פרק ארבעה-עשר
יהודה ולאה בירקון
 
כך חלפה שנה ראשונה. את חג הסוכות תר"מ [שלהי 1879] חגגו המתיישבים יחד עם נשותיהם ובני-משפחה אחרים, שהובאו מיפו. הם הקימו סוכה גדולה, שנתמכה במגרפות ובקלשונים, ולסכך שימשו להם צמחי קנה וסוף שהובאו מוואדי אבו-לִגֶּ'ה הסמוך. שחטו כבשים ואכלו בשר רב, כדרך הערבים הזובחים בחגיהם זבח. חודשים ארוכים לא טעמו המתיישבים בשר, ועתה היו כה רעבים לו, שחלו מאכילה גסה.
היו אלה ימים שלאחר איסוף החיטה מן הגורן, הובלתה לטחינה בטחנת פַרוֹחִיֶה, שעל גדת הירקון, ובטרם חריש להכנת הזריעה של תבואת החורף. למתיישבים היה זמן פנוי והם ניצלוהו כדי לטייל עם נשותיהם, ברכיבה על גבי סוסים, בסביבות המושבה, להראות להן את גבולות הנחלה, ואת הירקון ומבצר אנטיפטרוס.
 
לאחר שחלף חג הסוכות לא חזרו הנשים ליפו אלא נשארו לגור במושבה החדשה עם בעליהן. לאה ויהודה בנו להם סוכת מחצלאות, ולאזאר התקין לנשים טאבון חדש. במומחיותו לקח שק ומילא אותו חול. הניחו על הקרקע. כיסה אותו בשכבות עבות של טיט. לאחר שהתייבש הטיט הוציא בזהירות את החול היבש ואחריו, דרך הפתח מלמעלה, את השק כולו ששימש כתבנית, ונוצר חלל מקומר של תנור לאפייה. מעל הטאבון בנה, כדרך הפלאחים, בקתה קטנה, מקומרת, עשוייה שלד קנים מרוחים בטיט, לשמש מקלט ללהבה מגשם ורוח.
 
