בינואר 2009 ייצא לאור ספרו של מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל ויועץ בכיר של הנשיא קלינטון לנושא המזרח-התיכון: "Innocent Abroad, The inside story of the last serious attempt to resolve the middle east conflict".

ב-8.8 התפרסם ב"ידיעות אחרונות" הפרק העוסק במו"מ עם סוריה בתקופת כהונתו של רוה"מ ברק. עיקרי הדברים ידועים ואין בפרק הפתעות גדולות. ואף על פי כן, הפרטים החדשים וכן הסיפור במלואו (מזווית הראיה הסובייקטיבית, יש לציין, של אינדיק) מחדדים תובנות, הראויות ללימוד לקראת האתגרים הצפויים לנו בעתיד הקרוב.

"הסטרטר של התהליך"

התהליך המתואר, כמו התהליכים שקדמו לו ושבאו אחריו, מבוסס על נסיגה ישראלית עד קווי 4.6.67 כתנאי לנכונות הסורית לשמוע את תביעות ישראל בנוגע לסוגיות אחרות כמו שאלות הביטחון ודמות השלום. בלשונו של אינדיק, התחייבות ישראלית כזו היא "הסטרטר של התהליך". הנושא הזה אינו נתון, מבחינתם של הסורים, למו"מ. כל עוד ההתחייבות בנושא הזה אינה חד משמעית, המו"מ אינו אלא גישוש מצדם לוודא שתהיה התחייבות ישראלית כזו.

ברק, כמו ראשי ממשלה ישראליים, היה קרוב מאוד להתחייבות כזו, הביע נכונות עקרונית לכך, אך הסורים לא הסתפקו בפחות מהתחייבות חד משמעית, ומשזו לא באה, המו"מ נכשל.

המסקנה מכך, היא שאם מתקיים מו"מ, או אפילו מו"מ מקדים או גישושים למו"מ, משמעות הדבר שראש ממשלת ישראל הסכים, לפחות עקרונית, לנסיגה לקווי 4.6.67. ייתכן שלא היתה התחייבות מוחלטת וייתכן שלא ייצא דבר מהמו"מ, אך בלי הנכונות הזו, לא היה מו"מ. כך עלינו להבין את המו"מ שאולמרט מנהל, וכך עלינו להבין מו"מ שינהל, אם ינהל, ראש הממשלה הבא, תהיה זהותו אשר תהיה. ואם יספרו לנו שמדובר במו"מ "ללא תנאים מוקדמים", עלינו להבין שמדובר בשקר.

מסקנה נוספת מכך, היא מופרכות הטענה אודות קדושת הגבול הבינלאומי. מצדדי הנסיגה מהגולן טוענים, שהעולם לא יכיר לעולם בישיבתנו בגולן, כיוון בעיני העולם רק הגבול הבינלאומי לגיטימי. והנה, סוריה מצפצפת על הגבול הבינלאומי, דורשת נסיגה ישראלית משטחים שעל פי הגבול הבינלאומי הם ישראליים, והעולם אינו מזדעזע, ארה"ב אינה נופלת מהכיסא, ואפילו ראשי ממשלות ישראליים מוכנים לכך. מדוע? בשל הנחישות הסורית. כיוון שסוריה נחושה שלא להכיר בגבול הבינלאומי, שהוא בעיניה גבול קולוניאליסטי שנקבע בין שתי מעצמות קולוניאליסטיות (בריטניה וצרפת), ומאחר שסוריה עומדת על שלה ללא פשרות וללא נכונות לפתוח דיון על כך, העולם מתרגל, משלים ומקבל. מאחר שאין קדושה בגבול הבינלאומי, ויש משמעות רבה להתעקשות מדינית, אם ישראל תתעקש על ריבונותה על הגולן, לא תהיה מוכנה לשום דיון עליו ותגלה עמדה נחושה, העולם יתרגל וישלים. כמובן, שכאשר מול הנחישות הסורית רואה עולם רפיסות ישראלית כנועה, אין הוא סופר את ישראל. העולם יכבד את ריבונותה של ישראל, אם ישראל תכבד את עצמה ואת ריבונותה.

