על ספר שיריו של רפי וייכרט "רזים"
בהוצאת קשב לשירה, 2008, 99 עמ'
"רזים" הוא ספר שיריו השביעי של רפי וייכרט, הידוע בקריית ספר גם כעורך הקפדן של הוצאת "קשב לשירה", בה ראו אור במקור ובתרגום כמאה ועשרים ספרי שירה ומסה. הוא גם מן המתרגמים הנאמנים של השירה הפולנית (ויסלבה שימבורסקה, אווה ליפסקה, תדיאוש רוז'ביץ' ואחרים). האיש הוא פרפקציוניסט גדול באשר ליצירותיהם של אחרים, אותן הוא מוציא לאור בהפקה כלילת יופי – וקל וחומר לגבי יצירתו שלו. מפעל ההוצאה לאור שבו רפי וייכרט הוא העורך הראשי, המוביל והמפיק, מעורר השתאות לנוכח העובדה (המצערת!) שמפעלו המבורך ורחב היריעה הזה (120 כותרים בפחות מ-9 שנים!) איננו זוכה לשום תמיכה ציבורית; וכל זאת לנוכח הביקוש הדל לשירה בקהל הקוראים.
מי שאיננו מודה בירידת קרנה של השירה בדור האחרון – פשוט טומן את ראשו בחול – "בבורסת השירה" אין כמעט קונים, "המוכרים" מתרבים בקצב מסחרר, ו"המדד" יורד ויורד. מן המפורסמות הוא שכוח המשיכה של השירה איננו דווקא ב"מה", מה שנהגו לכנות בבית הספר – "התוכן", כי בתחום הזה אין כמעט אפשרות לחדש – מה שמושך באמת הוא "האיך", כלומר, הווירטואוזיות של המשורר, אותה הפתעה שהתמונות הלשוניות מזמנות לקורא, אותה חגיגה צלילית, שהנפש כל כך משתוקקת אליה. כל זה נעלם כמעט לחלוטין מהשירה החדשה: השפה רזתה – רזון שגובל באנורקטיות, המצלול והמקצב שבקו חיים, ועל הרוב נותר בשיר איזה הגיג חבוט מרוב שימוש. צר לי, אבל האמת צריכה להיאמר: כשאני קורא ספרי שירה שראו אור בשנים האחרונות, אינני יכול להשתחרר מהתחושה שאני מסוגל לכתוב שירים כאלה, ואולי יותר טובים, למרות שאני רחוק מהיומרה להיחשב כמשורר.
"רזים" של רפי וייכרט זימן לי אכזבה נעימה (ביאליק לא יקפיד עימי על השימוש שעשיתי במטבע הלשון שלו): מסתבר שהכותר מטעה – לא מדובר בשירים הכתובים בלשון רזה, או שתוכנם רזה (כפי שמצפים משירים עכשוויים), אלא בתבנית צורנית ייחודית – כל השירים בספר הם "סונטות מילה", סוגה שחידש המשורר היהודי-קנדי סימור מיין (ראו "בשולי הרזים", עמ' 99). כלומר, מדובר בשירים שבכל שורה יש מילה אחת בלבד – ובסך הכול – 14 מילים בשיר. סוגה כזאת מחייבת את הכותב לאחריות גדולה, שכן כל מילה שלא במקומה בולטת מיד לעין. הסוגה הזאת מחייבת גם משמעת עצמית של הכותב, ואם מדובר בכותב בעל אמירה ובעל כישרון – אני מאמין שהצמצום במילים יכול להיות רק לברכה.
לטעמי, "רזים" עומד בציפיות שעשוי לפתח הקורא, והן – למצוא שירים מלאים וגדושים הכתובים בדחיסות מקסימלית. למשל, יש בספר סדרה שלימה של שירים על אישים, בעיקר בתחום השירה, אך גם בסיפורת, בביקורת ובאמנות הפלסטית – המאופיינים בצורה משכנעת בהיקף המצומצם של 14 שורות. מדובר ב-24 אישים (ביניהם – דוד אבידן, שלמה אביו, פרץ-דרור בנאי, משה בן-שאול, יעקב בסר, יורם ברונובסקי, אבות ישורון, רפי לביא, יהודה עמיחי, טוביה ריבנר, פנחס שדה ואחרים), ולסדרה קוראים "דיוקנאות". כל יוצר כזה הוא הרי עולם שלם, והמשורר פותח אל עולמות אלה צוהר במילים מבוררות בקפידה.
הרי דוגמה:
משה בן-שאול
"הנה / אני / /משתטח / על / קברי / צדיקים" // חייך / והצביע / על / תצלום / קבר / רמבו // "אחי הצעיר" (עמ' 41).
מי שהכיר את יצירתו העניפה של משה בן-שאול ז"ל (שירה, סיפורת, תרגום, איור) ומי שהכיר את אישיותו, יודע להעריך את "הקליעה בול" של השיר הזה, החושף את ההומור הסרקסטי שלו ואת אהבתו הגדולה לתרבות הצרפתית בכלל ולרמבו בפרט, אותו הוא גם תרגם.
