פרשת הזיוף בטקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ין – העמדתה של לי מיאוקה היפהפיה בת ה-9 כ"תזמורת בצורת", המניעה את שפתיה לקול הפלייבק של של יאנג פיאיי בת ה-7, שהיא בעלת קול נפלא אך, מה לעשות, קצת מכוערת, יכול להזכר כפרשיונת איזוטרית בשולי האולימפיאדה הגדולה, אך למעשה הוא התגלמות סיפורה של אולימפיאדת בייג'ין.
כאשר אני מדבר על התגלמות סיפורה של האולימפיאדה, איני מתכוון לסיפור הספורטיבי – אין ספק שאולימפיאדה זאת תיזכר כאחת הגדולות ביותר, ולו בזכות גיבורי ספורט כמעט אל-אנושיים, כמו מייקל פלפס ואוסיין בולט. אני מתכוון להתגלמות הסיפור הסיני. תמצית הסיפור הסיני באולימפיאדה, הוא טקס הפתיחה.
כל כך הרבה סופרלטיבים נקשרו לטקס הזה, אך בעיניי, פרשת הזיוף היא כל הסיפור כולו – פאר המכסה על כיעור. הרבה פאר היה בטקס הפתיחה, אין ספק. העולם עוד לא ראה טקס כזה. אך הפאר הזה הוא חלון הראווה, שאינו מציג את המרכולת האמיתית, אלא מסתיר אותה. הפאר של הטקס, מסתיר מציאות של דיקטטורה חשוכה, המשעבדת את אזרחיה, הפוגעת קשות בזכויות האזרח, המדכאת את המיעוטים בתוכה, המשתמשת במתנגדי המשטר כאובייקט לגיוס איברים לצרכי סחר.
איזה סבל היה כרוך באולימפיאדה הזו – כמה המוני סינים נאלצו להיעקר ממקומם ולגלות מבתיהם כדי לאפשר את ההצגה הזו. לי קשה להתרשם מפאר המסתיר כיעור כזה.
ואני מודה, גם הטקס עצמו לא עשה לי את זה. באחת מסצנות השיא בטקס, שבהם האלפים הרבים של המשתתפים פעלו כמכונה משומנת כדי ליצור את האפקט הוויזואלי המרתק, העיר בני שצפה בטקס לצדי: "מעניין מה יעשו למי שחס וחלילה יטעה. בטח יהרגו אותו!" הוא לא אמר זאת כבדיחה. יתכן שגזר דינו קצת מחמיר, אך גם בכך איני משוכנע.
לא, איני מתלהב כאשר אני רואה מכונה אנושית משומנת ואחידה בת אלפי זרועות הפועלות כאיש אחד בלי לסטות ימין ושמאל. ליבי ליבי לילדים ולמבוגרים שנטלו חלק במפגן הזה, כדי להגיע לתוצאה הזו. כמה סבל הם חוו. ולשם מה? בניגוד לספורטאים שהמאמץ שהם עושים הוא לביטויים האישי, לביטוי כישרונם, אם בתחרות אישית ואם בשיתוף פעולה במשחקים קבוצתיים ובתחרויות קבוצתיות, אותם סטאטיסטים עברו אימונים מפרכים כדי לקחת חלק במפגן של מחיקת האישיות האינדיבידואלית, של רמיסת הביטוי האישי. בעיניי, היה זה מפגן פאשיסטי, במלוא מובן המילה. קשה לי להתרשם מכך ובוודאי לא ליהנות מסוג כזה של אסתטיקה.
כאשר אני רואה חיילים צועדים בצעדי אווז, עורי נהיה עור של ברווז. הגן היהודי הטבוע בי, מציף אותי באסוציאציות לא סימפטיות במיוחד.
 
 
2. דמי החיים
שירו של דודו פלמה "בדמנו חיים" ("חדשות בן עזר" 370) נכתב כתגובה לשירו של יוסי גמזו "בדמנו חיי", אך הוא מתכתב עם דברי ההספד של משה דיין על קברו של רועי רוטברג, המהדהד כמעט בכל בית בשיר:
 
מֵעֵבֶר לְגֶלֶד הַגְּבוּל גָּאָה / יַם שִׂנְאָה וּמַאֲוָיֵי נָקָם... מְצַפֶּה בְּעֶרְגָּה לַיּוֹם בּוֹ / תַּקְהֶה הַשַּׁלְוָה אֶת דְּרִיכוּתֵנוּ... מְעַוֵּר אֶת עֵינֵינוּ בְּרַק מַאֲכֶלֶת... שַׁעֲרֵי עַזָּה / מַה לְפֶתַע כָּבְדוּ עַל כְּתֵפֵינוּ.
 
