פרק שביעי
הנישואים עם הדסה, הנישואים עם לאה
 
הדסה היתה צעירה יפת-תואר ועצמאית. היא לא היתה זקוקה, כשאר בנות-ירושלים, לקצבת החלוקה ולנדבות של ה"כוללים". היא עמדה ברשות-עצמה, ידעה להתמקח עם הפלאחים אשר הביאו חיטה לטחינה, וחלק ממנה מכרו בעזרתה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות סוסים ההולכים סחור-סחור ומסובבים את אבן-הריחיים.
ביום נישואיו הלבישו את יהודה אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטן עשוי משי דמשקאי משובח, חגורת משי משובצת – ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שׂיער. כל קרוביו מכריו חשבו שהנה-הנה רתמו בעול את הבחור-הפרא, ועתה יהיה יהודי הולך בתלם, כמו כולם.
לכך קיוותה גם הדסה – שיהודה ייעשה לתלמיד-חכם, לרב, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו. היו לה חלומות, והיתה גם מעשית מאוד. היא היתה מוכנה להקריב הרבה עבורו, בתנאי שיילך בתלם שהיא, ורוב יהודי ירושלים, ראוהו מקובל ומכובד – להיות בחור-ישיבה, ובעתיד – רב וגדול בתורה.
תחילה, כאשר החליט יהודה לעזוב את עבודתו בבנק של ברגמן, שמחה גם הדסה. היא חשבה שבזכות התורה שילמד – תזכה מעתה גם היא בחלקה בעולם הבא. אך לא כך קרה. יהודה לא הסתגל – לא לבגדים, לא ללימודי הקודש אצל דודו הדיין, בנימין שטמפפר, אבי יהושע – ולא לתקוות שתלתה בו הדסה. דווקא לאחר שנראה, כלפי חוץ – שהבחור נעשה כאחד מאברכי "כולל אונגארן" – באו המרד וההיאבקות האמיתית.
מדי בוקר היה יהודה יוצא את הבית לאחר תפילה חטופה. תחילה חשבה הדסה שמגמת פניו לבית-מדרש – אך לא, הוא היה הולך לספרייה הגדולה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, יושב שם, מעשן מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הסופרים הקלאסיים, מאלה שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים ממולדתם; או היה הולך לביתו של פרומקין, עורך העיתון העברי "חבצלת", שריכז סביבו את חבורת המשכילים היהודים בירושלים. יהודה התיידד עם העורך, קרא אצלו עיתונים עבריים שהתקבלו מחוץ-לארץ, וכשהיתה מתאספת שם החבורה – היו שומעים לעיתים נגינה בכינור, מעשנים, משחקים בשחמט או לומדים תנ"ך בצוותא. הם למדו תנ"ך לא כדרך אברכי הישיבות, שחיפשו בספר הספרים רק את מקור ההלכה והתפילות, אלא כדרך אנשים משכילים שרואים בתנ"ך את הספר הלאומי וההיסטורי של העם החוזר לארצו הישנה-נחדשה.
 
ולא רק זאת. עבודת השדה משכה את יהודה ושריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מן הטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר איתו בחוצות העיר, כאחד מן ה"שבאב" המקומיים; או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלחים ומפליאו בתלמיו העמוקים והתואמים, שמתפרשים לפי תוואי חלקות הקרקע, בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה יהודה חוזר ברכיבה לביתו, שזוף-שמש וספוג הרוחות הצוננות והצלולות של הרי ירושלים ושדותיה, וכל-כולו תוסס ועורג לחיים ההם, הגדולים והרחבים, שהיה רגיל להם בהונגריה.
 
