כשיתופניק בלב ובנפש, אני מצר על כל קיבוץ שיתופי שהחליט על הפרטה. כאשר מדובר בקיבוץ גדות, אליו יש לי קשר עמוק – בהיותו אחד הקיבוצים המלווים של אורטל בראשיתה ושההיסטוריה של אורטל ושלו הצטלבו לא אחת (כולל הקמת חברה משותפת שאמורה היתה להקים שותפות בתעשייה, רעיון שבסופו של דבר נפל כאשר כבר הגיע לישורת האחרונה) צר לי שבעתיים. אולם אני מכבד את חברי גדות, ואם זו ההחלטה שקיבלו, אני מאחל להם הצלחה בדרכם החדשה.

ברצוני להתייחס לכמה מן האמירות של חברי גדות שהתראיינו לגיליון הקודם של "על הצפון". שלמה גץ: "השבר הראשון היה לפני שבע-שמונה שנים, כאשר התחלנו בהפרטות והפרדנו את המשק מהקהילה, הפרדה שהיתה לה משמעות מרחיקת לכת מבחינת היותנו קיבוץ שיתופי... הפרדת העסק מהקהילה אומרת שמעתה ואילך המשק מתנהל באופן רציונאלי, לפי כוחות השוק, בעוד הקהילה ממשיכה להתנהל לפי עקרונות שיתופיים, וזה שילוב בעייתי, כי קשה לנהל מערכת שמדברת בשתי שפות, מה גם שברגע שאתה מפריד את העסק מהקהילה, העסק קובע לקהילה כמה כסף היא תקבל, ובמידה רבה גם מה היא תעשה בכסף הזה... הפרדנו בשנת 2001, ואז כבר היה ברור לי, שגדות השיתופי הולך ונפרם."

בטרם אתייחס עקרונית לדברים, אני יכול להעיד על אורטל. אנו התחלנו בהפרטות במערכות הצריכה בשנת 1988, לפני עשרים שנה. ב-1990, לפני 18 שנים, החלטנו על הפרדת העסק מהקהילה, תהליך שהתבצע בהדרגה במשך 15 שנים. והנה, אורטל הוא קיבוץ שיתופי לעילא ולעילא. אם, חלילה, יפסיק אורטל ביום מן הימים להיות שיתופי, אין לי ספק שלא יהיה לכך קשר כלשהו להפרדת העסק מן הקהילה. היום, אין לי ספק שאחת הסיבות המרכזיות לכך שאורטל קיבוץ שיתופי, היא תהליכי השינוי שעברנו לאורך השנים, ובהם ההפרדה בין העסק והקהילה.

אכן, יש הבדל בין שפת עסק לבין שפת קהילה שיתופית. המטרה המרכזית של עסק היא להרוויח כסף, וכמה שיותר כסף. כדי להרוויח כסף יש להתחרות. לסביבת התחרות יש שפה, ומי שנוטל חלק בתחרות, חייב לשלוט היטב בשפת השוק.

המטרה המרכזית של קהילה שיתופית היא חלוקה צודקת ושוויונית של פרי המאמץ של החברים, כאשר חלק ניכר מהמשאבים מופנה לחינוך, לתרבות, לרווחה, לבריאות שהקהילה אחראית עליהם. זו שפה אחרת לגמרי.

ההפרדה בין העסק והקהילה נועדה להגן הן על העסק והן על הקהילה, כדי לאפשר הן לעסק והן לקהילה הצלחה מירבית. השתלטות שפת העסק על הקהילה, לא תאפשר לה להיות קהילה שיתופית לאורך זמן. השתלטות שפת הקהילה השיתופית על העסק, לא תאפשר לו קבלת ההחלטות העסקיות הנדרשות בסביבת התחרות בה הוא פועל. כמובן שאין נתק בין העסק והקהילה ותמיד יש השפעה הדדית בין השפות והערכים של כל גוף, אך ההפרדה מאפשרת את הקיום של שניהם.

