איך להאהיב את התנ"ך על הילדים, על הנוער? זה אחד האתגרים התרבותיים והחינוכיים החשובים ביותר העומדים בפני החברה הישראלית. התנ"ך הוא התשתית התרבותית, ההיסטורית, המוסרית והקיומית של העם היהודי. הניכור כלפי התנ"ך הוא מצב תרבותי בלתי נסבל, שחובה עלינו להתמודד איתו.
ישנן סיבות רבות לניכור הזה. בתקופת היישוב ושלושים השנים הראשונות למדינה, התנ"ך היה יסוד מרכזי בתרבות הישראלית, אולם הניסיון הא-תרבותי למחוק את הזיקה שלנו ליצירה היהודית האדירה שנוצרה אחרי התנ"ך – המשנה, התלמוד, הפרשנים המסורתיים, הרמב"ם, הוגי ימי הביניים, הספרות החסידית וכו', יצרה נכות תרבותית. קפיצת הדרך בין התנ"ך לימינו מלאכותית ומנוגדת להוליסטיות של תרבות, הבנויה נדבך על גבי נדבך. הפער הזה יצר ריחוק וניכור גם כלפי התנ"ך.
סיבה נוספת לניכור היא אופן הלימוד האקדמי המשמים של התנ"ך במערכת החינוך. ההתמקדות המיותרת בניתוח ספרותי אקדמי וביקורתי של התנ"ך, היא דרך בטוחה להשנאת התנ"ך על התלמידים. לימוד בצורה מרתקת של הסיפור המקראי והתמקדות בלקח שאנו יכולים להפיק ממנו, לימוד ההיסטוריה וידיעת הארץ ואהבת הארץ דרך התנ"ך, לימוד הנביאים כפסגת המוסר האנושי והיהודי עשויים לחולל שינוי.
לימוד התנ"ך באמצעות טיולים ברחבי הארץ עם ספר תנ"ך ביד, שימוש באמצעים אמנותיים כמו משחק, ציור וכו' הן דרכים נוספת. אני, כילד, התאהבתי בתנ"ך, לצד סיפורי התנ"ך שסיפרה לי אימי, באמצעות הספר "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים" עליו גדלתי. גם עיבוד סיפורי התנ"ך ללשון ימינו בסיפורים לילדים, כמו למשל בספריהם של מאיר שלו ושל אפרים סידון, הם דרך טובה לחבר את הילדים לתנ"ך ולמשוך אותם לקרוא בו.
כיוון שזאת גישתי, ניתן היה לצפות שאקבל בהתלהבות את הפרוייקט "תנ"ך רם לבתי הספר". מדובר בפרוייקט של הוצאת ספרי התנ"ך "בעברית בת ימינו, פסוק מול פסוק", כפי שנכתב על כריכת הספרים.
אך כפי שמעידה כותרת המאמר, לא זו בלבד שאיני מתלהב מהפרוייקט, הוא מעורר בי זעם וסלידה.
"בתחילת הבריאה, כשברא אלוהים את העולם והארץ היתה שוממה וריקה. והיה חושך מעל מי התהום שכיסו את הארץ, ורוח אלוהים היתה מרחפת על פניהם". כך נפתח התרגום של ספר בראשית. בעיניי זה ממש פיגוע תרבותי.
הפרוייקט הזה מיועד לבתי הספר, על מנת להקל על התלמידים את הבנת העברית המקראית "ולאפשר להם להתענג על יופייה של הלשון המקראית ועל עושר דימוייה", כפי שכתוב בפרוספקט של הפרוייקט. איני כופר בטוהר כוונותיהם של היזמים, אך חוששני שהתוצאה תהיה הפוכה.
העברית התנ"כית היפהפייה היא עברית ברורה, שכל דובר עברית בימינו יכול לקרוא ולהבין. אילו ישעיהו היה קם מקברו ומסתובב בינינו – אולי היה נדרש לכמה שעות כדי להסתגל ל"חבל על הזמן", אך הוא היה מבין אותנו ואנו היינו מבינים אותו; זה הנס הגדול של החייאת השפה העברית, אחד החשובים שבהישגי המהפכה הציונית. כל מי שיטול את התנ"ך לידיו יוכל לקרוא ולהבין את השפה, ואם לא יבין מילה זו או אחרת, כמעט בכל ספר תנ"ך יש פירוש, כולל פירושים עממיים פשוטים שכל עניינם הבהרת מילים לא ברורות.
