פרק עשירי
התלם העברי הראשון
 
בהתקרבם למושבה החל לרדת הגשם. החברים הצטופפו בבניין לבני-הטיט, שגגו קש וחימר, ליד הבאר, מקווים שלא ידלוף ולא יקרוס תחתיו ברטיבות המצטברת. ואכן הבניין, וכמוהו האורווה שחפרו וקִירוּ – החזיקו מעמד אך לא משום שהיו חזקים במיוחד אלא מפני שהגשם הראשון ירד בכמות זעומה. העננים הכבדים שטו מזרחה, לעבר ההרים, והותירו על בקעת פתח-תקווה מימטרים בודדים.
הפלאחים השכנים, בעלי הניסיון, לא יצאו לחרוש אחר הגשם המועט. רֶגְנֶר, שנתמנה על-ידי ר' דוד לנהל את המשק החקלאי, המשותף לכל החברים, קבע כי הרטיבות מספיקה. הוא הסתמך על ניסיונו בהונגריה והודיע כי יומיים אחר הגשם יהיה אפשר לצאת עם השוורים לעבודת החריש בשדה.
 
ובכך היה. בסוף חודש כסלו תרל"ט, דצמבר 1878, באחד מימי החנוכה האחרונים, בבוקר, התאספו רגנר, יהושע, מיכל, ר' דוד, לאזאר ובנו יהודה, ועוד מתיישבים שראו עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש טרם ידעו. לאזאר ויהודה רתמו שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יצאו לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה-צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים נקרא בשם רחוב פינסקר.
בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, הוטל על יהודה לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש (שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878).
רגנר, ענק שמן וטוב-לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, התהלך חגיגי והשגיח על הנעשה. הוא סימן ליהודה בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשו תלמים אחדים, ויהודה חזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, הורה לו רגנר לעצור בשוורים, וביקש את ר' דוד גוטמן להתכבד בחרישה.
ר' דוד לא היה מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הלך אחרי המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה. עד מהרה התחילו גם הוא גם השוורים מזיעים ומתנהלים בכבדות, אף שהיה יום חורף קריר. החברים לא שמו ליבם לקושי שבו התנהלה העבודה. הם ליוו את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחרי להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם ריפרפה להקת אנפות, ודרורים דילגו על רגבים לחים, טריים, וניקרו מתוכם תולעים לבנבנות שהתפתלו חסרות-אונים, לעיתים חתוכות-למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.
ר' דוד השלים הפקה אחת, ויהודה העביר את המחרשה לידי בן-דודתו יהושע שטמפפר. יהושע היה כה נרגש כאשר תפס בידית המחרשה, שדמעות חנקו את גרונו בדברו:
"כאשר צעדתי ברגל מהונגריה... לארץ-ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי... במושבה... ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה... תחית שמיים אלה... חברים... עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון... שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים... וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה... ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"
