הולך לו ישראלי חילוני ממוצע ברחוב בליל תשעה באב, רואה את עסקי המזון והשעשועים סגורים, ואינו מבין מה רוצים מחייו. אם הוא אדם פתוח וסובלן, הוא אומר לעצמו שכפי שהוא מצפה מהחרדים לכבד את יום הזיכרון "שלנו", כך עלינו לכבד את יום הזיכרון "שלהם". אם הוא קצת פחת סובלן, הוא יכעס על הכפייה הדתית. יש להודות, שעבור רובנו, החילונים, תשעה באב אינו אומר כמעט דבר. תשעה באב, אחד הימים המשמעותיים ביותר בלוח השנה העברי, מחוק כמעט לחלוטין מלוח השנה החילוני.
זו תופעה שקשה להסביר אותה. תשעה באב, לאורך הדורות, הוא אחד הנדבכים המרכזיים בתרבות היהודית. איך ניתן כך להתנתק מיסוד מרכזי כל כך בתרבות ישראל?
מה הסיבה לניכור הזה? אחד ההסברים הוא שט' באב הוא בחופשת הקיץ, ולכן הילדים אינם לומדים עליו. דור שלישי או רביעי של ילדים שלא למדו על ט' באב, יוצרים חברה שאין בה ט' באב. הסבר אחר הוא התרחקות מט' באב, בטענה שאין הוא רלוונטי עוד לאחר תקומת הבית השלישי – מדינת ישראל.
תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, עם העובדה אי אפשר להתווכח. בעיניי, זו עובדה בעייתית מאוד. אין עם ללא תרבות. תרבות אינה צומחת יש מאין, היא בנוייה על רבדים-רבדים של מורשת, מסורת וערכים, שנוצרו לאורך הדורות. איך עם עתיק יומין כשלנו, עם מורשת תרבותית לאומית עמוקה כשלנו, יכול כך להתנכר למורשתו?
אחד האתגרים החשובים ביותר של החברה הישראלית, היא התמודדות עם הניכור של חלק ניכר מתוכה לתרבות ישראל. אין כמו תשעה באב כדוגמה לניתוק הזה. לכן, ראוי לתקן את הניתוק הזה ולרפא אותו דווקא סביב תשעה באב.
במקומות רבים בארץ, ישנה בשנים האחרונות התחברות של ציבור יהודי חילוני לט' באב, כחלק מתופעה כוללת של התחדשות יהודית. אני אישית יוצר מסורת כזאת בגולן, וכבר שבע שנים מתקיימת התכנסות משמעותית ביותר של חילונים ודתיים בערב תשעה באב.
הניכור מתשעה באב אינו חדש. ב-1934 יצא טיול של "המחנות העולים", דווקא בט' באב. באומרי "דווקא" איני מתכוון לומר בהכרח שהטיול נקבע דווקא, להכעיס, במועד זה. אין זה מן הנמנע, שהוא נקבע מתוך התעלמות מהמועד, שפשוט היה מחוק מתודעת מארגני הטיול. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, שכל חייו עמל לחיבור בין תנועת העבודה לתרבות היהודית, יצא חוצץ נגד הטיול, בשני מאמרים שפירסם באותו שבוע ב"דבר": "חורבן ותלישות" ו"מקורות לא אכזב".
וכך הוא כתב, בין השאר:
"מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות-חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.
"אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'." ("חורבן ותלישות", ברל כצנלסון, "דבר", י' באב תרצ"ד, 1934).
"שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושיכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסר פנינו לא היה אז אלא העתקה של דורות עברו. ואילו היתה השיכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?
"השמרנות האפלה רוצה ליטול מאיתנו את כוח השיכחה, והפסוודו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את 'האוייב', אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.
"דור מחדֵש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?
"...אכן ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אובדן חירותו, מכל שיכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל, כאילו עליו חרב עולמו. ובכל יום זה בשנה נשפכו דמעות רותחות, ודור לדור מסר את מכאובו. הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום עֶברָה זה כמה מניסיונותיו המרים מחורבן הבית הראשון והשני ודרך גירוש ספרד ועד ימינו – עד פרוץ המלחמה העולמית. זיכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת אבל כבד על כל נפש ישראלית על פני כדור הארץ. כל איבר בגוף האומה, אם נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן, הגלות והשעבוד. וכל דור יוצר הוסיף משלו להרגשת החורבן, החל מקינות ירמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז, ועד ל'מגילת האש' של ביאליק." (ברל כצנלסון "מקורות לא אכזב", "דבר", י"ד באב תרצ"ד, 1934).