מי שיטול לידיו את תנ"ך רם, ימצא ספר שבצד ימין של עמודיו הטקסט המקורי, ומולו – טקסט לעוס. קריאת הטקסט הזה מענגת ומהנה כמו אכילת מזון לעוס. הספר שנועד לתלמידים, יגרום להם לחפש את הדרך הקלה להצליח במבחן. הם ידלגו על הטקסט המקורי ויקראו רק את הטקסט הלעוס. כשאני קורא בתלמוד הבבלי, אני קורא ישר את התרגום של שטיינזלץ. אין לי כוח, חשק וזמן להתמודד עם הארמית שוברת השיניים. אך בניגוד לתלמוד, התנ"ך כתוב עברית, עברית מקסימה, ולמה לגרום לתלמיד להשתמט מהתמודדות עימה, כשאנו מגישים לו תחליף עלוב?
"אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו. כרם היה לידידי בקרן בן שמן. ויעזקהו, ויסקלהו, ויטעהו שורק, ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו. ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. ועתה, יושב ירושלים ואיש יהודה, שפטו נא ביני ובין כרמי. מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו. מדוע קיוויתי לעשות ענבים ויעש באושים? ועתה אודיע נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי. הסר משוכתו והיה לבער. פרוץ גדרו והיה למרמס. ואשיתהו בתה לא יזמר ולא יעדר. ועלה שמיר ושית ועל העבים אצווה מהמטיר עליו מטר. כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ואיש יהודה נטע שעשועיו. ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה" (ישעיהו ה' א'-ז').
איזה יופי! למעלה משלושים שנה חלפו מאז למדתי את הטקסט המקסים הזה, ועד היום, בכל פעם שאני נתקל בו אני מתרגש מחדש. האם ניתן להתרגש מהטקסט הבא? "הבה אשיר לידידי את שירת ידידי על כרמו. כרם היה לידידי על גבעה דשנה. הוא טיפל בו בנאמנות. הוא עדר אותו, עקר מן הקרקע את האבנים וסילק אותם מן השטח המיועד לכרם, ונטע בו גפנים מזן שורק, ובנה מגדל שמירה בתוכו, וגם יקב חצב בו. וקיווה לגדל בו ענבים, אבל גידל באושים, ענבים גרועים. ועכשיו, יושבי ירושלים ואנשי יהודה, שפטו אתם ביני ובין כרמי. מה יכולתי עוד לעשות לכרמי ולא עשיתי בו? קיוויתי לגדל ענבים; מדוע גידל באושים? עכשיו אגיד לכם מה אעשה לכרמי: אסיר את גדר הקוצים שמעל גדר האבנים סביבו, וגם אפרוץ את הגדר, והבהמות ירעו בו וירמסו אותו..." וכו' וכו' וכו'. אפשר להשוות? אפשר להתאהב בטקסט כזה? ניתן להתרגש מטקסט כזה? וכיוון שברור לי, שרוב הנערים שיטלו את הספר יקראו רק את העמודה השמאלית, אין לי הגדרה מתונה יותר מפיגוע תרבותי, לתיאור הפרוייקט.
"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ורוח אלוהים מרחפת על פני המים". צריך לתרגם את זה?
[אהוד: סיפורי המקרא המחורזים של של אפרים סידון הם בעיניי בדיחה גרועה ומעצבנת שמתאימה אולי רק למעריצי סידון וּלְמורות החלשות בעברית. – אב"ע].
 
2. היכונו לפסח
על טיבו של התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני תדי כ"ץ עמדו כבר בית המשפט וועדת בדיקה מקצועית מטעם אוניברסיטת חיפה, שמצאו שעבודת המאסטר של הנ"ל, בה תאר את ה"טבח" שנעשה כביכול בידי לוחמי אלכסנדרוני בטנטורה במלחמת העצמאות, היא זיוף אחד גדול.
עובדה זו לא הפריעה לעיתון "הקיבוץ" לתת לשקרן המדופלם הזה עמוד שלם לתעמולתו האנטי ישראלית והאוטו-אנטישמית. הפעם הוא מיחזר את העלילה האנטישמית הוותיקה אודות הרעלת בארות, בתיאורו את שחרור עכו במלחמה.
לא אופתע, אם לקראת פסח יתפרסם עוד מאמר של האיש, בו יאשים את צה"ל ברצח ילדים פלשתינאים כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות.
ושאלה לי למערכת "הקיבוץ" – האם בשם חופש הביטוי תתנו במה גם להכחשת השואה?