"אמן!" ענו בני-החבורה, שנרעשו לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הלכו אחריו כשהם תופסים ומעבירים מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים בספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה בבית-הכנסת.
יחידים היו במרחב כולו, בבקעת פתח-תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדת של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה – והם מתנהלים בכבדות אחרי מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי-בשר. והציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות-מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.
ככה נמשכו ההקפות פעמים אחדות. הדיבורים נשתתקו והזיעה רבתה. הנאספים עייפו לצעוד בתלמים הטריים. הם התפזרו חזרה לעבודותיהם בהקמת בתי המושבה הראשונים, על-פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ולטיפול במשק החי. בשדה נשארו רק לאזאר ויהודה, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים.
"אבא," אמר יהודה. "המחרשה זזה בקושי. השוורים מתנהלים בכבדות כאילו הם סוחבים אחריהם הר. ככה לא היה מעולם, בהונגריה!"
"סוף מעשה במחשבה תחילה." אמר לאזאר. "עכשיו, שנשארנו לבד, ואין חשש שנקלקל את השמחה – בוא ננוח רגע ונבדוק אם טעינו, והיכן."
"ראה," התכופף יהודה וחפן רגב של אדמה שחורה כשהוא מפורר אותו בין אצבעותיו. "האדמה קשה כאילו מעולם לא פלחו אותה לעומק. הפלחים מכנים אותה בשם אדמת סַלָג – כבדה, שחורה ורזה מאוד. אין בה שום רקבובית ולחות. טעינו, אבא. בהונגריה האדמה השחורה היא העידית, פריכה ודשנה, הגשמים שיורדים בקיץ מדשיאים אותה והחריש העמוק בא להצניע את הצמיחה ולהשביח באמצעותה את הקרקע. וכאן – אקלים אחר."
"אתה צודק, בני. הלא האדמה הזו עודנה יבשה-למחצה. כל הקיץ נאפתה בשמש ונסדקה. הגשם שירד לא הספיק לרככה. אי-אפר להמשיך כך בחריש!"
"ובכל זאת הערבים חורשים אותה. מדוע?"
"ראשית, הם עדיין לא חורשים, ושנית – איך אפשר להשוות את המחרשה הקלה שלהם, העשוייה עץ ולהבה חד ודק, ולכן היא קרוייה 'מסמר' – למחרשת-הכנף האירופית הכבדה שלנו, זו שקנה רגנר בשָׁרונה, שחודרת לעומק ומהפכת את הקרקע? השוורים עוד מעט יתפגרו בגלל השיטה של רגנר!"
"אבל איכרי שרונה חורשים במחרשות האלה."
"ראית את האדמה שם? היא חומה-צהבהבת, ממש פריכה, ונמצאת על גבול החולות המפרידים בין המושבה לים. אדמה שנשפכת ומתפוררת מאחורי להב-המחרשה. קסאר לא מכר לנו, כנראה, את האדמות הכי טובות של מלאבס."
"מה נעשה?"
"אין ברירה, יודה, וגם חבל על השוורים. תביט בהם – אני חושש שבשוק של רמלה מכרו לכם סחורה פגומה, ואולי הריר של הגמלים פגע אז בעיניים שלך... השוורים האלה נראים חלשים וחולים אחרי המאמץ. שמע, עכשיו אנחנו חוזרים ומלמדים את רגנר שיעור בחקלאות של ארץ-ישראל. עוד היום תיסע לשרונה ותביא משם זוג של פרדות חזקות, ואת מיכל נשלח עד דמשק כדי שיביא לנו שוורים דמשקאיים וגולניים. שמעתי כי הם נחשבים לחזקים ולבריאים יותר מאלה שבשפלה."
 
