או – מדוע לא ערכתי את הביוגראפיה שלו?
פרקים מתוך היומן
 
29.6.04. יום שלישי. תל אביב. פגישה עם בנימין גיבלי בחזית קפה "אצל יהודית" בגן העיר, בנושא הספר האוטוביוגראפי שהוא רוצה לכתוב או כבר כתב את חלקו. הוא כבר נראה גרוטאה די רצינית, אינו יכול לרדת במדרגות, צועד בקושי עם מקל לאחר שתי נפילות שבמהלכן שהה חודשים ארוכים בבית-חולים ועבר ניתוחים ויש לו שתל בירך. היו לו כאבים כה חזקים שממש בכה, וקרא לאימו. הוא כבר בן שמונים וחמש. סובל מאקזמה קשה ועור יבש ומסוקס מאוד. ועם זאת הוא לבוש בקפידה ומתנהג כג'נטלמן. אולי בגלל מצב עורו הוא לבוש חולצה בעלת שרוולים ארוכים. הכפתור בשרוולו השמאלי לא היה רכוס, ובהמשך השיחה ניסה פעם או פעמיים לרכוס אותו ולא הצליח. הוא עשה זאת כבדרך-אגב, ולא היה נעים לי להציע את עזרתי אלא התעלמתי.
החלפנו רשמים על פתח-תקווה. הוא ואהרון (ארון) בן עזר ראב בן-דודי למדו יחד בגן הילדים של אלישבע גיסין, אחותם של זלמן ומשה גיסין, שבעלה היה דוד של בנימין, ממשפחת שטרויט, אם אינני טועה. כך שאנחנו אפילו קרובים-רחוקים כי אברהם גיסין היה בעלה של בת-דודי מרים. פעם בנימין וארון רבו, כילדים, ובנימין היכה אותו באבן במצח וגרם לו צלקת, ושנים התייסר על כך. אביו של בנימין החל כתופר גפות של נעליים, כעובד בסנדלרייה של שוסטר ברחוב מוהליבר פינת חובבי-ציון. לימים היתה להם רפת, ובנימין ואחיו היו מחלקים בבוקר את החלב לבתי התושבים. הם גרו ברחוב קיטרוני, ליד הגורן, לא רחוק מבית הוריו של חנוך ברטוב, ולדבריו לאביו של חנוך היתה חנות-מכולת קטנה. אם אינני טועה, מתואר הדבר בספריו של חנוך.
בנימין נשוי זה שנים לאישה בשם אלישבע, צעירה ממנו בחמש-עשרה שנים, ועליה דיבר בהערכה רבה. לאחרונה סיימה לימודי משפטים והיא עתידה להיות עורך-דין ולפתוח משרד. יש לה בת, ונכדות, שהוא רואה אותן כנכדותיו. בתו תמי, חברתה של צילה בת-דודתי, היא מאשתו הראשונה אסתר, ממשפחת פנחסי-פנחסוביץ מעין-גנים.
יש לו כתב-יד של שלוש מאות עמודים, שיש להקלידו מחדש כי איבד את הדיסקט, שאותו כתב אריה קרישק, עימו הסתכסך, שילם לו סכום מסויים, והלה ויתר על כל זכויותיו בכתב-היד. יש שם לא רק מגיבלי עצמו אלא גם ראיונות עם בני-משפחה ואנשים קרובים, בעקבות תחקיר. כמו כן יש לו סטנוגרמות של תוכנית הטלוויזייה "הפרשה" שבה הופיע, וראיון לסרט שהפיקה קהילת המודיעין.
הסברתי לו את דרך עבודתי, ואת הקשיים. החשש מתביעת דיבה. לדבריו הוא לא סבור שיש חשש כזה בספרו כי הדברים אירעו לפני זמן רב. מכל מקום, כתב-היד יעבור בדיקה של עורך-דין לפני שיצא לאור. מדובר בספריית "מעריב" כי יש לו קשרים טובים עם נמרודי האב, שלדברי גיבלי התעשר בזכותו, לאחר התפקיד שמילא באיראן.
סיכמנו שהוא ייתן להקלדה מחודשת את כתב-היד של קרישק (נראה לי שקרישק בכוונה לא העביר לגיבלי את הדיסקט), ויעביר אליי את כל החומר, גם הקלטות עם הראיונות שלו, כדי שאקרא ואתרשם, ואני אתן לו חוות-דעת על החומר, מה יש עוד לעשות, וגם הצעת מחיר. נראה לי שלא כתב הרבה על ילדותו ונעוריו, והוא שאל אותי אם אני אוכל לראיין אותו או מישהו אחר. כמובן שמדובר ב"סופר רפאים" (גוֹסט רַייטֶר), ורק שמו שלו יתנוסס על הספר.