הדסה כבר היתה בהריון אך יחסיו עימה התערערו. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והיה מתרפק עליה בלילות ומלטף את גופה, והיא, שכבר היתה מקודם אשת-איש, הדריכה אותו בסתריה והיה מאושרת בו. אך היא התעקשה לראות בו תלמיד-חכם ולפרנסו; התנגדה לכך שיעזור לה בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב בבוא היום את ירושלים וללכת לעבוד את האדמה במושבה החדשה שתקום.
כאשר המשיך יהודה להסתובב חופשי, כרצונו, ואף החל להביא הביתה ספרי-קריאה גרמניים שהחליף בספריית הטמפלרים ברפאים – הגיע המצב עד משבר. הדסה, שהיתה אישה מסורה אך גם בעלת-אופי, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה ליהודה – ותבעה מהם בתוקף להכריחו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על יהודה שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!
יהודה, שנלחץ על-ידי קרוביו ואשתו, מצא דרך לתעתע ולהתל בהם, כדי להשתחרר מאורח-החיים שכפו עליו. באורח מוזר החלו להיראות מדי בוקר עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני האבק הלבן של הקמח, המכסה תמיד את רצפת הטחנה. יהודה רמז שיש בכוחו להתגבר על השדים והרוחות ששורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולה בלילות. ואכן, הכול היו רואים, מדי בוקר, את הסוסים עייפים ושטופי-זיעה, אף שהיו קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שקשרום בתחילת הערב – וזה סימן ברור לכך שסמאל ויתר השדים, כמו בִּילִיד בן הנֹאד, השתעשעו בהם והריצו אותם כל הלילה. ואולי היו אלה לילית ונעמה, הַשֵּׁדות החצופות, שרכבו עליהם ערומות עד אשר מפיות הסוסים ניתז הקצף וכל גופם נרעד? – – –
יהודה עצמו החל ללון לעיתים בטחנת-הקמח, בלילות, ולא רק שלא ניזוק כלל מן השדים – אלא שהוא היה זה שיוצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי סוס זה או אחר, סביב-סביב לחומת העיר, וגורם להם הזעה יתירה.
התעלולים האלה הוציאו לו עד מהרה שם של פורץ גדר ומחלל שם-שמיים.
 
*
ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה"כולל", מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, מבני-חוגו של פרומקין, וביקשו להרביץ להם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש. שמועות מבהילות הילכו מפה לאוזן על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה ומקימים ארגון סתר, "הבונים החופשים", שמטרתו להרוס את חומות היהדות עד היסוד ולעשות את כל בני-ישראל חופשיים בדיעותיהם.
יהודה וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ויכלו להם. יהודה אף צעק לעברו אל מנהיגם, שעמד בראש המרביצים:
"יום יבוא – ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"
"אתה שֵׁייגֶעץ! פסול! טרֵפה!" חירף אותו הלה. "צריך להלקות אותך ברבים בחצר בית-הכנסת 'החורבה' ולבזותך – בגלל מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה! טפו!"
 
מאוחר יותר באותו ערב חזר יהודה, נרגז וסוער, לביתו. הוא קיווה שאולי הפעם יוכיח לאשתו עד כמה טועים הירושלמים האלה, הסבורים שאפשר לכוון את חייו במכות. אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של הדסה, ששמע התיגרה כבר הגיע לאוזניהם, והם החליטו ללמד אותו לקח ולהחזירו למוטב. יהודה נתקל במקהלה של צעקות, חרפות ואיומים. בצד עמדה אשתו ההרה, בוכייה – אך לא באה לעזרו. שעתה היתה כדעת המגנים אותו.
אחד כנגד רבים, נלחץ יהודה אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מהם. האם יעזו להכותו? – בתושייה, שמולידהּ הייאוש, ניגש לחלון הקרוב ואיים על באי-הבית.
"אם לא תרפו ממני – מיד אפתח את החלון וכל השדים ורוחות-הטומאה, אשר בהשבעתם אני מומחה בתור חבר בכת הסודית של 'הבונים החופשים' – ייכנסו פנימה וייאחזו בשערותיכם! – וואאוו...!!!"
פרצה בהלה.
האיום פעל את פעולתו. הקרובים הירפו מיהודה והסתלקו, אך לאחר ימים מעטים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו – ומצידם הוא יכול ללכת אחר-כך לכל הרוחות יחד עם חבריו המופקרים – אלה הנגועים בהשכלה ובכפירה ועוסקים כמובן בשדים! – ואלה הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות כפרים עבריים ולהושיב בהם עובדי-אדמה צעירים!
 
*
לא עברו ימים רבים ויהודה התגרש מהדסה בעודה הרה לו, [אך לימים התברר לי שכאשר יהודה עזב את הדסה, הוא טרם ידע שהיא בהריון ממנו. – אב"ע], וכשנולד בנו-בכורו, מנחם-שלמה, כבר היה רחוק וזר לה. יהודה היה עתה כבן תשע-עשרה, ועבר לגור תקופת-זמן בשכונה החדשה מאה שערים. הזמינו אותו לשם המתיישבים הראשונים, בהם גם בן-דודתו יהושע שטמפפר, שסבלו בלילות מהתפרצויות של גנבים ושודדים ערביים שבאו מן הכפרים הסמוכים.
עם יהושע היה יהודה מטייל לסביבות השילוח, קבר רחל והר הזיתים, וכל אותן שעות היו מחשבותיהם ושיחותיהם של השניים מתרחקות שוב ושוב אצל מעבר לחומות ירושלים, אל חיי הכפר שעתיד להיווסד על הקרקע שיקנה ר' דוד מאיר גוטמן.
 