פיתיון סורי

בפסגת וושינגטון בדצמבר 1999 עמדו הסורים על כך שראש הממשלה אהוד ברק – הוא ולא אחר, ייצג את ישראל. הם, לעומת זאת, שלחו את שר החוץ שלהם פארוק א-שרע.

כך, כל ויתור ישראלי יהיה מהמקור הבכיר ביותר, שמילה שלו היא המילה האחרונה והיא מחייבת, שהרי אין לו סמכות גבוהה יותר לקבל את אישורה. לעומת זאת, כל ויתור סורי יהיה מפיו של פקיד הזקוק לאישורו של הנשיא.

וכך, כדי לגרור את ברק להתחייב לנסיגה עד קווי 4.6.67 – איפשר אסד לא-שרע לזרוק כמה פיתיונות, כמה עצמות שברק יוכל להתהדר בהן כ"הישגים", כביכול, כמו הסכמה להשאיר את קיבוץ שניר, ליד הבניאס, בישראל, ולהציב תחנת התרעה אמריקאית-צרפתית בגולן תוך רמז "שלעולם לא ייאמר במפורש – שישראלים בעלי אזרחות כפולה יוכלו לקבל גישה למקום..." כמובן שכל ה"הישגים" האלה נעלמו כאשר א-שרע חזר לדמשק.

גדולת הדמוקרטיה

מקובל לחשוב שברק הסכים לנסיגה מלאה, אך לא הגיע להסכם בשל נחישותו ש"רגליים סוריות לא תשתכשכנה בכינרת." כלומר, היה לו קו אדום עקרוני.

אינדיק מספר שברק התנצל בפני הסורים על האמירה הזו. אך הוא באמת התעקש לא לאפשר גישה סורית לכינרת.

למה? כך מסביר זאת אינדיק:

"אני לא יכול לעשות את זה [התחייבות לנסיגה ל-4.6.67 א.ה.], כי המצב הפוליטי שלי השתנה... ה'מצב' היה חוק הגולן, שנדון בכנסת, ושדרש שכל ויתור טריטוריאלי בגולן יתקבל ברוב מוחלט של קולות הבוחרים, ולא רק ברוב של המצביעים במשאל עם. אנשי הסקרים של ברק הזהירו אותו שלא תהיה לו תמיכה ציבורית שכזו, ושהוא חייב למצוא דרך לשנות את האווירה השלילית בציבור. ברק הסביר שבעוד שהוא לא מתנגד לוויתור על רמת הגולן, הדרך שבה ייעשה המהלך היא קריטית. 'אם אתחייב לנסיגה מלאה כבר עכשיו, בישראל יחשבו שאני מוותר על הכול לפני שאני יודע מה אקבל בתמורה... אני לא יכול להיראות פראייר בעיני האנשים שלי'..."

"האכזבה בציבור הישראלי [מהתנהגות א-שרע בפסגת וושינגטון – אי לחיצת ידו של ברק ונאום אנטי ישראלי לוחמני א.ה.] היתה מהירה ומוחשית, וזה חיזק עוד יותר את האמונה של ברק שהוא חייב לדעת אילו ויתורים הסורים מוכנים לעשות לפני שהוא מציע ויתורים מצידו..."

וכך, עוד ועוד ציטוטים המעידים שמה שבלם את ברק היה הפחד מדעת הקהל ומהפסד במשאל העם. כך במפורש נכתב גם בספרו של רביב דרוקר "חריקירי", על תקופת שלטונו של ברק, ובספריהם של איתמר רבינוביץ' ("סף השלום") ואורי שגיא ("אורות בערפל") על המו"מ שניהל רבין.

חשוב מאוד שנבין זאת. דעת הקהל היא שהצילה את מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן. המחוייבות של המנהיגים למשאל עם (שבקרוב, אם לא תהיה תקלה בלתי צפויה, יעוגן סופית בחוק), נתנה כוח אדיר לציבור. המאבק שניהל ועד יישובי הגולן הוא שביצר את התנגדות הציבור לנסיגה והניע את הציבור להפגין את עמדתו (סטיקרים, שלטי חוצות, נוכחות תקשורתית וכו' שיצרו את האווירה שגרמה לסקרים להיות חד משמעיים).