נראה לי שמדובר בפרוייקט שהוא מעבר לעריכה רגילה של כתב-יד מוכן, ובכל מקרה עליי לנקוב סכום רציני, כי ייתכן שצריך לכתוב את הספר מחדש, וגם יכול להיות שמצב בריאותו יתערער תוך כדי העבודה, והיא לא תושלם. מחצית התשלום, שאני לוקח עם תחילת העבודה, צריכה להלום את מרבית העבודה גם אם הספר לא יושלם.
הבאתי איתי שלושה ספרים להראות לו. את הרומאן של עדי בן עזר, נכדתו של ארון, "אפרודיטה 25". את הספר של י. ש. כדי להסביר לו את הבעייתיות של תביעה נגד העורך. וכן את "אומץ" (ספרי על משה דיין), שבו מצא מיד את הדפים המתייחסים אליו, ואף הביע סקרנות לקרוא את הספר ונתתי לו אותו בהקדשה: "לבנימין גיבלי, בן פתח-תקווה, בברכת ידידות, אהוד בן עזר, ת"א, יוני 2004."
ניראה לי סמלי שכמו ששנים רבות אחרי "המחצבה" כתבתי את "שרגא נצר", כך שנים רבות לאחר "לא לגיבורים המלחמה" אני אכתוב אולי, אמנם בחשאי, את הביוגראפיה של גיבלי, השופט של טוביאנסקי וגיבור ה"פרשה", שני הנושאים שמשגעים את גיבור ספרי, פוליק שומרון. כאילו עשיתי את כל הדרך מהצד האחד של המפה הספרותית-פוליטית אל הצד השני, מצד ה"סובלים" אל צד ה"מְענים".
על ה"עסק ביש" דיבר בקצרה. "זה היה ויכוח על תאריכים. אני טענתי (ניסוח זהיר) שהייתי אצל לבון בשבת, ה-17 לחודש, והוא אישר את ההוראה, ולוי-יצחק הירושלמי טען בשם לבון שכלל לא הייתי באותה שבת אצל לבון, וההוכחה היא יומן שניהלה לוסי, אשתו של לבון, ובו לא מופיעה הפגישה איתי. לא ראיתי את היומן ואינני יודע מה כתוב בו."
עוד סיפר כיצד אשכול ניסה ללחוץ עליו שיוותר על דרישתו לוועדת חקירה משפטית, ושלח אותו לשר המשפטים פנחס רוזן, שגם הוא דיבר על ליבו. גיבלי אמר לו שהוא בן-הארץ ואינו רגיל לכך שאדם נסוג בו מתלונתו. וכי משר המשפטים היה מצפה לגישה אחרת. כאשר חזר הנושא לאשכול, הוא דיבר עם גיבלי ברכות ובאיום כאחת. באזהרות מפני "תיבת פנדורה" ובפיתויים שעתידו של גיבלי לפניו והוא ודאי ישתלב.
עד כאן, בינתיים. האמת שהספר הזה קורץ לי בגלל הסקרנות. אף שלא מילא תפקיד מדיני מכריע ורם-מעלה, גיבלי הוא היום אחד האנשים שהשפיעו רבות על ההיסטוריה של מדינת ישראל.
 
*
6.7.04. יום שלישי. בצהריים מטלפן אליי בנימין גיבלי ומודיע לי קצרות כי מצא מישהו אחר זולתי כדי לערוך לו את הספר. נשמע מאוד לקוני. אינני יודע מה השפיע עליו. אולי הקריאה ב"אומץ", סיפורו של משה דיין, שנתתי לו. ספר שוודאי לא תאם את הגירסה שלו ל"עסק ביש" ול"פרשה". מכל מקום, אני מאוד שמחתי שהשתחררתי מהפרוייקט המיותר הזה. שמח גם שהיתה לי הזדמנות לשיחה עם גיבלי. הייתי יותר שמח אילו לפחות היה נותן לי לקרוא את כל החומר. אבל אולי גם נבהל מכך שחוות הדעת שלי תעלה לו 500 שקל.
חבל שבאותה הזדמנות לא שאלתי אותו כיצד, מעבר לשאלה מי נתן את ההוראה – עלה בכלל בדעתם לתכנן ולהוציא לפועל מבצע סהרורי שכזה, תוך סיכון יהודים צעירים ובלתי-מנוסים בארץ אוייב?
[ביומן המקורי שלי יש עוד השערה מדוע בוטלה ההצעה לעריכה, ומן הסתם בבוא היום ייוודעו פרטים חדשים בעיתונים על גורלו של כתב-היד ושל גיבורו, בן פתח-תקווה, שהלך לעולמו שלשום ונקבר בחיפה]