הצורך בתיקון אינו רק בחיבור בין הישראליות למורשת ישראל, אלא גם בין חילונים ודתיים. מצב שבו יום האבל והתענית המשמעותי ביותר עבור שבט אחד בציבור, הוא יום חול רגיל שכלל אינו רלוונטי בעבור שבט אחר, הוא ביטוי לחולי חברתי ממדרגה ראשונה. אני מאמין שמורשת היהדות היא הדבק שיכול לחבר בין חלקי העם. התרבות היהודית היא השפה המשותפת שיכולה ללכד את העם. החוויה התרבותית היא היוצרת את הזהות המשותפת, שבלעדיה אין חברה. ומכיוון שתשעה באב הוא בעיניי סמל לנתק התרבותי בין חלקי העם, אני רוצה לראות בתשעה באב את התיקון לנתק הזה. אין זה רק תיקון למצב הנוכחי, אלא תיקון לשורש החורבן, לגורם לחורבן, לפחות לפי אחת הגרסאות המרכזיות של חז"ל – שנאת החינם. 
"מקדש הראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו. עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא, ט', ב'). וראוי לציין ששלוש העבירות השקולות יחד כנגד שנאת חינם, הן העבירות היחידות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור."
יש בחברה הישראלית שנאת חינם בין זרמים, ובעיקר בין חילונים לדתיים. יש ליצור לה אלטרנטיבה של אהבת ישראל, של אחדות לאומית. אני מדגיש – אחדות, לא אחידות. אחדות המחברת שונים ומכבדת את השונות. ואם שנאת החינם היא הגורם לחורבן, האלטרנטיבה שאנו יוצרים היא מסד לתקומה. אם החורבן הוא תוצאה של פילוג ומלחמת אחים, האחדות הלאומית תביא לתקומה.
"וכותל המערבי, שארית מחמדנו מימי קדם, שהשאיר לנו הקב"ה במחמלתו הגדולה, גבוה שתים עשרה קומות איש, כנגד י"ב שבטי ישראל, כדי שיכוון כל אחד מישראל את ליבו לפי שיעור קומתו, ולפי השבט שלו. ואבנים גדולות הוא בנוי, וכל אבן של חמש אמות על שש אמות, ואין כמותן בשום בניין שבעולם. והן מונחות בלא טיט ובלא טיח ביניהן, אף על פי כן הן מחוברות כאחת, ככנסת ישראל שאין לה אפילו שולטנות כל שהיא שתחבר אותה, אף על פי כן היא חטיבה אחת בעולם." (ש"י עגנון).
הכותל המערבי, שריד המקדש, מסמל בעיני ש"י עגנון את אחדות ישראל, וכך ראוי שט' באב, היום בו העם היהודי אבל על החורבן, יהיה יום של אחדות.
אולם מהי תכלית האחדות הזאת? האם יש מטרה מוסכמת על הזרמים בחברה הישראלית היהודית? האם יש חזון משותף? האם, למשל, כולנו מתגעגעים לבית המקדש?
"אני מייחל לבניינו של בית המקדש. כשם שאני מייחל למיגור העוני, להדברת המחלות ולניצחון הצדק, לצידם אני מייחל לבניית בית המקדש. אינני רוצה לבנותו כרגע, ולא רוצה שאחרים יבנו אותו. מצד שני, אינני רוצה לאבד אותו מתודעתי. יתכן, כי אם אאבד את הייחול לבניינו, אעמוד בסכנת אובדן הזיכרון. כיוון שאינני רוצה לאבד את הזיכרון, אני גם לא מאבד את הייחול. מכאן ועד הסקת מסקנות מעשיות, הדרך ארוכה מאוד." (בארי צימרמן, קיבוץ גבעת חיים איחוד).