חשוב שנבין זאת, כיוון שכבעבר גם היום ובעתיד – מי שיבלום את מנהיגי המדינה מפני טירוף הנסיגה, זו דעת הקהל. חובתנו להיות חכמים כדי לדעת כיצד להגיע לדעת הקהל, כדי לחבר את הציבור אלינו, כיצד לא להרחיק מאיתנו את הציבור.

זו גדולתה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה עשויה להגן על המדינה מפני מנהיגיה.

לא מודה. לא עוזב?

אינדיק מזכיר בספרו גם את המו"מ שניהל נתניהו עם אסד, באמצעות ידידו, איל ההון, רון לאודר.

".. לאודר אמר עכשיו לקלינטון שאסד ונתניהו הסכימו לקו נסיגה שיהיה מבוסס על קווי 4 ביוני." אינדיק אומר שעובדה זו היתה קריטית בעבור ברק. "ברק היה מכוסה," הגדיר זאת אינדיק.

נתניהו מכחיש, אם כי גם הוא מודה שהסכים לנסיגה עמוקה עד קו המצוק. למי אתם מאמינים?

...מודה ועוזב ירוחם. נתניהו נשבע היום אמונים לגולן. אילו היה מודה במה שעולל במו"מ הקודם, מודה בטעותו וחוזר בו, שבועת האמונים שלו היתה הרבה יותר אמינה בעיניי.

יד לביוב

אינדיק מתאר את הדרמה, בעת נחיתתו של ברק בשדה התעופה, בבואו לפסגת וושינגטון: "בדרך כלל, כשנפתחת דלת מטוס רשמי, נשיא המדינה או ראש הממשלה הוא הראשון שיוצא ממנו. אבל הישראלים כל כך בזים לכללים בכלל ולכללי הטקס במיוחד, שאצלם אינני יודע אף פעם מי יהיה הראשון שיירד בכבש המטוס. לכן לא הופתעתי כשחבורה של ישראלים הקדימה את ראש הממשלה בדרך למטה. ההפתעה באה שכשמנכ"ל משרדו ביקש ממני לעלות למטוס ולדבר איתו. ראיתי את ברק יושב על כסא בחלק השמאלי של המטוס. הוא הזמין אותי לשבת מולו. חשבתי על שורת מקבלי הפנים שחיכתה על המסלול, והתיישבתי חסר סבלנות על משענת המושב. 'אני לא יכול לעשות את זה,' אמר ברק."

"את זה," פירושו אישרור "הפיקדון" של רבין לנסיגה לקווי 4.6.67 כדרישת הסורים, שהיא להבנת מנהלי התהליך "המצת של התהליך."

ברק הגיע לארה"ב בטיסה ישירה מנתב"ג. הפגישה האחרונה שלו לפני הטיסה היתה עם נציגות ועד יישובי הגולן. היתה זו שיחה קשה ביותר, בה נאמרו לברק דברים קשים ביותר אודות האחריות ההיסטורית הנוראה שהוא נוטל על עצמו בצעד הזה. ברק ישב קפוא, כמוכה הלם.

האם ועד כמה השיחה הזאת השפיעה על התנהגותו של ברק בהגיעו לשדה התעופה בוושינגטון? – לא נדע לעולם. אני מאמין שהקשר בין מה שקרה לפני השיחה למה שקרה אחריה הוא חד משמעי.

שמעתי לאחרונה את אחד ממשתתפי הפגישה עם ברק מתבטא באופן החלטי נגד פגישה של ועד יישובי הגולן עם אולמרט. "גם עם מקל באורך עשרה מטר אני לא אלחץ את ידו של האיש הזה," הוא אמר בשאט נפש.

אני מבין אותו, אבל האחריות לגולן מחייבת. ואם כדי לפתוח את הסתימה יש צורך להכניס את היד לביוב, נעשה גם את זה.

הלקח המרכזי

כמו בזמן ברק, כך גם היום הסכנה היא אמיתית. כמו בזמן ברק, כך גם היום המפתח למניעת נסיגה מהגולן נמצא בידינו.

אהוד: לשונך המשולחת כלפי ראש הממשלה פוגעת בצדקת המאבק על השארת הגולן בידי ישראל, וזאת בעיקר משום שרובנו איננו מאמינים בשלום עם סוריה, ויש לי הרגשה שגם ראש הממשלה לא מאמין בשלום ולכן הוא יכול להפגין ג'סטות כלפי הסורים.