פלמה עשה שימוש יפה במטפורות שבשירתו, דיין (כן, זו אינה פליטת מקלדת, ההספד של דיין הוא בעיניי שירה) והפליג עימן הלאה; עם המאכלת – לעקידת יצחק וישמעאל; הוא מחבר את המיתוס היהודי אודות עקדת יצחק עם המיתוס המוסלמי אודות עקידת ישמעאל כדי לתאר את הגורל המשותף הנעקד במאבק על ירושלים, על הר המוריה "מַאֲכֶלֶת מֻנֶּפֶת אֶל / עָל שְׁנֵי בָּנִים עֲקֻדִּים עַל הַר מוֹרִיָּה אֶחָד." העקדה הזו היא גם עקדת החלום, וכאן משאיר פלמה לקורא לבחור את החלום אליו מכוונים המילים – חלום השלום? החלום היהודי אודות ירושלים היהודית? החלום הפלשתינאי אודות ירושלים המוסלמית? מן הסתם, העקדה המשולשת היא של שלושת החלומות.
שיר יפה.
אך ראוי לזכור דבר אחד – המציאות של העקדה המתמשכת, שסופה אינו נראה באופק, אינה תוצאה של שחרור ירושלים ולכן אין סיבה לחשוב ש"לוּ הָיָה מִפְלָט אַחֵר מֵחֲלוֹמֵנוּ" התוצאה היתה שונה. כדאי לזכור, שאת ההספד שלו, נשא דיין ב-1955, 12 שנים לפני מלחמת ששת הימים. האמת אותה הוא אמר אז, תקפה עד היום: "מאות אלפי עיניים וידיים מתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו... זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו."
אם היתה לנו אשלייה שהמציאות הזו השתנתה, שהסכסוך מתמקד בשטחים אלה או אחרים שנסיגה מהם תביא לסיומו, הרי שהמציאות אחרי ההתנתקות מעידה שדבר לא השתנה; לב הסכסוך נותר כשהיה, סירובם של הערבים לקבל את זכות קיומה של מדינת ישראל.
מתוך הבנת המציאות הזאת, עלינו למנוע מן האור שבילבנו לעוור את עינינו כך שלא נראה את ברק המאכלת. אל לנו לתת לערגה לשלום להחריש את אוזנינו, כך שלא נשמע את קול הרצח האורב.
אם נשכיל לנתח נכונה את מציאות חיינו, נוכל לראות בפרספקטיבה אחרת, לא רק את היש האדיר שהצלחנו ליצור כאן, חרף הניסיון הבלתי פוסק של האוייב להשמיד את המדינה, אלא גם את מחיר הדמים שנאלצנו לשפוך כדי להבטיח את הקיום.
דמים, תרתי משמע – הדם ששפכנו ועוד נאלץ לשפוך, הוא דמי החיים שלנו בארץ הזו. ביום בו לא נהיה נכונים לשלם את המחיר, נאבד את הקיום.
אם ניתן לאשליות השלום לסנוור את עינינו, לא יהיה לנו קיום. מוכים בסנוורים – ודאי שלא נוכל לשערי עזה. וכבר לפני קרוב ל-40 כתב נתן אלתרמן נבואת זעם, אודות השטן שיכהה את עינינו, ויגרום לנו לשכוח שעימנו הצדק. הנשק הסודי היחיד שעלול להצליח בניסיון להשמיד את מדינת ישראל, הוא אבדן האמונה בצדקת הציונות.
 