אני מזדהה עם דבריו של בארי. מהי גאולה? מתי תבוא הגאולה? היא תבוא כשנהיה ראויים לה. מתי נהיה ראויים לה? כשישרור בתוכנו צדק חברתי כפי שהטיפו נביאי ישראל. אבל כשזה יהיה המצב – זאת כבר תהיה הגאולה. האם יהיה עוד צורך בבית מקדש? או שמא עצם הגאולה הזאת היא-היא בית המקדש המהותי? כך או כך, עצם החתירה לגאולה, לתיקון עולם, היא יסוד מוסד ביהדות, והיא יכולה בהחלט להיות מכנה משותף בין היהודים, גם אם קיימים הבדלים בין הזרמים השונים אודות דמותה של הגאולה.
על פי מדרשי חז"ל שונים, בית המקדש חרב בשל עוולות חברתיים. בתוספתא נאמר שבית המקדש חרב מפני שהיו "אוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו." אם בעוול לקינו, בתיקונו נירפא: "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. אמר לו רבי יוחנן בן זכאי: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה זה היא? גמילות חסדים, שנאמר: 'כי חסד חפצתי ולא זבח' (הושע ו', ו')." (אבות דרבי נתן, פרק רביעי).
על גאולה מסוג זה, אין סיבה למחלוקת בין דתיים וחילונים, ותשעה באב עשוי להיות ביטוי למחוייבות משותפת לתיקון עולם וליצירת חברה צודקת יותר, שיוויונית יותר, סולידארית יותר.
על פי המסורת, האסון הראשון שקרה לעם ישראל בתשעה באב היה חטא המרגלים. אז, כאשר בני ישראל בכו ונהו אחרי המרגלים שמאסו בארץ-ישראל, אמר להם הקב"ה: "אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות." (תלמוד בבלי, תענית כ"ט, ע"א). הסברם של חכמי ארץ ישראל לחורבן, להבדיל מחכמי בבל, לא היה שנאת החינם, אלא הניכור לארץ-ישראל. הם האשימו את רוב העם היהודי שנשאר בגולה בתקופת שיבת ציון, ולא עלה חזרה לארץ-ישראל, באחריות לחורבן. הפניית העורף לארץ-ישראל, בחטא המרגלים, היה אב טיפוס להפניית עורף לארץ-ישראל לאורך הדורות. היום, מול הגל העכור של הפוסט-ציונות, של ירידה גדולה מן הארץ ולגיטימציה ל"הגירה" הזאת, של ניכור לארץ ישראל והפיכתה למושג השייך לדתיים – מן הראוי לחזק את זיקתנו לארץ, ותשעה באב הוא יום ראוי להיות הסמל של השינוי הזה.
ערב תשעה באב, נייחל שתתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי (1), וצום החמישי (2) וצום השביעי (3) וצום העשירי (4) יהיה לבית יהודה לששון ושמחה ולמועדים טובים. והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', י"ט).
 
(1) צום י"ז בתמוז. תמוז – החודש הרביעי (בספירה המקראית, הנפתחת בניסן).
(2) צום ט' באב. אב – החודש החמישי.
(3) צום גדליה, בג' בתשרי – החודש השביעי.
(4) צום עשרה בטבת – החודש העשירי.
 
 
2. הפיקדון של אולמרט
דרך אוסלו, הדרך בה הוביל יצחק רבין את ישראל, הוכחה לאחר מעשה כשגיאה היסטורית נוראה, שעד היום אנו משלמים את מחירה. עם זאת, השיפוט הזה הוא חוכמה שלאחר מעשה. ניתן בהחלט לשפוט את דרכו של רבין כניסיון הירואי לחולל שינוי היסטורי, עם מי שנראה כפרטנר הריאלי היחיד, שהתחייב לשים קץ למאבק המזויין ולטרור. התהליך היה מודולארי, ואיפשר לישראל לבחון את תוצאותיו ולהפסיק אותו, אם הצד השני לא יעמוד בהתחייבויותיו. אני מאמין, שאילו היה נשאר בחיים, רבין היה עוצר בשלב זה או אחר את המהלך, ולא משלים לאורך זמן עם המשך הטרור, כפי שהשלים בתחילת הדרך.