*
יום אחד התאספה חבורת מחפשי הקרקע להתיישבות בביתו של ר' מנחם מאניש [שיינברגר]. עד כה נכשלו ניסיונותיהם לקנות קרקעות – ליד חברון, ביריחו ובכפר דוראן (אשר לימים קמה על אדמתו המושבה רחובות); אבל לאחרונה באה תקווה חדשה בלב החברים. הגיע מכתב מאת אַמְזַלֶג, יהודי שהגיע ליפו מהמושבה הבריטית גיברלטר, נשאר נתין בריטי, משמש כסגן הקונסול הבריטי ביפו והוא מגדולי סוחרי התבואה בעיר. אמזלג כותב לר' דוד וליואל משה [סלומון] כי עומדת למכירה חלקת אדמה גדולה של הכפר הערבי מְלַאבֶּס, השוכן ליד יפו, והוא מוכן לתווך בין בני-החבורה לבין המוכר, סוחר ערבי-נוצרי מיפו. האדמה דשנה ופורייה אבל הפלאחים היושבים עליה שקעו בחובות והתרוששו, לכן העבירו לטַיַּאן, זה שם הסוחר, את הבעלות על שלושה רבעים ממנה, ולסוחר יפואי אחר, סָלִים קַסָּאר, את הרבע הנותר.
 
לאסיפה בא גם יהודה, שהיה הצעיר בחבורה, יחד עם לאזאר אביו. בעוד החברים, ובראשם ר' דוד, יואל משה ויהושע – יושבים ודנים בכובד-ראש בתשובה שישיבו לאמזלג, ובהרכב המשלחת שתצטרך לצאת ולחקור את טיב אדמות הכפר ואת תנאי רכישתן – משך את אוזנו של יהודה קול שירת נערה, בשפה הונגרית, ששמע מן החדר הסמוך:
 
"ביער העבות, בדשא הירוק,
תשכון ציפור מרהבת עין,
ירוקות רגליה וכנפיה – שני,
לי תצפה שם,
נא חכי, ציפורי, ואבוא..."
 
המנגינה והמילים היו מוכרות ליהודה, שיר יהודי עתיק, שאביו היה שר לו בילדותו ובהונגרית, ורק השורה האחרונה – בעברית. יהודה קם עתה ממקומו ויצא לחדר השני ובדרכו צירף קולו לנערה, עד לסיום:
 
"מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!"
 
הנערה נשתתקה רגע בפתיעה, ואחר פרצה בצחוק חנוק; מי זה המצטרף אליה בשפתה, וגם יודע כי השורה האחרונה מושרת בעברית?
קולה היה ערב, כך גם קולו של יהודה, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף ניסה ללמוד מהם את הנגינה בכינור. אך יהודה נעצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג אז, בירושלים, שבחור ובחורה ייפגשו בחופשיות. דבר כזה נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור. זאת על-פי דין. קול באישה – ערווה. הדרך היחידה לקשור קשרים עם נערה במצאה חן בעיניך – היתה להשתדך לה ולזכות בהסכמת הוריה.
 
את פני הנערה ששרה לא ראה יהודה הפעם, אך זכר וידע היטב מיהי. זו היתה לאה בת השש-עשרה, בתו הבכורה של בעל-הבית, ר' מנחם-מאניש. היא הנערה שלפני שנתיים בערך חילצוה לאזאר ויהודה מן השבּאבּ הערביים שנטפלו אליה בסימטה, ובשל כך אף נאסרו למשך יומיים אצל הקונסול האוסטרי, גראף קאבוגה.
 
חבל שלאה לא היתה אז מבוגרת יותר, אמר לעצמו יהודה בחזרו לחדר. הוא נזכר בצחוקה החנוק, שאולי העיד כי אין היא אדישה כלפיו. אילו יכולתי לשאת אותה בראשונה, היה נחסך ממני צער רב.
 
*
לאה עלתה עם הוריה מהונגריה כעשר שנים לפני יהודה, בהיותה בת שלוש. ימי ילדותה עברו עליה בירושלים. כאשר אירש אביה את אימה, הציב לה תנאי – לאחר הנישואים תעלה עימו לארץ-ישראל. סיבות שונות עיכבו אותם, ובינתיים נולדה בכורתם, לאה. והנה פרצה מגפת הטיפוס בהונגריה ושניהם חלו בה. אז נדרו נדר שכאשר יחלימו מן המחלה הקשה – יקיימו את הבטחתם מימי אירושיהם, וכך אמנם עשו.
 