אתם בגולן אינכם מדינה לחוד, ואם ראש הממשלה הוא בעיניכם ביוב, אזיי תסלח לי – אתם לא נמצאים שם למעלה ברמה אלא עמוק למטה, בג'ורה. וחבל. אני במקומך הייתי מתנצל.

2. פרץ של פטריוטיות (על מחמוד דרוויש)

אם נערוך משאל בקרב קוראי "הארץ", ונבקש אותם להגדיר את שלושת הערכים המובילים את העיתון, קרוב לוודאי שאף אחד מן הנסקרים לא יגדיר ככאלה את הערכים פטריוטיות, לאומיות ובוודאי שלא אהבת מולדת.

אם כך בעיתון בכללותו, לא כל שכן במוסף התרבות וספרות שלו. מוסף זה, בעריכתו של בני ציפר, היה למעוז של פוסט ציונות, וערכים אלה הם מושא ללעג ולביקורת מעל דפיו.

בעיקר מבוקר כל קשר שלהם לספרות ולשירה. שירה לאומית היא בהכרח "פלקטית", "אינדוקטרינרית" ולכן אינה ראויה. אהבת מולדת הוא ערך פשיסטי ופטישיסטי, והוא מוזכר בעיקר בביקורת ולעג על "מיתוסים של דם ואדמה".

והנה, גיליון המוסף הספרותי מ-15.8 היה כל כולו פרץ של פטריוטיות, ושיר הלל ללאומיות בכלל ולשירה לאומית בפרט, שיר הלל לאהבת מולדת. היה זה גיליון מיוחד לזכרו של מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלשתינאי; מוסף שכותרתו "הוא כתב גם בשבילנו: מחמוד דרוויש, 1941-2008".

הגיליון הוא שיר תהילה למשורר, תוך העלאה על נס את ערכי הפטריוטיות, הלאומיות ואהבת המולדת שהוא גילם בביוגרפיה שלו ובשירתו. לפתע, כאשר מדובר במשורר לאומי פלשתינאי, הביטוי "משורר לאומי" אינו מושא לגנאי אלא למופת, וערכים של פטריוטיות ולאומיות אינם עוד ערכים ארכאיים ונלעגים, אלא הם הנשגבים, האציליים והטהורים בערכים. ולאורך כל הגיליון, אין ולו מילה של ביקורת על המשורר, שום סייג, בעיתון שהביקורת היא הדגל שלו, וניפוץ מיתוסים הוא הדת שלו.

לצורך השוואה, אציין את התייחסות עיתון "הארץ" למותה של נעמי שמר. האבל הלאומי עם מותה לא מצא כל ביטוי ב"הארץ". מותה של נעמי שמר, שכבש את הכותרות הראשיות בכל כלי התקשורת האחרים, הוצנע ב"הארץ". כעבור חודשים אחדים סוף סוף הגיעה נעמי שמר לכותרת הראשית של העיתון. היה זה לנוכח החשיפה שלו, שמנגינת "ירושלים של זהב" היתה, כביכול, פלגיאט. הקונסנזוס הלאומי סביב נעמי שמר, הוצג באור נלעג, בטון מזלזל ובשיפוט מתנשא.

והנה כל הלעג והזילזול נעלמו כלא היו כאשר מדובר במשורר הלאומי הפלשתינאי, ומה שחמור יותר, כל ביטוי ביקורתי לא מצא מקום בגיליון הזה, ולו כדי לאזן במעט את הטון המוביל שבו, ולו כעלה תאנה.

אין ספק שמבחינה אמנותית גרידא היה דרוויש משורר גדול. אין ספק שמקומו בשירה הערבית בכלל והפלשתינאית בפרט, עיצב את מעמדו כמשורר חשוב. וראוי שיהיה לכך ביטוי במוסף ספרותי של כתב עת ישראלי. אולם מן הראוי שיהיה זה ביטוי ביקורתי, המתמודד עם מנהיג רוחני של אוייב, עם משורר לאומני וגזעני שהטיף לגירוש היהודים מן הארץ, ודרש מן היהודים לקחת עימם גם את מתיהם בהסתלקם מן הארץ, שאיים לאכול את הכבד של חיילי הכובש. לא, אין ולו שמץ של נימה ביקורתית בגיליון. כל כולו גיליון פלקאטי, תשדיר שירות לאיש ולערכים שהוא מסמל; כאמור, ערכים של פטריוטיות, לאומיות ואהבת מולדת, הערכים הנלעגים ביותר באותו עיתון, כאשר הם עוסקים בהגות ושירה של יהודים.