אם המציאות בגדות היתה שהעסק קבע את תקציב הקהילה ואת סדרי העדיפויות שלה, הרי שלא הופרדו העסק והקהילה אלא העסק השתלט על הקהילה. זו מציאות הפוכה להפרדה. תקציב הקהילה צריך להיבנות בראש ובראשונה משכר חברי הקיבוץ – העובדים בחוץ, בעסק ובקהילה, מהרווחים של ענפי הקהילה (ילדי חוץ בחינוך, מכירת ארוחות בחדר האוכל לקבוצות תיירים וכו') ומחלוקת רווחים של העסק לבעלי המניות – הקהילה. ייתכן שהמצב מחייב, כשלב ביניים, סבסוד נוסף של העסק לקהילה, ועדיין אל לעסק להתערב בהחלטות הקהילה באשר לסדרי העדיפויות שלה.

מדבריו של שלמה גץ אני לומד על שינוי אחר שנעשה, לכאורה לפני ההחלטה על ההפרטה, אך הוא למעשה עלייה על המדרון החלקלק של ההפרטה – "תשלום עבור עבודה בשבתות במקומות עבודה חיוניים (רפת, שמירת לילה, חדרי אירוח וחדר אוכל)."

קו פרשת המים בין קיבוץ שיתופי לשאר העולם, הוא ההפרדה המוחלטת בין תרומה לתמורה. כאשר משלמים תמורה על העבודה, זה כבר לא קיבוץ שיתופי. בוודאי כאשר התשלום על העבודה אינו הגיוני. תשלום דווקא בעבור עבודה בשבתות במקומות חיוניים, הוא ממש לא הגיוני. יכול חבר בטלן, שהולך בכל יום לעבודה ועושה את המינימום ומטה, הכנסותיו לקופת הקהילה נמוכות מאוד, תרומתו החברתית לקיבוץ אפסית, הוא טראבל-מייקר מכל בחינה, לעבוד בכל שבת בחדר האוכל ולהרוויח משכורת נאה, הרבה יותר מחברו שתרומתו גדולה, שעות עבודתו רבות, השכר שהוא מכניס לקהילה גבוה מאוד והוא גם פעיל בוועדות ובתרבות, והזמן היחיד שיש לו למשפחה הוא בשבת והוא לא יעבוד בשעות הללו. מה ההיגיון בכך? איפה כאן הצדק? צעדים כאלה מרוקנים את הרעיון השיתופי מתוכן, ומובילים בתוך זמן קצר להפרטה מלאה. שהרי אם יש תמורה חומרית אישית על תרומה, מוטב שהיא תהיה אמיתית וריאלית – תמורה דיפרנציאלית על תרומה דיפרנציאלית.

אמירה אחרת אליה ברצוני להתייחס היא של שי סט. בתשובה לשאלה אודות שלושת הקיבוצים השיתופיים האחרונים שנותרו במועצה איזורית הגליל העליון – ברעם, סאסא ויראון, אמר שי: "יש קיבוצים איטיים יותר לשינוי, ויש מהירים יותר... גם הם בדרך לשינוי, רק שהם עוד לא יודעים שהם בדרך לשם או לא רוצים לדעת... יכול להיות שייקח להם עוד 20 שנה, או אולי אפילו יותר, אבל סביר להניח שבסוף גם הם ישתנו. הטבע האנושי יעשה גם שם את שלו."

מאחר שאיני מרקסיסט ואף פעם לא הייתי כזה, איני מאמין בדטרמיניזם היסטורי ובתהליכים סטיכיים. בניגוד לשי, אין לי שום יומרה לדעת מה יעשו ברעם, סאסא ויראון ואפילו מה יעשה קיבוץ אורטל בעוד שנתיים, חמש שנים או עשרים שנה. ייתכן שקיבוצים אלה או חלקם יופרטו. ייתכן מאוד שלא. יתכן גם שבתנועה הקיבוצית תנועת המטוטלת תשתנה וקיבוצים ישובו להיות שיתופיים. אולי גם גדות. מי יודע?

דבר אחד אני יודע – כל קיבוץ ישאר שיתופי אם חבריו ירצו בכך, ויחדל להיות שיתופי אם חבריו לא ירצו עוד בדרך הזו. נכון, יש השפעה לסביבה, וקשה לעמוד מול צונאמי תנועתי של הפרטה. מצד שני, לעיתים דווקא גאוות היחידה ותחושת הסיירת של להיות שונה, מיוחד, עצמאי, מאמין בדרך שלי השונה מהדרך הקונפורמית, חזקות יותר מהשפעת הסביבה.