לא עברו ימים רבים וקרובת-משפחה של יהודה, דודה גיטל, שהיתה בידידות עם משפחת שיינברגר, באה לבקר אצל לאזאר. בעת שתיית התה העלתה רעיון – הלא אפשר להשיא את בנו יהודה עם לאה בת ר' מנחם מאניש!
משדיבר על כך לאזאר עם יהודה – לא התנגד הבחור הצעיר. הוא הרגיש שההצעה לא נולדה בחלל הריק. מישהי רמזה לדודה גיטל לעסוק בשידוך הזה...
הפעם לא היו נישואיו של יהודה תוצאה של שידוך בלבד. שני הצעירים בחרו זה בזה, כנראה, עוד בטרם בואה של דודה גיטל. היתה בכך לא מעט העזה. לאחר הפרשה עם הדסה, והרינונים על קשריו עם השדים והמשכילים, לא היה ליהודה שם טוב במיוחד בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות. ייתכן שאב אחר לא היה משיא לו את בתו. אבל בקרב החבורה הקטנה של החולמים על המושבה החדשה, ובהם אביה של לאה – היו מעלותיו כבן-איכרים חסון-גוף ועז-נפש שקולות כנגד "מגרעותיו" – סירובו הנמשך והולך לראות עצמו כבן-ישיבה שמתפרנס מהחלוקה ועוסק רק בתורה.
 
*
את החופה של לאה בת השש-עשרה ויהודה בן העשרים העמידו בחודש שבט בשנת תרל"ח, 1878, בביתו של הגביר ר' דוד [מאיר גוטמן], שהיו חשוכי ילדים. ר' דוד התייחס אל יהודה כאל בנו ואף היה הראשון, מבין שני העדים, שחתם באותו מעמד על הכתובה שנתן יהודה ללאה.
[לימים הגיעה אלינו כתובתה שנשתמרה אצל משפחתה ב"מאה שערים", ולמרבה הפלא לא נכתב בה כמצופה על לאה בת השש-עשרה – בתולתא אלא מטרכתא, כאילו כבר היתה נשואה פעם. הייתכן שהיתה מאורסת למישהו אחר? או ששמו בה במיוחד פסול כדי שיהיה אפשר לתרץ את נישואיה ליהודה ה"מופקר"? על כך תשובה לא נקבל לעולם כי איש במשפחה בפתח-תקווה לא דיבר על כך בשעתו וכנראה גם לא ידע].
היה יום קר, אחרי תקופה של גשמים. תנור בער בחדר הגדול. בני החבורה הקטנה ומשפחותיהם, רובם יוצאי הונגריה, שהיו שותפים לחלום הקמת המושבה – ישבו סביב לשולחן והיטיבו ליבם ביין ובעוגות. הם שמחו על נישואי בנו של לאזאר עם בתו של מנחם מאניש, חבריהם – שמחה כפולה. הנה מקימים השניים בית בישראל, אך זהו בית זמני – עוד מעט, אם ירצה השם, כאשר יעלו על אדמתם, עתידים לאה ויהודה להיות צעירי המתיישבים במושבה החדשה, ובדרכם ילכו שאר הבנים והבנות.
 
