מיכאי אמניסקו, כוכב הערב – רומנית ועברית
תרגום – טומי סיגלר, הקדמה – אנדרי פישהוף
הוצאת אוניקס, 2008 (ללא מספור עמודים)
 
אני מניח שהמתרגם "נכנע" לתוכן הפואמה הגדולה של מיכאי אמניסקו, ותירגם את השם הרומני Luceafarul ל"כוכב הערב", כאשר באמת מדובר בכוכב נוגה, הוא הילל בן שחר, או איילת השחר, או בשפת המשנה – "לוציפֵר". הפואמה (בת 98 הבתים!) מספרת על בת מלכים שהתאהבה בכוכב, והוא התאהב בה, ירד על פני האדמה בדמות עלם יפהפה (אך בעל פני מת), והפציר בה לעלות עמו לשמיים וליהפך לבת אלמוות. למרות אהבתה העזה, היא מסרבת, ואז הוא מתחנן בפני "הוריו" שיניחו לו להיות בן תמותה, כי עבור רגע של אהבה – הוא מוכן לוותר על חיי הנצח שלו; אך משאלה זאת איננה מתממשת. הסוף – בת המלכים מתנה אהבים עם עלם בשר ודם, והכוכב ממשיך להאיר בשמיים הנצחיים. כיוון ש"העלילה" מתרחשת בעיקר בערבים, העניק המתרגם לפואמה את השם הלא ממש מדויק – "כוכב הערב".
מיכאי אמינסקו (1950-1889) נחשב ברומניה למשורר הלאומי. הוא אמנם קיבל השכלה גרמנית (נולד בבוקובינה, ולמד פילוסופיה באוניברסיטה של וינה; מבקרים מצביעים על השפעה חזקה של התרבות הגרמנית, ובעיקר של שופנהאואר, היינה, שילר, הלדרלין), אך לשונו הרומנית הקולחת וחרוזיו המדהימים ביופיים הכתירו אותו כ"מיילד" של הרומנית המודרנית. הפואמה "לוצֵ'אָפָארוּל" – הוא "איילת השחר" – היה עבור שוחרי הספרות הרומנית כמו "הבריכה" של ביאליק עבור שוחרי הספרות העברית, ובזמנו לא היה נער רומני שלא ידע בעל-פה לפחות עשרה בתים ממנה. אמניסקו חי חיים קצרים וסוערים מאוד. מעולם לא נישא, אך היו לו מספר מאהבות, ואחת מהן, ורוניקה מיקלֶה, שהיתה אישה נשואה – אף התאבדה לאחר מותו. סופו היה טראגי מאוד – הוא חלה בעגבת, ואת השנתיים האחרונות של חייו עשה בבית חולים לחולי נפש.
אמניסקו והיהודים? ובכן, הגאון הזה, כמו גאוני ספרות אחרים באירופה, היה לאומן קיצוני (בין השאר – ערך את עיתונם של החוגים השמרניים) ואנטישמי "שרוף". חיבה מסויימת הראה כלפי היהודים הספרדים (כן, היה מיעוט של יהודים ספרדים ברומניה!) – אך את היהודים האשכנזים תיעב ממש, ונתן לכך ביטוי במאמריו, ואף ביצירותיו הבלטריסטיות. בכך הוא מצטרף לגלריה "מכובדת" של גאוני ספרות אנטישמית, הלא הם שקספיר, דיקנס, טורגנייב, דוסטוייבסקי, סולז'ניצין ואחרים; אך ללא ספק, אמינסקו היה הקיצוני שבהם. צחוק הגורל הוא שאת פרס אמינסקו קיבל בשנת 1998 המשורר הישראלי, שכותב בשפה הרומנית – שאול כרמל!
כשם שלא נחדל לקרוא את "המלט" משום ששקספיר צייר את שיילוק כצמא דם, והביא ל"האפי אנד" בכך שניצר את בתו, וכשם שלא נחדל לקרוא את "החטא ועונשו" משום הערות האנטישמיות שדוסטוייבסקי שיבץ בכתביו – כך, לדעתי, אסור להחרים את אמינסקו בגלל דעותיו האטאוויסטיות. מדוע ההמון המטומטם, וגם גאוני עולם שונאים אותנו שנאה כל כך עזה – לאלוהים פתרונים.
ועתה נתייחס לתרגום הנוכחי (התרגום הקודם הוא של אידוב כהן מלפני למעלה משישים שנה; ראו את ההקדמה הקצרה והעניינית של אנדרי פישהוף):
הזכרתי כבר את בחירת השם לפואמה, שאיננו תואם בדיוק את המקור, וניסיתי לתת לכך הסבר. הפואמה של אמינסקו כתובה כולה בבתים בני 4 שורות, כולה חרוזה (א-ג, ב-ד) ושקולה במשקל היאמבוס. מי שקורא רומנית, נפעם מהקלילות שבה זורמים החרוזים ובה נשמר המקצב. קשה לומר זאת על החרוז והמשקל של התרגום.
 
הרי דוגמה:
 
היה הייתה כבספרים,
כמות עוד לא הייתה,
מדם שושלת מלכים
עלמת חן יפיפייה.
 
והיא הייתה בת יחידה
מופת כל מעשיה,
כמו מריה הבתולה
בקרב קדושיה.
(עמ' 1 *)
 
כפי שניתן להתרשם, המתרגם "ויתר" בבית הראשון על חרוז ב-ד, ובבית השני – על חרוז א-ג. בשלוש השורות הראשונות של הבית הראשון נשמר איכשהו המשקל היאמבי, אבל בשורה הרביעית הוא נעלם לחלוטין. המילה "כמות" מופיעה תמיד בסמיכות ("כמות שהוא"), או בנטייה ("כמותו"), אך לעולם לא בנפרד. מבחינת התוכן הייתה מתאימה כאן המילה "כמותה", אך היא לא הייתה מסתדרת עם המקצב, והפתרון "כמות" הוא לא ממש מוצלח.
 
זאת ועוד, לעיתים המתרגם חורז מילים בעלות הטעמה שונה:
 
בתנומתה פונה אליו,
קול אנחה משמיעה:
– הו, אדון לילי הנשגב,
למה אינך מופיע?
(עמ' 3)
 
במילה "משמיעה" ההטעמה היא מלרעית, ואילו במילה "מופיע" ההטעמה היא מלעילית, ולא ניתן לחרוז ביניהן, למרות דמיון הצלילים.
 
התופעה הזאת חוזרת על עצמה:
 
אט מדלג כלא חזוי
על קצה אשנב השער
ובידו מוט עץ עדוי
בקנה סוף מן הנהר.
(עמ' 4)
 
שוב, במילה "השער" הטעם הוא מלעיל, ואילו במילה "הנהר" הטעם הוא מלרע (ראו גם עמ' 5 בית 2; עמ' 6, בית 4)
התרגום פורש בפני הקורא את עלילת הפואמה בצורה מהימנה, וגם משרה על הקורא אווירה אגדית, עליה שקד המשורר. במקומות די רבים חש הקורא את הזרימה "הקלה" של החרוזים, המזכירה בהחלט את האופי הייחודי של כתיבתו של אמניסקו. מי שהתנסה במשימה מן המין הזה יודע להעריך את ההצלחות ולסלוח על "ההחלקות".
*) העמודים אינם ממוספרים, לכן, כדי שניתן יהיה לאתר את המקומות, אותם אני מזכיר ברשימה זאת, מיספרתי בעצמי רק את הטקסט העברי של הפואמה, בלי לכלול את ההקדמה.