הטבע האנושי? כבר נאמר שיצר לב האדם רע מנעוריו. ובכל זאת, התרבות האנושית היא התמודדות בלתי פוסקת עם היצרים החייתיים של האדם. הרי זה מותר האדם מן הבהמה.

הקיבוץ השיתופי הוא התארגנות שחבריה נאבקים ביצרי החומרנות ורדיפת הבצע הקיימים בכל אדם, כדי לקיים חברה צודקת יותר, שיוויונית יותר, סולידארית יותר, שאינה מבוססת על הרצון האישי להתעשר, אלא על רצון של קבוצה לבנות חיים יפים יותר, צודקים יותר. אני מאמין בדרך הזאת. אני מאמין שהשיר הזה לא תם, הוא רק מתחיל. אני מאמין בעתיד הרעיון השיתופי.

"כי עוד נפשי דרור שואפת / לא מכרתיה לעגל פז / כי עוד אאמין גם באדם / גם ברוחו, רוח עז. // רוחו ישליך כבלי הבל / ירוממנו במתי על / לא ברעב ימות עובד / דרור לנפש פת לדל".

שאול טשרניחובסקי, "אני מאמין".

2. את אינך אשמה

באתר ynet התפרסם מכתב גלוי אל עקורי גוש קטיף, תחת הכותרת "תושבי גוש קטיף, סליחה שפיניתי".

את המאמר כתבה צעירה בת 24, בת קיבוץ, שבהיותה חיילת, לפני שלוש שנים, השתתפה בעקירת היישובים. במכתבה היא מביעה חרטה עמוקה על מעשיה, מתארת את הפצע העמוק בנפשה כתוצאה מהשתתפותה במעשה, לוקחת אחריות על המעשה ומבקשת סליחה. השורות הבאות הן מכתב גלוי לצעירה הכנה.

ניכרים דברי אמת. המאמר נכתב בדם ליבך, מכתב שכולו כנות והגינות. נכונותך לקחת על עצמך אחריות לסבל שנגרם לעקורים בגין המעשה שהיית שותפה לו, מעידה על רמת מוסר גבוהה, ועל תחושת אחריות מפותחת.

אך אני אומר לך – את אינך אשמה. אינני אומר זאת מתוך רצון להקל על סבלך, או מתוך ניסיון להקטין את רגש האחריות שלך. נהפוך הוא. טענתי היא שאינך אשמה, כיוון שעשית בדיוק את מה שהיה עלייך לעשות, דווקא מתוך תחושת האחריות. עשית את שהיית צריכה לעשות, כיוון שאילו נהגת אחרת, היית נוהגת בחוסר אחריות.

התנגדתי להתנתקות, לעקירת יישובי גוש קטיף. התנגדתי לכך לפני ההתנתקות, התנגדותי התעצמה במהלכה – חשתי שנפשי נפצעת לנוכח המראות הקשים, וההתנגדות גדלה והולכת ככל שהזמן חולף, וברור עד כמה היא היתה חסרת תוחלת. תמורת המחיר הכבד כל כך, הכואב כל כך – חורבן מפעל התיישבות, גירוש אלפי תושבים מבתיהם והרס מפעל חייהם, קרע נורא בעם, ישראל לא השיגה דבר.

היא השיגה המשך הטרור ואף התגברותו. היא אפילו לא השיגה את מטרת המהלך – היא לא התנתקה מעזה. גם כאשר האוייב משגר טילים לעבר אזרחים ישראליים בפשע מלחמה מתמשך, ישראל ממשיכה לספק לו כסף, מזון, חשמל וציוד. העולם כולו רואה בישראל אחראית על עזה כאילו היא עדין כובשת ברצועה, וראינו כיצד כל העולם נזעק כאשר ישראל הקטינה במקצת את אספקת החשמל כגמול על הטרור, והפלשתינאים ביימו הפסקת חשמל.

עקירת היישובים נעשתה בנחישות ובמקצועיות, אך העקורים נעזבו ונזרקו ואף שלוש שנים אחרי, המדינה אינה לוקחת אחריות על תוצאות מעשיה. וכפי שאת מעידה על עצמך, על חברותייך ועל מפקדותייך, המעשה הזה שבר גם אתכן, החיילות שביצעו אותו, ואני משער שגם רבים מן החיילים שהיו שותפים לו.

