באותה שנה, ב-27 בפברואר 1974, קישטה תמונתו של הסופר בן ה-56 את שערו של השבועון האמריקאי "טיים" כאשר דיוקנו העטור זקן עבות, כקדוש פראבוסלבי או כנביא קדמון, בשחור-לבן, היתה עטורה במסגרת אדומה ואדומות היו גם האותיות TIME שהודפסו מעל מצחו.

באותה תקופה סולז'ניצין היה אחד הסופרים הנערצים עליי ביותר וסיפור חייו היה בעיניי סמל להתגברות האמת וחריצת הדין ההיסטורית של הסופר על השקרים של והעוולות של הדיקטטור סטאלין. התגברות שהתבטאה אפילו בהחלמה ממחלת הסרטן בכוח קליפת עץ הליבנה הרוסי. גזרתי את תמונה השער ומיסגרתי אותה, והיא תלוייה לנגד עיניי בקיר התמונות שמעל שולחן הכתיבה שלי כבר 34 שנים! – האדום והפך לוורוד בהיר, אבל השחור נותר כשהיה. קראתי אז כל מה שתורגם מסולז'ניצין לעברית ונכתב על אודותיו, וגם הרציתי עליו רבות, בעיקר בקיבוצים. ואילו על "יום אחד בחייו של איוואן דניסוביץ'" דיברתי בצירוף "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל בפני חיילים וגם אסירים בבתי-כלא צבאיים במחצית השנייה של שירותי במילואים, כבר במסגרת קצין חינוך ראשי. הנושא היה "האדם בתנאי לחץ בראי הספרות" וקיוויתי שאני מעודד את שומעיי.

וכמובן ההרצאות בקיבוצים על "אגף הסרטן" ו"המדור הראשון", כשאני מדגיש את הוויכוח שבין קוסטוגלוטוב, בן-דמותו של סולז'ניצין האסיר ברומאן "המדור הראשון", לבין נרז'ין היהודי, בן דמותו של חברו של סולז'יניצין למאסר, המדען היהודי לב קופילב. ותמצית הוויכוח החשוב מאין כמותו היא שנרז'ין היהודי הסובייטי עדיין מאמין ברעיון הקומוניזם האיטרנציונלי, שבו יש מקום גם ליהודים כאזרחים שווי זכויות ב"עולם המחר" של ברית-המועצות, והבעייה נעוצה רק בכך שהאידיאולוגיה הקומוניסטית הנפלאה והצודקת נפלה בידי באנדיטים שסירסו אותה מן היסוד, והם ששמו בכלא את האנשים הלא-נכונים.

ואילו קוסטוגלוטוב, המייצג את השקפת עולמו של סולז'ניצין, טוען כי מלכתחילה היה הקומוניזם נטע זר לעם הרוסי השורשי והפרבוסלאבי, ולכן הוא פסול מיסודו ויש לעקור אותו מהשורש, ובעצם גם אין מקום ברוסיה לגורמים שאינם מזוהים עם הרוסיות בטהרתה. הבעייה אינה הבאנדיטים שבשלטון אלא האידיאולוגיה של השלטון. נרז'ין היהודי, שנותר קומוניסט אדוק גם בכלא הסובייטי (כי באידיאולוגיה לאומנית לא יהיה לו מקום ברוסיה), מודה שעל דיעות כאלה היה כולא את חברו קוסטוגלוטוב.

גישה עקבית זו גרמה לסולז'ניצין לומר, בראיון מאותה תקופה, שעל הרוסים להילחם לשינוי השלטון ולא לברוח מארצם, ורק היהודים, שעוזבים את רוסיה ומהגרים לישראל, פטורים מהחובה הזו כי הם עוברים למקום מסוכן יותר כדי להילחם על עצמאותם ולממש אותם. למעשה הוא קיבל את הניתוח הציוני הקלאסי שאין ליהודים מקום בגולה אלא מקומם במדינה משלהם בארץ-ישראל.

הקסם של סולז'ניצין הלך ופג בעיניי עם פרסום כרכי "ארכיפלג גולאג" והתיאור המרושע של דמויות היהודים המופיעים בו, הגם שהינחתי שהן אמיתיות. למען האמת, כבר בהרצאותיי בקיבוצים בשנות ה-70 היו חברים ותיקים שהזהירו אותי מפני התלהבותי היתירה מסולז'ניצין וראייתי בו סמל מוסרי ומצפוני של לוחם חופש, וזאת מאחר שהוא אנטישמי.

ניסיתי להתעלם מכך כדי שלא לפגוע בדמותו של הסופר הנערץ עליי. גם את ספרו "מאתיים שנה יחד" (2001) המספר על חיי יהודים ורוסים ברוסיה בתקופה הממושכת הזו – לא קראתי, ורק שמעתי שהוא לא אוהד אותנו במיוחד, ופורש את הנזק ש"אנחנו" גרמנו לרוסיה בכך שיהודים היו ממנהיגי המהפכה הרוסית שהעלתה את הקומוניזם לשלטון.

זוהרו הועם בעיניי גם לנוכח הידיעות על תמיכתו הגוברת והולכת בחוגי האורתודוכסיה הפרבוסלאבית ברוסיה. את השפעתם הגוברת והולכת של אלה היה אפשר לחוש מקרוב בביקור ברוסיה לפני שנים לא רבות, כמו גם את געגועיו של סולז'ניצין כבר ב"המדור הראשון" לכנסייה החרבה במוסקבה, והתקווה כי יום אחד תיבנה מחדש. והיא אכן נבנתה. ואכן, אולי גם "המאה השחורה" תחזור יום אחד איתה, אם כי לא חסרה גם אנטישמיות חילונית וסתם חוליגנית כלפי יהודים ברוסיה של ימינו אלה.

אני מרשה לעצמי לשער כי בשנים האחרונות, לאחר שיותר ממיליון יהודים קיבלו את עצתו ועזבו את רוסיה, רובם לישראל, ולאחר שעמעמי רוסיה האסיאטית והמאפיות הרצחניות שלהם מילאו את מוסקבה ללא כל זיקה פרבוסלאבית, סולז'ניצין הזקן אולי בכל זאת התגעגע קצת ליהודים המשכילים דוגמת ידידו לב קופילב, שעם אפלייתם הגוברת והולכת, ועזיבתם – החל תהליך הידרדרותה של רוסיה, שלאחרונה נעצר מעט בזכות עתודות הנפט, ממש מזל דומה לזה של נסיכויות המפרץ, שאינן זקוקות לגניוס היהודי.