יהודה ואשתו השנייה, לאה, שכרו דירה קטנה ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, בין החומות, וגרו בה במשך חודשי הקיץ של אותה שנה. לאה קישטה את הדירה בעציצים רבים של צמחי תבלינים ריחניים. היא אהבה ירק ופרחים ושאפה, כמוה כיהודה, לצאת אל המרחב. היא לא אהבה את היובש, האבק והאבנים הישנות של ירושלים, שכולאות את האדם ומדכאות את רוחו. היא גם לא אהבה את האווירה הדחוסה, המלאה קנאות ורדיפות של מתנגדים-לדיעה, וחשה, כיהודה – כי רק היציאה אל הטבע תבטיח להם ולילדים שייוולדו להם – חיים בריאים וחופשיים. בינתיים, בקוצר-רוחה, היתה מטיילת מדי פעם עם יהודה בשבילים, מחוץ לעיר, מבקרת עימו אצל ידידיו הפלאחים בכפר סילואן ומביאה משם במטפחתה רגבי אדמה לחה, שחורה, מלאה רקבובית טובה, ושתילי צמחים רכים – בשביל עציציה.
"אביך ואבי, והעי"ש, שמחים על היציאה מירושלים למושבה החדשה, אבל אני כבר בעל-ניסיון, וקצת רואה-שחורות," אמר יהודה ללאה באחד מטיוליהם, כשעלו מסילואן לרובע היהודי. "החיים בכפר, בארץ-ישראל, אינם כחיי האיכרים בהונגריה. הדרכים מלאות סכנה. אוויר הביצות בשפלה מפיץ קדחת. האדמה היתה נטושה ברובה משך אלפי שנים. החקלאות של הפלחים – מפגרת. נכון שהחיים בירושלים מחניקים, שהיהודים עניים ויש מהם שרעבים ללחם, אבל גם במושבה החדשה צפויות לנו שנים קשות מאוד."
"מדוע אתה מספר לי זאת?" שאלה לאה.
"אשתי הראשונה, הדסה, לא הסכימה ללכת איתי לכפר, אף-על-פי שהיא אשת-חיל, בעלת טחנה וסוסים, מבינה בחיטה ובקמח, וחשבתי שתשמח על האפשרות לגדל תבואה בשדה שכולו שלנו. ואת לאה, צעירה ממנה וחסרת ניסיון, אפילו סוסים אין לך – ואת אינך מתחרטת על שהתחתנת עם משוגע כמוני, שרוצה להיות איכר, שלא למד תורה ולעולם לא יהיה רב!"
"מה, רק רב לא תהיה?" ענתה לאה, "יודה, אני חוששת שגם בתור סוחר לא תצליח. אתה כמו אבא שלך – עקשן בדיעות שלך ואומר תמיד את האמת. נכון שאתה בחור חרוץ ואמיץ אבל אתה ישר כמו איזה בארון הונגרי טיפש שהשם הטוב שלו חשוב לו יותר מחייו! – יודה, יודה, שמע, לא הרבה זמן אני מכירה אותך מקרוב ואני כבר יודעת שבפנים, הלב שלך – רך; ושאלוהים יעניש אותי אם אני לא צודקת שזה האופי של הגברים במשפחה שלך; אבל תדע לך שאני, אף שצעירה ופחות משכילה ממך – קורצתי, תודה לאל, מחומר חזק. כשאבא ואימא כמעט נפטרו במגפת הטיפוס – אני, כך מספרים, לא חליתי, לא בכיתי, ולא איבדתי את התיאבון שלי..."
"אם אני כזה," הפסיקהּ יהודה, "אז בשביל מה שלחתם את דודה גיטל להשתדך איתי?"
"אנחנו שלחנו? הלא היא באה והשתדלה והתחננה אצל אבא שייקח אותך בתוך חתן למרות השם הנורא שיצא לך בירושלים! ואני רוצה להגיד לך שכנראה מצב החתנים בירושלים הוא באמת קשה מאוד – אם הוא הסכים לתת אותי לאחד כמוך!"
ושניהם פרצו בצחוק ומיהרו במעלה הסימטה אל דירתם.
 
[כאשר ביקרתי לפני שנים רבות את ר' ישעי' שיינברגר, "שר החוץ" של "נטורי קרתא" בירושלים, והוא אחיינה של סבתי לאה ראב בן עזר, אמר לי, אולי בהומור קצת הונגרי: "כאשר נתָנו את ליאה לסבא שלך, היה מחסור בגברים בירושלים!"]
 
*
יהודה עבד, לפרנסתם, בכתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית עבור מוסדות ואנשים שונים בעיר. זו לא היתה עבודה נעימה ביותר, כי רוב המכתבים עסקו בבקשה לתרומות ולנדבות מאחינו בני ישראל שבגולה, דבר שהיה מנוגד להשקפת עולמו. אבל יהודה ידע שהעבודה זמנית בלבד. שני נושאים אחרים היו לו עתה החשובים ביותר בחייו: אשתו החדשה שעודנה נערה, ולעיתים היא מתגעגעת לשחק עם חברותיה ואחיה הקטנים. בנישואים אלה, הוא זה שמוטל עליו להדריך את בת-זוגו בחיים המשותפים, לשעשע אותה ולהיות לה כמורה וכמחנך.
ודבר שני, התפקיד שהוטל עליו – להשתתף בחוליית החלוץ של המתיישבים אשר תצא ראשונה, אחרי החגים [של שנת תרמ"ט, עדיין 1878], להקים אוהל ולחפור את הבאר באדמת מלאבס, ובזכות המים שיתגלו – יתאפשר בואם של שאר בני החבורה.
                       
המשך יבוא
 
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]