למחרת החג יצאה לאה, גרזן בידה, לחטוב עצים כדי להסיק את הטאבון. היא חיפשה זמורות וענפים יבשים, התבוננה כֹּה וָכֹה, והנה אין עצים בכל בקעת פתח-תקווה. רק פה ושם, במרחקים, מזדקר עץ סִדְרִיָּה בודד ולידו מלבין קבר שיח' קדוש. לא היתה ברירה בידה אלא לקושש בגרזן שיחי קוצים יבשים, שיָבשו בשדות במשך הקיץ ותפרחתם הגבוהה הגיעה עד לקומתה. ידיה העדינות נפצעו. האבק נכנס לנחיריה. שמש הסתיו היתה עדיין לוהטת, לא כאוויר הירושלמי היבש והקריר, שאליו הורגלה מילדותה, ולא כרוח הים המיטיבה שהיתה חודרת לעיתים אל הסימטה ביפו. חברותיה יושבות בשעה זו בבתיהן הקרירים בירושלים, עוזרות לאימותיהן או מחכות לשוב בעליהן הצעירים, הלומדים בישיבה. הן אינן צריכות להסתובב בשדות ולפצוע את אצבעותיהן, כמוה. אותה שעה נזכרה כי מעתה היא אחראית למזונם של בעלה ואביו. הם עובדים בשדה והיא מבשלת למענם בסוכה. אמנם דלים המאכלים. יום אחד נתנו לה לבשל פולים ועדשים, ולמחרתו עדשים ופולים, ורק פעם בחודש מביאים לכאן, מיפו, בשר טרי משחיטה כשרה שיש לבשלו ולאכלו מיד, פן יתקלקל, אבל – עכשיו אין הם חיים בחסדי תרומות ונדבות! מפרי-עמלם הם אוכלים. לכן אל לה להישבר, ובייחוד אסור לה לגרום נחת-רוח לכל אותם ירושלמים שהזהירו את אביה שלא ישלח אותה לחיות במושבה, וגם לעגו ליהודה, לאביו ולר' דוד הטוב ואמרו שבתיהם יהיו קבריהם.
את גדיש-הקוצים הביאה לאה כשהיא נושאת אותו על ראשה, כדרך הפלאחיות. לשם הבערתו היה עליה לפורר את הגבעולים והקנים במו-ידיה, אחר פיזרה את הקֶצֶץ הזה, שהערבים מכנים בשם קַסַל, על הטַאבּוּן שֶׁבּוֹ עממו עדיין ניצוצות אחדים ברמץ שנותר מהסקתו הקודמת. שלוש הנשים השתמשו בו לפי תור והיה חם תמיד וכך נחסך הדלק להסקתו-מחדש. הקצץ התלקח והעלה עשן סמיך וריח מחניק של בעירה שמילא את הבקתה הקטנה, דבַק בבגדים, בשֵׂיער, בַּכּול. הלהבה לחשה סביב הטאבון והוא החל לספוג חום שנשתמר די צורכּו ברמץ ובאפר. לאה גרפה בזהירות את הרמץ מלמעלה, הסירה בעזרת הידית הארוכה את מכסה הטאבון, הניחה בתוכו את כיכרות הבצק שלשה במו-ידיה, שבה וכיסתה אותו במכסה ועליו הערימה שכבה נוספת של חומר-בעירה. האש התלקחה שוב, רק ידית-הטאבון בלטה החוצה. עיני לאה דמעו מן העשן הסמיך, הקרוב לפניה. האפייה נמשכה זמן רב ובבעירה איטית. בפעמים הראשונות לא היה טעמוֹ של הלחם משובח במיוחד, אבל יהודה ואביו בירכו עליו בהתרגשות ברכת "המוציא לחם מן הארץ", כי היתה זו להם פעם ראשונה שהלחם שהם אוכלים נאפה מקמח חיטתם.
 
*
יום אחד פרצו אריסיו של טיאן – פלאחים ממלאבס וממקומות אחרים, שחכרו חלקות בנחלתו רחבת-הידיים – את קו הגבול שבין קרקעות המושבה לבין אדמותיו של טיאן. הם תפסו קרוב לשלוש מאות דונם והחלו לחרוש אותם לזריעת התבואה, בטענה שחלקות אלה אינן שייכות למושבה אלא לאדונם היפואי.
אבו-יוּסֵף בחרב וברומח, יעקב מימון ויהודה חמושים ברובים כפולי-קנה, ועימם שאר המתיישבים – התייצבו מול אריסי טיאן וניסו למנוע מהם את החריש. לצד איכרי פתח-תקווה עמדו הערבים שעבדו עימם בשדות כפועליהם, ה"חָרָאתִים", או היו אריסים על אדמת החברים שנשארו בירושלים. אך הפלאחים לא נרתעו, והמשיכו לחרוש.
לפתע נראו שלוש דמויות כהות, עטופות שמלות ששובליהן נסתבכו בקוצים, רצות ויורדות מן הגבעה שעליה עמדה המושבה הקטנה: היו אלה גברת גוטמן ועימה שתי הצעירות, דייכע אשת יהושע שטמפפר, ולאה ראב. הן נקלעו לשעה קשה ביותר. כל רגע עמדה לפרוץ קטטה המונית בין שני מחנות השכנים, שניצבו זה מול זה.
יעקב מימון ויהודה כבר הרימו רוביהם לירות באוויר, לשם אזהרה. אבו-יוסף חיפש תחבולה למנוע את החריש מבלי ששני המחנות יסתבכו בתגרה שתוצאותיה עלולות להיות הרות-אסון לכולם. והנה הופיעו לפני עיניו השלוש. לא רחוק מכאן, בפסח האחרון, רכב להביא להן נוצות של חסידות כמניפות לתנוריהן. – הנשים! – כנגדן לא יעזו הערבים להתקדם עם מחרשותיהם – עלה לפתע בדעתו רעיון נועז. והשלוש, כאילו קראו את מחשבותיו ואת העלול להתרחש בשדה-המערכה – השתטחו מיד על הקרקע, לפני המחרשות של ערביי מלאבס, וצעקו:
"על גבינו תחרשו!"
תופעה כזו טרם ראו הערבים. נשים ההולכות להילחם ראשונה! – ואת המבוכה שנפלה במחנם ניצלו הגברים מפתח-תקווה כדי להיכנס אל בין מסיגי הגבול ולגרשם, מבלי להשתמש ברובים.
 