*
יהודה הביא משרונה פרדות, ולמחרת התחדשה העבודה בשלוש מחרשות. יהודה חרש בזוג פרדות אחד, פועל ערבי שאותו לימד לנהוג בפרדות – בזוג השני. לאזאר, עם זוג פרדות שלישי – חתך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך, והיה הולך וזורע לפניהם חלקות של חיטה ושעורה.
במשך כשבועיים נזרעה כיכר גדולה, מסביבת הבאר מזרחה-צפונה, עד גדות ואדי אבו-ליג'ה. בינתיים חזר מיכל עם השוורים הדמשקאיים, ועבודת החריש נעשתה קלה יותר.
גשמים רבים לא ירדו בין חנוכה לפורים, ואולם החריש העמוק הצליח להפוך ולהצניע כראוי את הזרעים ברטיבות הדלה של הקרקע, בעוד אשר הפלאחים הערבים השכנים המעיטו לזרוע בגלל עצירת הגשמים.
השדות הוריקו וגבעולי התבואה הרכים החלו להרים ראשיהם ולפתח שיבולים שהיו עדיין רכות ומלאות עסיס חלבי. את חג הפורים הראשון במושבה חגגו הגברים כשהם יורים באוויר באקדחים וברובים, חלקם דוהרים על סוסים סביב לבאר וברחוב היחיד, שלא היה עדיין אלא דרך-עפר המתמשכת צפונה. מיפו הובאו, בדרך החול שבין גבעות בַּאבּ-אִל-הַוַּה, יין, מיני-מאפה ותבשילים שהכינו הנשים. השמחה היתה רבה. ר' דוד הבטיח:
"בשנה הבאה נציג בפורים אוֹפֶּרֶטָה שלמה, מעשה-ידינו, עם תלבושות, שירים וכלי-זמר!"
ככל שהוריקו השדות ויפו, כן רבו דאגות המתיישבים להגן על יבולם. כבר היו ניסיונות גניבה אחדים בחצרות, ואולם עתה היה צורך לשמור על השדות הנרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים עד כה לראותם אדמת הפקר. זו היתה תקופת האביב, רַבִּיעַ בלשון הפלאחים, עונָה שבּה מניחים לא רק לצאן ולבקר אלא גם לבהמות-העבודה: סוסים, פרדים וחמורים – לראות בשדות כאוות-נפשם כדי ליהנות מן העשב הטרי שהארץ מצמיחה בשפע. ואם אפשר ללחך בהזדמנות זו שדות זרים – אדרבה!
וכך, עוד בטרם הבשילה התבואה, היה צורך להגן על השדות מפני עדרי הרועים והבהמות השלוחים חופשי.
עבודתו בחריש ובזריעה נסתיימה ועל יהודה, צעיר המתיישבים, הוטלה מעתה האחריות לשמירת המושבה. בשעות היום ובלילות סייר, רוכב על סוסו, בשדות; הגיע עד גדת ואדי אבו-לִגֶּ'ה וחזרה, לאורך גבולותיה של נחלת קסאר. בלילות כללה השמירה גם את החצר, האוהל, בניין לבני-הטיט והאורווה החפורה באדמה. עם יהודה השתתפו בהגנה, בכל שעת צורך, גם שאר הגברים, שאותה היה מזעיק כאשר חשש מפני פריצה או התנפלות.
כמעט מדי יום היו ניסיונות לפלוש לשדות פתח-תקווה: ערביי מלאבס, שנתמלאו קינאה למראה הקמה הצומחת על אדמתם-לשעבר; ערביי שְׁוֵּיכֶּה העזים מהרי אפרים; ערביי הכפר יהודיה, מדרום למושבה, שבשנים קודמות היו רגילים לזרוע חלקות מאדמת פתח-תקווה ולרעות עליה באין מפריע; ובני שבט ערב גֶ'רָאמְנֶה, שמאהלם היה ליד הירקון והם התקיימו על שוד בדרכים וגנבות. בשעות היום היו השכנים מתנכלים ליבול, ובלילות – מנסים להתנפל על החצר, כדי לגזול את הבהמות.
יהודה וחבריו הפעילו לעיתים קרובות את רוביהם, אך היריות לא תמיד הועילו. השודדים ידעו שהמתיישבים המעטים לא יעזו להרוג בהם, מחשש להסתכנות בנקמת-דם שעלולה לגרור את המושבה לסכנת נפשות, להוצאה כספית גדולה לשם תשלום הכופר, ולהסתבכות ממושכת אצל השופטים התורכיים, רודפי-הבקשיש.
לא היתה ברירה אלא להשתמש לעיתים במהלומות הנבּוּטים, האלות, בתגרות פנים-אל-פנים עם התוקפים. כל החברים היו קמים אז כאיש אחד ובאים לעזרת יהודה. וכדי לעודד את עצמם, אם היה עובר לילה ללא אזעקה ומכות, נהגו להתאונן בבוקר על כך שהלילות בפתח-תקווה נעשו משעממים...
 