ההתייחסות היחידה בעיתון לביקורת אפשרית על דרוויש, היא ברשימה קצרה של העורך, בה הוא יוצא בשצף קצף נגד כל אפשרות לביקורת כזאת. הוא עושה זאת בהשתלחות על העיתונאי דן מרגלית, שבמאמר ב"ישראל היום" העז לבקר את המשורר. בני ציפר אינו חוסך בביטויי דה-לגיטימציה לביקורת הזאת: מרגלית "מתנפל על אלה המעזים לייחד לדרוויש שונא ישראל מקום כלשהו בליבם... מה שמקומם ברשימה... נימתה, נימה של ביטחון גמור בתמיכה האוטומטית שיקבל מעם עצום ורב של קוראים מנומנמים המדפדף בעיתון שמחולק חינם עם בוקר באוטובוסים וברכבות. עם עצום ורב, שאין דבר קל יותר מאשר לקנות את ליבו בשינאה לדבר שאין לו מושג בו, לדבר שאינו מכיר, לדבר המסתורי והמוזר ממילא ושמו שירה, הנעשית מוזרה שבעתיים כשהיא בערבית והיא פלשתינאית."

ועוד מטיח ציפר במרגלית "גסות", "סוג של מניפולציה החביבה על אינטלקטואלים שמכרו את נשמתם לשטן ההמונים," ועוד. הוא סונט במרגלית על שהוא "מתאמץ לעשות בפרהסיה וידוא הריגה לגופת משורר מת." מעבר להתנשאות האופיינית על הציבור הישראלי, להבדיל מהכבוד להמונים הפלשתינאים, שדרוויש הוא סמלם הלאומי, יש כאן שלילת כל לגיטימציה לביקורת על דרוויש ועל מה שהוא מייצג. מאחר ודן מרגלית, במאמרו, ביקר את הדרתו של ז'בוטינסקי מתכנית הלימודים של משרד החינוך, טוען כנגדו ציפר, שז'בוטינסקי, אילו חי היום, "היה מסיר את כובעו לפני ארונו של דרויש כלפני יריב הוגן."

הלוואי שציפר עצמו היה מתייחס בגיליון אל דרוויש, אם לא כאל אוייב, לפחות כאל יריב. כן, ראוי להתייחס גם אל אוייב ובוודאי אל יריב בכבוד. אך אין לשכוח שמדובר באוייב וביריב. ההתייחסות היחידה בגיליון לאוייב, היא אל האוייב הישראלי, או כפי שהוא מוגדר במאמר של יעל לרר "ההורסים והרוצחים". יצחק לאור, למשל, תוקף במאמרו את ערפאת ואת התנועה הפלשתינאית על כך שנתנה אמון לאוייב שלה.

ספק רב אם לאורך כל העשור האחרון, הופיעה במוסף הספרותי של "הארץ" המילה "מולדת" מספר רב כל כך של פעמים, כמו בגיליון לזכרו של דרוויש. רק במאמרו של סלמאן מצאלחה היא מופיעה 19 פעמים, וכך גם בכל שאר המאמרים. "מאוהבת במולדת" מתפייטת עמירה הס אודות דרוויש, ובנימה דומה מחרים מחזיקים אחריה כל שאר הכותבים.

ומהי המולדת? אם מישהו משלה את עצמו שמדובר בשטחי יהודה ושומרון, למשל, שבמסגרת פתרון של "שתי מדינות לשני עמים" יתנו סיפוק לשאיפה הפלשתינאית למולדת, הכותבים מבהירים באופן חד משמעי שלא בכך מדובר.