עם זאת, היו לרבין שתי שגיאות בלתי נסלחות, ששיפוטן הוא בהחלט לא רק חוכמה שלאחר מעשה. האחד הוא "הפיקדון" שהעביר לידי האמריקאים (ושבניגוד להבטחתו המפורשת של מזכיר המדינה כריסטופר הועברו מיד לידי הסורים) לסגת מכל הגולן אם יענו דרישות ישראל בנושאים השונים. אני שולל ערכית ועקרונית כל נסיגה מהגולן, אולם גם בניסיון לחשוב בהיגיון המוביל לנסיגה, אין כל הסבר לטעות הקריטית של פיקדון "היפותטי" הנותן לצד השני את כל מבוקשו, עוד בטרם ביטא נכונות כלשהי ללכת במשהו לקראת ישראל. הפיקדון הזה גרם לנזק מדיני מתמשך, ועד היום הסורים רואים בו את נקודת ההתחלה בכל מו"מ.
השגיאה הגדולה השנייה של רבין היתה נכונותו להגדיר את סוגיית "הפליטים" כאחד מארבעת הנושאים שיידונו בהסדר הקבע. סוגיית "הפליטים" היא שפה מכובסת ל"זכות" השיבה, כלומר לשלילת צדקת הקמת וזכות קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ-ישראל. ברגע שישראל הסכימה שהנושא הזה יידון במו"מ על הסדר קבע לשלום (!) – היא הכירה בלגיטימיות של שלילת זכות קיומה. אני מניח, שרבין האמין שהמבנה המודולארי של התהליך ירוקן את הסוגיה הזאת מתוכן. הוא האמין, כנראה, שברגע שיהיה לפלשתינאים מה להפסיד – רשות עצמאית ומדינה בדרך בחלק מן השטחים, הם יתפשרו בנושאים השונים כמו הגבולות, ירושלים ובוודאי "זכות" השיבה, שהינה אמירה דקלרטיבית, מין עז שהוכנסה לתהליך כדי להוציאה בהמשך תמורת ויתורים ישראליים אלה או אחרים. כפי שהוכח בהמשך הדרך, ובעיקר בוועידת קמפ-דיוויד, הפלשתינאים אינם מוכנים לוותר בנושא כמלוא הנימה.
הגישה הישראלית לסוגיית הפליטים צריכה להיות עקרונית. עם קבלת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות, העם היהודי קיבל את ההצעה, אף שמדובר היה בהקמת מדינה בלתי אפשרית מבחינת שטחה וגבולותיה. הפלשתינאים דחו את ההצעה על הסף, פתחו במלחמת דמים להשמדת היישוב היהודי וביום הקמת המדינה, מדינות ערב פלשו לארץ-ישראל כדי להחריב את המדינה שאך קמה. אין תוקפנות נואלת יותר מזו. אין כל סיבה שבעולם לראות בישראל אחראית לתוצאות הטראגיות, עבור הפלשתינאים, מהמלחמה הזאת. כל האחריות ל"בעיית הפליטים" היא אך ורק על הפלשתינאים ועל הערבים. הם גרמו למלחמה, הם אחראים לתוצאותיה ואין לישראל אפילו אחוז אחד של אחריות לתוצאות. לכן, אל לישראל לדון אפילו על כניסת פליט אחד למדינת ישראל. בעצם נכונותו של רבין להכניס את הנושא למו"מ, יש ויתור על עמדה עקרונית חשובה ביותר. זו בכייה לדורות.
היום, כאשר אהוד אולמרט נמצא בדמדומי כהונתו כראש הממשלה, חוששני שהוא עומד לחולל בכייה לדורות חמורה הרבה יותר – שילוב של שתי השגיאות הגדולות של רבין. בתקופה שנשארה עד תום כהונתו, אולמרט לא יצליח להשלים את המו"מ ולחתום על הסכם עם הפלשתינאים או הסורים. אך באובססיה שלו להגיע בכל מחיר ל"הישג" מדיני, על מנת שלא להיזכר אך ורק כראש הממשלה שבתקופתו צה"ל נכשל במלחמה מול אירגון טרור קטן, והוא-עצמו נאלץ ללכת הביתה בשל פרשיות שחיתות וחשד לפלילים – הוא עלול למסור לסורים ולפלשתינאים "פיקדונות" עם ויתורים מרחיקי לכת, שיכבלו את ידיהם ואת חופש הפעולה של מנהיגי ישראל בעתיד.