רק אחד היה בחבורה אשר לא אהב מלחמות. זה היה רגנר. על אף היותו ענק ובעל כוח רב, היה האיש טוב-לב, בעל קול רך ולבבי, שפם צהבהב ופני ירח, אוהב ארוחה טובה וכוס יין משובח, וכנראה גם חושש מאוד לפגוע, אפילו באוייב.
באחד מלילות החורף, שהיה אפל וחשוך, שמע יהודה רעש חשוד בסביבת הרפת. לא היה טעם להסתכן יחידי, בעוד כל השאר ישנים, לפיכך נכנס בחשאי לבית לבני-הטיט שבו ישנו החברים, העיר את אביו ואת השאר, וכולם יצאו יחד, בחשאי, כדי להפתיע את השודדים ברגע המתאים.
רגנר קם אף הוא והלך עימם... רק עד הפתח. שם עמד, ובלחש, ביידיש ההונגרית הרכה והמתנגנת שלו, קרא אחר לאזאר בקול של אם אוהבת:
"לך כבר, לאזאר, לך לקראת הגזלנים האלה! אל תפחד – לי יש שיטה כיצד מתגברים עליהם. לֵך, הלא אני עומד כאן ומשגיח עליך..."
 
*
יהודה אהב את הגירוי של ההסתכנות, נעים ומפחיד כאחד, ואת השוטטות ברכיבה על גבי הסוס. בסוף החורף היתה בקעת פתח-תקווה הירוקה דומה במקצת לאחוזה בצֶ'סְנֶק ולכרי-המירעה בכפר-הולדתו. הביצה הגדולה, שהשתרעה מגדתו הדרומית ועד סמוך לגבול הנחלה [כיום זהו בית הקברות ירקון שכולו בנוי על סוללת עפר מוגבהת] – הזכירה לעיתים את סביבת אגם בַּלַטוֹן, שבקרבתו נמצא הכפר סנט אישטוואן. חסידות שוטטו בשולי הביצה, וג'מוּסים רבצו בה.
מדי שבועיים היה יהודה רוכב ליפו, לעשות בה את השבת יחד עם לאה הצעירה. היא היתה מכבסת את בגדיו, מטליאה את החולצות ומציידת אותו בתבשילים, שהכינה יחד עם שאר הנשים, לכל בני-החבורה.
התקופה שעשה בירושלים נראתה עתה ליהודה כסיוט רחוק של חיים בגלות מנוונת, כהפסקה כפוייה בין תקופות ילדות ונעורים מאושרות שעברו עליו בהונגריה רחבת-הידיים – לבין החיים החופשיים שהחלו עתה על אדמת פתח-תקווה. לעיתים היה מהרהר בבנו-בכורו מנחם שלמה, הגדל אצל הדסה. לא מכבר מלאה שנה להולדתו. אך הקשר עם הדסה ניתק ויהודה לא ראה את בנו מאז עזב את ירושלים.
עבודת השמירה, יום ולילה, היתה מעבר לכוחו של אדם אחד. הורגש צורך בשומר נוסף, מקצועי, שגם יודע על בוריים את שפת הערבים ואת מנהגיהם, ויוכל למנוע לעיתים את הגנבות ואת הסכסוכים על זכות המירעה בשדות המעובדים. אדם מקומי, שיֵדע להשתמש בסִיַאסֶה, זו הדרך המזרחית למשא-ומתן שיש בה העמדת-פנים, ערמומיות ונימוס נמלץ על-פי כל כללי-הטקס של הכנסת-אורחים.
 
*
ביפו גר בימים ההם יהודי יליד העיר, ממשפחה מרוקאית, יעקב מימון שמו, שהיה מפורסם בכוחו ובאומץ-ליבו, גם סוּפר עליו כי מימיו לא היה חולה. הוא נהג לעבור ברגל את מידבר סיני, נוהג מארץ-ישראל למצרים שיירות של פרדים למכירה, זאת בתקופה בה היתה הדרך מידבר שממה. ועוד היה נודד יחידי במשך חודשים רצופים ברחבי מידבר סוריה, אי-שם הרחק מעבר להרי לבנון, חודר לבין שבטי בידואים פראים כדי לקנות מידיהם סוסות אצילות מן המובחר. ותמיד חוזר מן המקומות המסוכנים כשהוא שלם, בריא ורענן, כאילו שב מטיול מהנה.
 
כאשר שמע יעקב על קשייהם של מתיישבי פתח-תקווה – עזב את קשריו עם שבטי הבידואים הפראיים, ויתר על המסחר בפרדים ובסוסות, ובא אל ר' דוד כדי להציע עצמו לעזרה בשמירת המושבה. ר' דוד קיבלו בשמחה, בהסכמת כל החברים, ששמעוּ בסימטאות יפו רק טובות על אודת מימון. יעקב היה מבוגר כפליים מיהודה, כבן ארבעים, והשניים, רכובים על סוסיהם וחמושים ברובים, התחלקו מעתה בעבודת השמירה ומצאו עד מהרה שפה משותפת.
 