 
3. את גופך השביעו נחת*
לפני 25 שנה, כאשר האלבום של דיוויד ברוזה "האישה שאיתי" היה הלהיט ההיסטרי ביותר, תחנות הרדיו השתיקו ב"פיפס" צורמני את המילה "זיונים" שהופיעה בשירו של יהונתן גפן "השירים, המשחקים, הזיונים, על הכול ויתרתי."
כבר אז, ובוודאי גם היום, הפיפס הזה נשמע פאתטי, ארכאי, סותם פיות ולכן א-תרבותי. אז, כחייל צעיר, סלדתי מההשתקה הזאת, וגם היום, אני שולל אותה.
ואף על פי כן, אני סבור שראוי שהיוצרים יגלו ריסון עצמי בתיאוריהם המיניים. בראש ובראשונה אני מצפה לכך מהם מסיבות אמנותיות ותרבותיות.
"ובלילות הכי קרים / היו ודאי גם אחרים / שאת גופך השביעו נחת" כתבה נעמי שמר בגירסתה העברית לשירו של ז'אק ברל "אהבה בת עשרים". כל נער יודע היטב מה פירוש "את גופך השביעו נחת." אבל איזה הבדל! דווקא העידון, הרמז, הוא העושה את השיר ליפה, למסתורי, ולא פחות מכך – למגרה. הביטוי הישיר, הגס, הלעוס, הוא לא רק בלתי אסתטי, הוא בעיקר משעמם.
נעמי שמר כתבה גם את "החטא השביעי": "החטא שלי הוא פדבה פדבדבדה / אני אוהבת פדבה פדבדבדה / ואף על פי שפדבה / בכל זאת אני פדיפדובדבדה באופן רציני... כי זה החטא הכי פלילי / מכל החטאים שלי / מכל החטאים שעליהם אני חושבת / פדיפדובדה אני הכי אוהבת / כי למרות הכל / בסך הכל / פדיבדובדבדבדה זה חטא גדול." אין צורך בהסברים מיותרים. ברור מהו החטא ומהו הפדבדה. לא צריך להגיש את האוכל הזה לעוס. הוא מובן גם ככה, אך הוא הרבה יותר יפה.
אין כל יופי וכל טעם בסגנונו של שלומי שבן. שבן הוא מוסיקאי מצויין, פסנתרן מחונן, אך הביטוי הבוטה והגס בטקסטים שלו מקלקל את השורה. "ועכשיו ת'אמת / תגידי לי באמת / מי מזיין יותר טוב / אריק או אני? / – מה זאת אומרת כל אחד אחרת? / – דברי בציונים גברת, דברי במספרים" (מתוך השיר "אריק"). יש משהו מאוד אלים בבוטות הזאת. אך זו בעיקר אלימות כלפי האמנות, כלפי התרבות, כלפי השפה.
לצורך השוואה, איזה יופי יש בשורות כמו: וַנְּצַחֵק יַחְדָּו וַנִּתְעַלָּס, / אֲנִי וּפְנִנָּה שַׁאֲרָתִי. / פִּזַּזְנוּ, שַׁרְנוּ וַנְּהִי כִילָדִים, / וּכְמוֹ הִתְעָרְבוּ בְשִׂמְחָתִי / גַּם בְּנֵי הַשִּׁיר וּפְרִי הַמְּגָדִים. / וַנְּצַחֵק יַחְדָּו וַנִּתְעַלָּס, / אֲנִי וּפְנִנָּה שַׁאֲרָתִי. (ביאליק, "בשל תפוח").
ועוד משל ביאליק: תיאור כמעט פורנוגרפי, אבל כדי להגיע אליו יש צורך לאמץ את הדימיון, לא לקבל אוכל לעוס. השיר "יש לי גן": יש לי גן ובאר יש לי / ועלי בארי תלוי דלי / מדי שבת בא מחמדי / מים זכים ישת מכדי // כל העולם ישן – הס! / נם תפוח ואגס / אימי נמה, נרדם אבי / ערים רק אני ולבבי. // והדלי כלבבי ער / נוטף פז אל פי הבאר / נוטף פז ונוטף בדולח: / דודי הולך, דודי הולך. // הס, בגן נזדעזע נוף – / דודי בא אם פרכס עוף? / דודי, דודי! – חוש מחמדי / אין בחצר איש מלבדי.
 