במאמרו "מין הדא אולמרט?" ("הארץ" 1.8.08) מציג צבי בראל את מתווה הסדרי העקרונות המתגבשים עם הפלשתינאים והסורים, אותם הוא מכנה "פיקדון אולמרט". במסלול הסורי מדובר בנסיגה מלאה מהגולן. במסלול הפלשתינאי מדובר לא רק בנסיגה מלאה, אלא גם בהכרה, למעשה, ב"זכות" השיבה.
אולמרט מסביר שבנושאי הגבולות והפליטים הצדדים קרובים להסכמה. מהי הנכונות הישראלית לנסיגה? מספר אבו מאזן בראיון לעיתונים ערביים: "אנחנו מסכימים להחליף קרקע בקרקע, וזאת בהיקף מוגבל וקטן שלא ישפיע על רציפות השטח הפלשתיני. הם מציעים לנו להחליף 2% מהשטח ויש ויכוח בינינו על כך." משמעות הדברים, שאולמרט מקבל את התביעה הערבית לנסיגה מוחלטת מן השטחים, תוך התעלמות מכך שמדובר בשטחים שישראל כבשה במלחמת מגן צודקת; מתעלם מהזיקה הלאומית לשטחי ארץ-ישראל, מהחשיבות הביטחונית שלהם וממפעל ההתיישבות הקיים בהם. בפועל, הוא נכון לסגת מ-98% מהשטחים, ועל פחות מכבשת הרש – 2% מהשטח שבידינו, הוא מציע להם נתח ממדינת ישראל הריבונית. זאת כשלעצמה שערורייה של ממש.
מה שחמור עוד יותר הוא ההסכמה המסתמנת בנושא הפליטים. אם הנסיגה מרחיקת הלכת מוסברת ברצון להבטיח שמדינת ישראל תהיה יהודית, ניתן היה לצפות שתמורת נסיגה כזאת כל סוגיית הפליטים ו"זכות" השיבה תרד סופית מן הפרק. אך לא זה המצב. התביעה נותרת בעיניה ואולמרט נכנע כאן לתובענות הפלשתינאית. אבו מאזן: "אני לא יכול להציע שחמישה מיליון פליטים ישובו לישראל, משום שאז הישראלים יאמרו לי שאני רוצה לחסל את המדינה. אבל מצד שני, לא ייתכן שאומר שאף אחד מהם לא יחזור. צריך לשלם פיצויים למי שחוזר ולמי שאינו חוזר, ולמדינות שאירחו את הפליטים."
זאת ההסכמה העקרונית המסתמנת. ישראל מכירה, למעשה, בצדקת התביעה הפלשתינאית, תמורת נכונות לוותר על חזרתם המלאה של כל הפלשתינאים. הנסיגה אינה תמורת ויתור על "זכות" השיבה, אלא היא עומדת בפני עצמה, מעין הסכמה לטענת "האדמות הנגזלות החוזרות לבעליהן" ולא פשרה במו"מ מדיני. נושא הפליטים עומד בפני עצמו, כשגם כאן, כמו בבדיחה המפורסמת על ברנרד שואו, העיקרון כבר נקבע, נותר להתמקח על מספר ה"שבים".
חלק מן הפליטים יוכלו לחזור לתוך מדינת ישראל, במהלך שנועד, במכבסת המילים, להבטיח שתישאר יהודית. כמו כן, על ישראל לפצות את כל חמשת המיליונים הללו, בין אם יחזרו לישראל ובין אם לאו, ואת המדינות המארחות. במילים אחרות, ישראל מכירה בצדקת התוקפן שניסה להשמיד אותה, ואף מוכנה לשלם לו פיצויים על כך.
זאת, תמורת מה? מן הסתם תמורת מיחזור בפעם העשירית של ההתחייבות שניתנה בהסכם אוסלו א' ובכל ההסכמים שאחריו, להפסיק את הטרור. כמו בהסכמים הקודמים, הפלשתינאים לא יעמדו בדברתם, אך הפיקדון של אולמרט, יהיה נקודת הפתיחה להמשך סחיטת הוויתורים תוך שימוש מושכל בטרור, בהמשך התהליך.
בחודשים שנותרו עד סיום כהונתו, אהוד אולמרט הינו אדם מסוכן יותר מכפי שהיה לכל אורך הקדנציה. בירידתו מבמת ההיסטוריה הוא עלול להשאיר לנו אדמה חרוכה.