הרי טעימה (בכתיב מלא לרווחת קוראי הרשימה הזאת):
"לפניו (של אפרים) היתה שטוחה אותה מגילה גדולה, שבאחד הימים ראה אותה בידו של בחור זה הלבנוני והמקורזל. זו היתה פזורה לפניו דפים דפים גדולים, שהיו משורטטים וממולאים צפופות בקווים ובנקודות מרובים, ואת האחד מהם היה מחזיק בידו וגמר בתשומת-לב של תהייה קלילה את קריאתו של אותו סיפור. שם היו דברים נוגים במקצת ומוצצים את הלב. רבצה בכבדות אותה חשיכה שחורה ואילמת שבלילות הסתיו האפלים. ברחוב הריקני חבטו האילנות החשופים בזמורותיהם ושאגו שאגה יבשה, והזגוגיות שבחלונות, שהבהיקו שחורות והיו צובעות בחשיכה הרחוקה את אור המנורה הנוגה שבחדר, הללו היו לפרקים חרדות מכוחה של הרוח הפסקנית וצלצלו רסיסים רסיסים. לא היה מי שהרגיש בזמנו, אימתי היה סיפק בדבר – אבל איזה פשפש שבגג כבר הספיק ונטרד ממקומו ושוב לא מצא לו האומלל מנוח, ואחד זר, אחד זר שחור ואיום, בא וישב לו באיזה לול שבהסתר אצל הארובה שבגג..." (עמ' 81).
אני הוגעתי את מוחי האם מדובר בתוכן של הסיפור, אותו קורא אפרים מהמגילה, או שמא מדובר בהגיגים של אפרים, ואולי מדובר במה שקורה ברקע תוך כדי קריאה. זה לא מתפענח –לא כאן, ולא בשאר "הגלישות" האסוציאטיביות שבספר. אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שהבלבול הזה, המכוון על ידי הסופר, הוא כורח ספרותי מובנה.
רעה חולה אחרת היא הדיבורים הישירים, שכמעט לעולם אין בהם שום מסר, וממש קשה להבין לשם מה הם באו לעולם. הרי דוגמאות:
 
" – ומה את, לבטח...לאו?
......
– אבל... הרי את דוברת, יקירה, כאילו..." (עמ' 38)
" – יפה, יפה...ורי ול, סר...
......
– אבל... אקסקיוז מי, סר, אני... אני חפצתי לשאול – פרהפס... אולי הוא מוצא לאפשר –מיד!
........
מיד? כלומר... מיד?" (עמ' 48)
 
כמעט שלא תמצא בספר דיבור ישיר שלא יהיה בו גיחוך וצחוק מגובה בכמה "חה חה":
" – אה? לאו, חה-חה-חה, אבל....
......
– לבוא לידי גופה של אותה סניגוריה, חה-חה?
– חה-חה-חה... חי ראשי, אדוני!
– חה-חה... וגם פה?" (עמ' 100).
 
חלק מן הקשיים, עליהם אני מצביע ברשימה קצרה זאת, ימצא הקורא ברבות מיצירותיהם של סופרי התחייה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. אך כשהקורא מתגבר על מחסומים אלה, הוא מוצא על הרוב הנאה, ריגוש ותובנות שהופכים את הטרחה שלו לכדאית. כך הדבר בסיפוריהם של מנדלי, ברדיצ'בסקי, ביאליק, ברנר. קשה לי לומר שזה מה שמצאתי בספרו של גנסין. אני אומר זאת בכאב, אבל בכנות גמורה, הגם שאני מסתכן לספוג בוז קר מצד אניני הטעם שבין קוראי הספרות העברית.
 
אהוד: את "אצל", "הצידה", "בטרם" ו"בינתיים" של א"נ גנסין קראתי לראשונה לפני יותר מיובל שנים כאשר למדתי ב"תיכון חדש" בשביעית ובשמינית "הומאנית" (ספרותית) אצל יעקב בהט (בכשטיץ). ומאחר שכל אחד מאיתנו, במהלך אותן שנתיים, נדרש להרצות כשעתיים ויותר על יצירה ספרותית עברית (אני הרציתי על "אבנים רותחות" ו"דורות ראשונים" של הזז), עדיין אני זוכר את חברנו יעקב וכסלר עדין הנפש, בעל רגש של משורר, מרצה על גנסין מתוך הזדהות מופלאה עימו כאילו גנסין עצמו יושב בכיתה ומדבר איתנו.
גנסין, הנימה המוסיקלית האלגית של הפרוזה שלו, ופרשת ידידותו המופלאה והמסובכת עם ברנר, היה אחד מגיבורי הספרות שלנו, הגם שידענו ששפתו אינה קלה. גם שפתו של ברנר אינה קלה, אבל הוא ידע את סוד השבירה והריסוק של העברית ובזכותם קל יותר לקרוא אותו היום מאשר את גנסין.
איני יודע אם גנסין הוא באמת ה"מנטור" של ס. יזהר אבל אני מודה ומתוודה שקל לי יותר לקרוא את גנסין מאשר את יזהר, ורוב הדברים שאתה כתבת נגד גנסין הייתי מפנה דווקא נגד יזהר, שמעטים מאוד העזו לערער על נסיכותו, אם לא מלכותו – בספרות העברית. למשל קורצווייל, שלאחר הופעת שני הכרכים העבים והכמעט בלתי-קריאים של "ימי צקלג" – העז לכתוב שהיה אפשר לכלול את תוכנם בסיפור קצר אחד מבלי להפסיד דבר.
כת