לכל המעשים הללו יש אשמים. את אינך אחת מהם. אשם ראש הממשלה שרון שקיבל את ההחלטה והוביל את המהלך. אשמים שרי הממשלה הנושאים באחריות להחלטה ולביצועה. אשמים חברי הכנסת שהרימו את ידם והצביעו בעד המהלך. אשמים היח"צנים והספינולוגים שהובילו את שטיפת המוח הציבורית; שהפיקו את תשדיר השירות השקרי אודות "פתרון לכל מתיישב" שעה שלא היה פיתרון לאף מתיישב. אשמה התקשורת שהתייצבה כמעט כאיש אחד בעד העקירה, ללא דיון ציבורי אמיתי ותוך "איתרוג" של ראש הממשלה והלבנה אפריורי של מעשי השחיתות ששמו נקשר בהם. אשם הציבור שברובו תמך במהלך, והעניק בסקרי דעת הקהל רוח גבית לממשלה.

את אינך אשמה. את היית חיילת, ותפקידך היה לבצע את המשימה. היה עלייך לבצע את המשימה לא כראש קטן, בורג במערכת שאינו חושב אלא "רק ממלא פקודות". היה עלייך לבצע את המשימה כראש גדול, המבין שבמדינה דמוקרטית הצבא אינו יכול למרוד במרות הדמוקרטית של הדרג המדיני, והחיילים אינם יכולים לנסות למנוע את ביצועה של משימה שהם מתנגדים לה פוליטית.

היה עלייך לבצע את המשימה, מתוך ראש גדול, מתוך תחושת אחריות לאומית, מתוך התייחסות אל עצמך כמי שאינה מצילה את נפשה, אלא כמי שחושבת מה יקרה אם כולם יסרבו. שהרי אילו את סירבת, וכמוך עוד חיילת ועוד חייל ועוד שוטר והיתה כאן סרבנות המונית, וצה"ל לא היה מבצע את ההחלטה – אף ממשלה לא היתה יכולה להורות לצבא לבצע אף משימה, כיוון שלכל משימה יהיו החיילים שיתנגדו לה. ואם מדינת ישראל לא תוכל לבצע החלטות – לא תהיה מדינה. ואם לעם היהודי לא תהיה מדינה – ספק אם יהיה עוד עם יהודי. כך צריך לראות את הדברים חייל אחראי, חייל שהוא ראש גדול. עליו לראות את עצמו כאילו בו ובמעשיו תלוי קיומו של עם ישראל. לא פחות.

את מכה על חטא על "ציות עיוור לפקודה לא מוסרית". את "מקווה שאף חייל לא יסכים לבצע בעתיד פקודה כזאת". את שואלת "מאיפה העזתי בכלל, אני הקטנה, שלא בנתה מימיה שום דבר, לבוא ולהרוס במו ידי חיים שלמים שאנשים בנו בעמל כל כך רב?" את אינך סולחת לעצמך.

אני מבין את תחושותייך ומזדהה עם כאבך, אך הדרך הזו היא דרך בלתי אחראית. היום את אזרחית, וכאזרחית יש לך דרכים דמוקרטיות להיאבק על דמותה של מדינת ישראל. כאזרחית, מן הראוי שתאבקי שלא תתקבלנה עוד החלטות כאלו בעתיד. כאזרחית, עליך להיאבק נגד עקירת יישובים (ואגב, נגד כל טרנספר, גם לערבים).

שנתיים מחיי אישה ישראלית, שלוש שנים מחיי גבר, מופקעים לשירות צבאי. יש לקוות שלא יעשה עוד שימוש בצה"ל למטרות כאלו. אך החייל עצמו חייב להבין שתפקידו במדינה דמוקרטית הוא לבצע את החלטת המוסדות הנבחרים, כי האלטרנטיבה – הרת אסון.

במלחמת לבנון הראשונה החלה תופעת הסרבנות ונמשכה בעריקה מהמלחמה בטרור בשתי האינתיפאדות. אני מודע להבדל בין סירוב להילחם באויבי המדינה לבין סירוב לפעול נגד אחים, אזרחים נאמנים של המדינה. אך חרף ההבדלים, סרבנות היא סרבנות היא סרבנות, והיא מסכנת את קיום המדינה. לא זו הדרך.