ועוד דוגמה:
עזריאל קאופמן
גם / ברמת / אביב / גרר / את / ערימות / השלג / וזינוק / גא / של / סוס / לקראת / אביב / ופדות. (עמ' 55).
עד שזכה עזריאל קאופמן ז"ל להגיע לישראל (לפדות), הוא עבר עשרה מדורי גיהינום בסיביר ובמחוזות נידחים אחרים בברית המועצות המבהילה. שם היה לו שיח ושיג (לעיתים לחיים ולמוות) עם סוסים. אלה מצטיירים ביצירתו כלוז החיים, כחיים עצמם. באחד משיריו הוא כתב: "אני אוהב סוסים / שמא יש בהם אכן דבר / ממני..." ("זמן בולע את עצמו", 2004, עמ' 115). השיר הקצרצר של וייכרט נוגע בשורש נשמתו של עזריאל קאופמן – השלג המקפיא והממית – מזה, והסוסים החיוניים והמחיים – מזה.
חטיבה גדולה אחרת בספר – הגם שאיננה אסופה בפרק אחד, אלא מפוזרת בכל הספר – היא חטיבת השירים הארס-פואטיים. הספר מתחיל בשיר מן המין הזה ("הערה, עמ' 8), ולכל אורכו ניתן להיתקל בשירים שחוזרים ותוהים על מעשה היצירה. בעיקר נחשפת חרדתו של הכותב, שמא בחירתו בסוגה המיוחדת הזאת לא תמצא נתיבים לליבות הקוראים, נתיבים שבלעדיהם אין לשירה חיים:
מחשבה
אתם / סבורים / בוודאי / שקל / לכתוב / שירים / רזים / אבל / חשבו / עליהם / כעל / חוט / שדרה / למחשבה (עמ' 63).
ההשוואה בין שיר דק, שיר רזה, לחוט שדרה – היא השוואה מפתיעה, אבל בהחלט משכנעת, כי חוט השדרה בנוי הרי מחוליות בודדות, ובכל זאת הוא מצליח לייצב בן אדם שלם. שלא לדבר על כך שחוט שדרה בעולם הדימויים הפרוזאי משמעותו גם יציבות רוחנית ואמינות (ראו שירים ארס-פואטיים נוספים בעמ' 52, 67, 68, 73, 76).
ועוד דוגמה:
כיתוב
את / הספר / הזה / צריך / לתמחר / בזול / כי / אנשים / חושבים / שמעט / מילים / שוות / פחות / כסף (עמ' 69).
היו ימים שמשוררים היו מקבלים שכר סופרים על שיריהם (היום הם משלמים כדי ששיריהם יראו אור בדפוס), והשכר היה נמדד על פי מספר השורות, או מספר המילים – כך שמשורר כמו אורי צבי גרינברג קיבל שכר פי כמה יותר גבוה ממשוררת כמו רחל. בתחילת השיר הזה יש רושם שהכותב מסכים עם דרך התמחור הזאת של ספרי שירה, ורק שתי מילים מבהירות על דרך ההומור שתמחור מן המין הזה הוא מגוחך; והמילים הן "אנשים חושבים". אגב, לא רבים הם המשוררים שמרשים לעצמם לגלוש להיגדים הומוריסטיים, כביכול השירה נועדה לכובד ראש בלבד, והרי טשרניחובסקי הוכיח לנו שכלום לא נגרע מטיב השירה אם יש בה רסיס הומור. בשירים שלפנינו ניתן למצוא רסיסים כאלה (ראו לדוגמה – "עורבים", עמ' 89).
רפי וייכרט מתאר בצורה מכמירת לב את האושר שאוחז במשורר ברגעים של הכרה מצד הממסד הספרותי:
פרסום ראשון
כשיוסי / קריים / הודיע / שיפרסם / שלושה / שירים / ב"פרוזה" // יצאתי / ממרתף / המערכת / וצעדתי / שלושה / מטרים / באוויר (עמ' 75).
ניתן למצוא ב"רזים" שירים בתחומים ההגותיים הקלאסיים של הסונטה, כגון הבעת הכמיהה לחדור אל עולמו של הזולת ("מכתבים", עמ' 14); כגון המודעות המבהילה בדבר ארעיותנו על פני האדמה ("עקבות", עמ' 18). בקטגוריה הזאת נגע בליבי במיוחד השיר המתאר את התחושות העמוקות שבחוויית ההורות:
האכלה
כשבתי / פוערת / לקראתי / את / פיה / הרעב / בכיסא / הילדים / הכחול / פתאום / צומח / בפי / מקור / ירוק (עמ' 29).
משחק הצבעים (כיסא ילדים כחול ומקור ירוק), וכן הדימוי של ההורה לציפור (מבעלי החיים ששני המינים מסורים לצאצאיהם) מזכירים לקוראים בצורה נאמנה את אותן נימים סמויות שמחברות את ההורים אל הרכים חסרי הישע.
יש כאן ניסיון מעניין, ולדעתי, מאוד ראוי, להביא בפני הקורא מכמנים שיריים עמוקים ומרתקים באמצעים מינימליסטיים.