יצחק לאור מספר על ניסיונו ליצור לובי שיביא לקבורתו של דרוויש בגליל. בסופו של דבר, לאור השלים עם החלטת הרשות הפלשתינאית לקבור את המשורר ברמאללה, אך הוא מתנחם בכך שזו בסך הכל קבורה זמנית שהרי "בעצם גם ערפאת נקבר בינתיים ברמאללה, וגם ז'בוטינסקי נקבר באופן זמני בארצות הברית." אבל מעניין לא פחות האתר בו ראוי דרוויש להיקבר בגליל. לא הכפר ג'דידה בגליל, בו הוא התגורר בנעוריו, אלא "הרי לבד מהאדמה של אל בירווה, הכפר שבו נולד וממנו גורש כשהיה ילד בן שבע, הכפר המחוק הזה, שעל שטחו ניטע יער אחיהוד, אין מקום ראוי לקבורתו של דרוויש. בכל מקום אחר, גם בג'דידה, גם ברמאללה, היה גולה," כותב לאור ומוסיף "לא היה לו בית זולת הבית שממנו גורש כשהיה בן שבע."

הדברים ברורים. כאשר יתגשם חלומו של דרוויש, וכולנו, היהודים, נסתלק מן הארץ וניקח עמנו גם את מתינו, או אז יתגשם חלומו של לאור, ודרוויש יועבר מאתר קבורתו הזמנית אל המקום הראוי לקבורתו.

את ההסבר האידיאולוגי לחלום הזה, נותן סלמאן מצאלחה במאמרו "נדודי שירה". הוא מסביר מהי המולדת: "הוראת המונח מולדת בתרבות הערבית צרה מאוד והיא מצטמצמת לתחום הכפר." מצאלחה מצטט ראיון שנתן דרוויש להלית ישורון, בו הסביר ש"לא ירצה לגור בעזה, שאינו אוהב את עזה ועזה איננה מולדתו."

אך לא רק עזה איננה מולדת בעיניו, אלא גם רמאללה, שאליה חזר בעקבות הסכמי אוסלו. שוב חש שהוא חי בגלות ב'מולדת הפוליטית', וכך התוודה דרוויש באוזני אדם שץ בראיון ל'ניו יורק טיימס' ב-2001: "לא הייתי בגדה המערבית קודם, ולכן היא איננה מולדתי האישית. בלי זיכרונות אין קשר אמיתי עם מקום כלשהו." אין לפלשתינאים מולדת, אלא אדמת הכפר בה חיו אבותיהם, ולכן מי שסבור שחלוקת הארץ בין העמים תיתן מענה לשאיפות הלאומיות של הפלשתינאים, טועה ומטעה. על פחות מחזרתם לכפרים שעליהם שוכנים היום מרבית היישובים הישראליים, הפלשתינאים אינם מוכנים לשמוע.

מחמוד דרוויש התנגד להסכמי אוסלו וראה בהם כניעה של הפלשתינאים לישראל, ולאחר החתימה עליהם הוא התפטר מכל תפקידיו באש"ף. כיצד מתייחס לכך יצחק לאור? כמו דרוויש, גם הוא מתנגד להסכמי אוסלו וגם הוא רואה בהם כניעה. הוא מצטט את עצמו בשיחה שקיים עם דרויש ב-1994, חודשים ספורים לאחר חתימת הסכמי אוסלו: "'ביקשתי ממנו להסביר לי את ההיגיון הפלשתינאי של החתימה על המלכודת: איך הם מאמינים למי שלא מפסיקים להתנחל לרגע, ולא מתחייבים אפילו להפסיק להתנחל, ולא מקיימים התחייבויות, וממשיכים לנגוס באדמות, לגזול מים, לסלול כבישים עוקפים, להקים מחסומים וכו'."

כעבור שנים חזר לאור על השאלה הזו, והפעם קיבל תשובה מדרויש: "'הם האמינו לרבין,' אמר, והתכוון בעיקר לערפאת." וכך מתייחס לדברים לאור: "זה נשמע לי מזעזע, כמובן, שתנועה לאומית נופלת בפח בגלל הערצה לאוייב שלה, וצריך לראות את מפעל ההתנחלויות והדרכים והכבישים והמחסומים והאין מוצא מהסבך, כדי להבין כמה טמטום היה כרוך לא רק במפעל ההתנחלויות אלא גם ב'אמון' ההוא."