* מוגש כטיפ של קורא וכחומר למחשבה עבור חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
 
חיימקה: אני חושב שגם כּוּס היא מילה נהדרת ויש לה משמעות שעירה מאוד אבל גם חלקה וטובה לנשיקות, והשירים שאני כותב מוכיחים שאין לשירה גבולות וגם לתחת מגיע קצת פיוט. ביאליק הוא אמנם ביאליק, שפתיים יישק! – לכן גם ביקש שיקברו אותו על הבטן! – אבל אני אהבתי לא פחות את הצ'יפצ'ימון של לילך הרמוטק (וראה את השפה האירוטית ברומאן "הנאהבים והנעימים" של א. בן עזר).
אהוד: אנשים כמוך, אורי, אוהבים לכתוב שכבר אין טעם לכתוב "גסויות" כי הכול כבר מותר וכבר נאמר, או נאמר בעדינות רבה. אך לא. אין אתה יכול לתאר לעצמך עד כמה השמרנות, בייחוד מצד הנשים, חוגגת וקובעת את הטעם, שהוא הטעם הרע בעיניי. המקום הפרוע האמיתי היחיד שהיה בעיתונות העברית, "השער האחורי" של שבועון "העיר", נסגר משום שהטעם השמרני והצבוע של קוראי וקוראות "העיר" גבר על העזתם של עורכיו ושל כותבו עוזי וייל, שיצר פליאדה מופלאה של גיבורים ובהם: שלום טוקשה, דוב הכותל, הילדה הגסה אפרת ניצן בת השש שיושבת על גברים מבוגרים, חזי ושמעון מניקור-פדיקור, רונית כרמלי רווקה, הרב המוטורי הראשון לציון משה דויד חי בוסקילה, ועוד רבים אחרים; ומאז – שבועון "העיר" שממה, ואין עוד מדור נועז שכזה (ולא מטומטם) בשום עיתון עברי אחר.
אגב, בשעתו פנינו לעוזי וייל והצענו לו לפרסם דבריו אצלנו ללא שום צנזורה, אך הוא מעדיף כנראה לתיתם רק באתר שלו באינטרנט, וחבל. כי אנחנו פתוחים לגסויות, לפורנוגראפיה ולכל טקסט עברי פיקאנטי אבל בתנאי אחד, שתהיה בו מידה ראוייה של הומור וסאטירה.
ידידה שלנו, שסבורה שספרות עברית היא בעיקרה ספרות פמיניסטית, מתקשה לקרוא את ספרינו והיא מכנה אותם, בסלידה אקדמית מסויימת, "ספרות של בנים"; רמז לכתובות הגסות ("גרפיטי") בבתי השימוש, שאותן כידוע נשים לא כותבות כי הן לא משתינות בעמידה (חוץ מאשר במקלחת) ולכן אין להן אפשרות לקרוא את הקירות.
 
 
4. אולמרט וטלנסקי [המשך הייטנר]
כל אלה שתקפו את פרקליט המדינה על העדות המוקדמת של טלנסקי, היו אמורים לאכול את הכובע כאשר טלנסקי פתאום החליט (סופית?) להבריז. הרי זו בדיוק הסיבה לעדות המוקדמת, והתנהגותו של טלנסקי מוכיחה זאת.
ולכל חסידי אולמרט, כמו אהוד בן עזר, החוגגים על כך שטלנסקי עצמו הוא מושחת וכנראה שחשוד בארה"ב בפלילים:
אהוד, לא אתה ולא אני בחרנו לחסות בצילו של טלנסקי. לא אתה ולא אני בחרנו בו כפטרון ומממן. לא אותך ולא אותי הוא מימן במשך שנים. הוא היה מיטיבו ומממנו של אולמרט, שלא חסך במחמאות ודברי חנופה כל עוד הוא מימן, ופתאום החל להפוך אותו לאוייב הציבור מיספר אחת כאשר... המשטרה עלתה על הקשר המושחת. פתאום אולמרט זורק את מיטיבו לכלבים, כמו גם את "חברו" אורי מסר שבמשך שנים שכב למענו על כל גדר. העיקר – להציל את עורו.
הנביא עמוס (ה"טהרן" וה"חשפן") כבר התייחס לקשר בין אולמרט וטלנסקי: "הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו?" (עמוס ג', ג').
"טהרן" ו"חשפן" אחר, ממש "צדקן", היה רבי אליעזר, שהתייחס אף הוא לקשר בין השניים: "לא לחינם הלך זרזיר וישב אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו` (בבלי, בבא קמא צב ע"ב).
המקור לאמרת השפר הבאה אינו מוכר לי, אך עוד מישהו התייחס לקשר הזה: מי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא אם יתעורר עם פרעושים.