ואולם ההתנכלויות למושבה הקטנה לא פסקו. בעיני השכנים נחשבו מתיישביה לפראנג'ים, זרים, אירופיים, אנשים שאפשר להתל בהם ולהתעלם מהם ואין להתייחס אליהם ברצינות. יום אחד חזר אחד מבני-החבורה, זרח, מיפו, ועימו – עבד ערבי, שחור כלילה!
"השתגעת, זרח!" – לעגו לו החברים. "לא שמעת כי העבדות בוטלה בארץ-ישראל כבר לפני שנים רבות?"
"סעיד הוא ממש מציאה." השיב להם זרח. "בחאן ביפו ניגשו אליי כמה סוחרים ערבים והתעניינו איך מתקדמת העבודה אצלנו. סיפרתי להם כי חסרים לנו פועלים ואז אמרו שיש להם כאן אחד עבד – עַבֶּד, והציעו למכור לי אותו במחיר מציאה – שישה-עשר נפוליאונים זהב בלבד! ודעו לכם – לא קניתי חתול בשק! הציגו את השחור בפניי – ראיתי בחור כהלכה, שרירים, קומה! הוא יהיה פועל כהלכה!"
זרח לא שם לב למחאות חבריו, שחששו לפגיעה בשמה הטוב של המושבה הצעירה אם יתפרסם שקיימת בה – עבדוּת! הוא היה אדם אמיד. מרוסיה הגיע בשעתו ללונדון, עבד וחסך, עלה לארץ-ישראל, השתתף בקניית אדמת המושבה, חזר ללונדון לתקופת-זמן ושב עתה ועימו סכום כסף נוסף, לבנות בית על חלקת אדמתו. סעיד עבד שבועות אחדים באמונה את אדוניו. היה עומד ושואב בדלי מים מן הבאר, מסיע אבנים לבניין, מרבה לצחוק, שיניו הצחורות מאירות, והוא משתדל להתחבב על כולם.
יום אחד נסע כדרכו בעגלה הרתומה לפרדה של זרח, להביא אבני כֻּרְכַּאר מן הגבעות של באב-אל-הַוַּה, ולא חזר.
ביום ראשון הקרוב, בטרם צאתו על סוסו ברכיבה לפתח-תקווה לאחר חופשת השבת עם אשתו, ניגש יהודה לחאן ביפו, לחקור מעט על אודות ה"עבד".
עד מהרה התבררה לו התעלומה. הסוחרים הפיקחים, שנוהגים לשבת דרך-קבע בחאן ואשר "מכרו" את סעיד לזרח – שילמו עוד באותו יום לסעיד את מחצית הסכום, שמונה נאפוליונים זהב, תמורת הסכמתו לשמש בתור "עבד". בתמורה קיבלו ממנו עתה את הטיפול בפִּרדה ובעגלה הגנובות, שאותן ניסו עכשיו למכור ליהודה. גם זאת, כנראה, מתוך כוונה שיחלקו ברווחים מחצה על מחצה עם סעיד; שמו, כך מתברר, לא היה סעיד אלא סתם עַבֶּד – כך קראו בדרך-כלל הבידואים לאדם שחור ששירת אותם כעבד, בתקופה בה היתה עדיין העבדות נהוגה בשבטיהם.
 
יהודה רתם מזעם. לא היה טעם לתבוע את הכנופייה למשפט. שוחד לשופטים, כדי לזכות בדין, יעלה יותר ממחיר הפרדה והעגלה של זרח התם, ואילו המושבה תהיה לצחוק בפי כל.
"נחוצה איזו דרך אחרת," אמר לעצמו יהודה ברכבו חזרה למושבה, "כדי להתערות בסביבה העויינת, בכוח אך גם בשכל. והעיקר לא לחזור שוב על טיפשות שכזו!"
 
המשך יבוא
 
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]