השירים הקוראים לנו להסתלק ולקחת עמנו את מתינו או המבטיחים לאכול את הכבד של הכובש לא הובאו בגיליון, שהרי דרוויש הוא משורר של שלום. כך הוא נראה בעיני יעל לרר. הנה, התייחסות שלה לאירוע בינואר 2002, התקופה בה מידי יום פוצצו את עצמם מחבלים פלשתינאים באוטובוסים, קניונים ומסעדות בישראל וזרעו הרג ברחובותיה, עוד טרם מבצע "חומת מגן", כאשר המדיניות של ישראל היתה עדין "איפוק הוא כוח". "בינואר 2002, בעיצומו של המצור, כשהטנקים חורשים ברחובות רמאללה, מעט אחרי שחיילים ישראליים זרעו שם הרס וירו על התמונות בגלריה שבמרכז ח'ליל אל סכאכיני, שם שוכן משרדו של דרוויש, והפכו את מגירות שולחן הכתיבה שלו, כותב דרוויש על המצור. בפואמה היפהפייה הזאת הוא כותב על ההרס, על המוות, אבל גם על השלום, על העתיד המשותף שאנחנו מתאמצים כל כך לסכל, על האפשרות. מתוך ההרס הוא מבקש 'לגדל את התקווה,' ומזמין אותנו – ההורסים והרוצחים – להיכנס, לשתות קפה, אבל 'לצאת מהבקרים שלנו.' הוא פונה אלינו, אבל אנחנו לא רוצים להקשיב. אנחנו לא מצליחים להיפטר ממנטאליות הכובש."

לפני שבועות אחדים, המאמר הראשי במוסף הספרותי של "הארץ", היה מאמר של לאור, בו הוא חשף הסכם שבו נדרשים סופרים ואמנים היוצאים בשליחות משרד החוץ ומקבלים מימון, להתחייב להסביר את מדינת ישראל. הוא תקף את החוזה הזה בשצף קצף ושפך עליו תועפות של זעם ולעג, שהרי לדידו על משלם המסים הישראלי לממן תועמלן אנטי ישראלי קיצוני כמותו. והנה, כיצד מתייחס לאור לעובדה שמחמוד דרוויש נהנה כל חייו, גם בשהותו בפאריס, מדירה ומכונית על חשבון אש"ף, אף שכמות מכירות יצירותיו איפשרה לו חיים בכבוד? מסתבר שאין זו נהנתנות או נוחות, אלא הקרבה של המשורר, המבטאת את "האי יכולת שלו להיות אדם פרטי... היתה זו מין אי יכולת לפנות עורף לעם הנרמס, זו היתה האחריות של הפליט, שאנשי כפרו עוד לא מצאו את מקומם... כאן, בדיוק כאן, היה קולו האישי, זיכרון ילדותו, זיכרון ההשפלה בתוך מדינת ישראל, עד שעזב, מוראות הכיבוש של ביירות בידי ישראל, ואחר כך רמאללה והמחסומים והפשיטות והירי, כאן היו חייו וקולו והדימויים שלו וזיכרונותיו – כאן היה הקשר שלו עם המוני העם."

מעניינת במיוחד הטרמינולוגיה של המוסף. למשל, אין מצב שבו נמצא בו מונחים כמו "מלחמת השחרור", "מלחמת העצמאות", "מלחמת הקוממיות" או "מלחמת תש"ח". ששון סומך, במאמרו "רגע של שותפות עם הקורא העברי" מכנה את המלחמה "מלחמת 1948" כפי שנוהגים לכנות אותה הערבים. אך אם ניתן לראות בביטוי זה טרמינולוגיה נייטראלית, סלמן מצאלחה מפורש הרבה יותר "יציאת פלשתין הראשונה שלו אירעה בשנת הנכבה." "הנכבה", כלומר האסון, כפי שמכנים הפלשתינאים את הקמת מדינת ישראל. אך אם מישהו יבין מכך שהמילים "שחרור" ו"עצמאות" נעדרות מן המוסף, טעות בידו. הן מופיעות גם מופיעות. במאמרו של מצאלחה ניתן לקרוא על "חלום שחרור פלשתין" ובמאמרה של עמירה הס - על "חלום השחרור והעצמאות".

גם המושג שלמות הארץ אינו נפקד מן המוסף. עמירה הס מציינת "שיש עם פלשתינאי אחד גם כשהוא קרוע, ושהארץ שלמה גם כשהיא קרועה, ומאדמתה הערבית מדברת." כאשר מתייחס מצאלחה למסתננים הפלשתינאים למדינת ישראל בשנות החמישים, הוא אינו שוכח לשים את המילה במרכאות, "מסתנן". כך גם את רשויות החוק בישראל: "כ'מסתנן' היה לא חוקי בעיני 'אנשי החוק' החדש ששלט בארץ."

"החוק החדש ששלט בארץ", הוא מדינת ישראל.

בני ציפר בונה את מעמדו לאורך שנים כנציג האליטיזם התרבותי ואינו מסתיר את הסתייגותו ורתיעתו מן ההמונים, מן "העם" – ביטוי מוקצה בעיניו. כל אלה הם בעבורו התגלמות הקיטש. אולם כאשר בפלשתינאים מדובר, יש מקום לקיטש לאומי דביק, כמו שורות הסיום של מאמרה של עמירה הס: "מחמוד דרוויש אינו סמל או משל. מחמוד דרוויש אינו נציג. הוא כל אחד מבני העם שלו".

3. מצטרף למחצית תפילה

ברשימתו "הצעת אולמרט לפלשתינאים" (חב"ע 369) מצביע רון וייס על הפער בין ההצעות כפי שהצגתי אותן במאמרי "הפיקדון של אולמרט" לבין ההצעות עצמן. אני טענתי שאולמרט מציע נסיגה מ-98% ואילו ההצעות הן 93%.

אני התבססתי ברשימתי על דברים שאמר אבו מאזן בראיונות לתקשורת הערבית. אבו מאזן אמר שאולמרט דורש לספח 2% מהשטחים ולתת תמורתן אדמה חלופית. רון וייס מתבסס על חשיפה של אלוף בן ב"הארץ". איני יודע איזו גרסה היא הנכונה, ויתכן שהאמת היא היכן שהוא באמצע. אבל בשתי הגירסאות העיקרון הוא אותו עיקרון.

בשתי הגירסאות, אולמרט מאמץ את ההשקפה הערבית, שממשלות ישראל לדורותיהן התנגדו לה בכל תוקף, לפיה אין לישראל זכות להחזיק ולו חלק מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, אף שהיתה מלחמת מגן צודקת, ואף שמדובר בחבלי ארץ-ישראל. מאחר והוא מאמץ את הגישה הערבית מצד אחד, אך מצד שני הוא מבין שאין ביכולתו לעקור את גושי ההתיישבות הגדולים ועתירי האוכלוסיה הישראלית, הוא מציע תחתם שטחים בנגב, במסגרת חילופי שטחים. בכך הוא עלול לקבוע תקדים של נסיגה משטח ריבוני של ישראל, ומתן לגיטימציה לכרסום בשטחים שבידי ישראל מאז 1948.

ועוד, בשתי הגרסאות ברור שמדובר בהסכם שאינו יכול להתבצע באופן מיידי, כיוון שאין פרטנר פלשתינאי. משמעות ההסכם, אם כן, היא רק הוויתור הישראלי, שיכבול ידי כל ממשלה שתנהל מו"מ בעתיד.

את זה מוביל ראש ממשלה בדמדומי שלטונו, העומד לרדת מהבמה בשל שחיתות וחשד לפלילים, שאיבד את אמון העם.

את זה מוביל ראש ממשלה שעלה לשלטון כנציג ה"מרכז" (!), כביכול.

החדשות הטובות, הן שלמחרת פרסום הכתבה של אלוף בן ב"הארץ", התפרסמה בעיתון כתבה המדווחת על דחיית ההצעות בידי הפלשתינאים. החדשות הרעות, הן שהניסיון מלמד שכאשר הפלשתינאים דוחים, ישראל נלחצת ומציעה להם הצעה טובה יותר בעבורם, רעה יותר בעבורה.

בינתיים מחב"ע מבקשת מאיתנו להתפלל שאולמרט יהיה בריא ויכהן בתפקידו. אני מצטרף בכל לבי לחלקה הראשון של התפילה, ומייחל בכל לבי שחלקה השני לא יתקיים. למרבה הצער, כל יום שאולמרט מכהן בו כראש הממשלה, הוא יום של פגיעה באינטרסים החיוניים למדינת ישראל.