לאחר שלא הצליחו להשתלט על האדמה בכוח הזרוע, תבעו אריסי מלאבס את איכרי פתח-תקווה למשפט. גם זו היתה צרה. השלטון היה פרוע. מערכת המשפט מקולקלת. הקונסולים הזרים יכלו אמנם להשפיע ולהגן על חיי נתיניהם ורכושם, אך יכולתם היתה מוגבלת כאשר על הפרק עמדו סכסוכים הקשורים בחוקי קניית קרקעות, שכירת בתים והחכרת שדות. הנימוק היחיד שהיטה את לב השופטים בבואם להכריע בדין לא היה החוק אלא הבקשיש. אם השוחד לא היה גבוה דיו, או שהצד השני שילם יותר – היו קובעים כי לפי החוק העות'מני אין לקבל עדות מיהודי במשפט, כי שבועתו אינה נאמנה. על היהודי להביא עדים לטובתו – רק אם הם מוסלמים כשרים ונאמנים. אך עדים כאלה לא נטו להעיד לטובת יהודי אלא אם כן כובדו במתנת בקשיש נאה, וכך היתה הדרך אל הצדק, כביכול, מרופדת בשלמונים ומרוששת עוד יותר את הצד החלש והעני.
 
איכרי פתח-תקווה, פועליהם ונשותיהם, הדפו את הפולשים לשדותיהם אבל בכך לא נסתיימה הפרשה. טיאן העשיר היה לא רק שכן המחזיק בקרקעות אלא גם בעל השפעה בבית המשפט, ביפו, שבפניו נתבררו סכסוכי קרקעות. יש אומרים שאף היה אחד השופטים. מכל מקום, כוחו במאבק המשפטי היה גדול בהרבה משל אנשי המושבה. ביוזמתו הגישו האריסים תביעה נגד הפתח-תקוואים והשיגו צו-מדינה האוסר לעבד את השטח, שהבעלות עליו מוטלת בספק, עד שתתקבל הכרעה סופית בבית המשפט. פירוש הדבר היה הקפאת חלק ניכר מנחלת קסאר, קרקעות שברכישתן השקיעו המתיישבים ממיטב כספם ואשר מעיבודן קיוו להיבנות.
השטח שלא עובד כוסה בחורף עשבים והיה למקום מרעה משובח. הערבים לא התמהמהו והעלו עליו את עדריהם. לאבו-יוסף, ליעקב מימון וליהודה היתה עבודה רבה. הסכסוכים לא פסקו. הבקשיש לשופטים ביפו ושאר ההוצאות סביב המשפט רוששו את קופת המושבה הצעירה.
 
*
יהודה היה בן עשרים ואחת, לאה בת שבע-עשרה. החלה עונת הגשמים של חורף תר"מ, שנת 1880. סוכת המחצלאות דלפה מים רבים. מעל דופנות מיטתם של לאה ויהודה קירקרו תרנגולות אך השניים לא שמו לב לכל אלה. זה היה פחות נוח מאשר בדירה הקטנה, המקושטת עציצי ריחן, נַעְנַע ורוֹטָה, שגרו בה במחצית השנה הראשונה לנישואיהם, ברחוב היהודים שברובע – אבל היו סביבם אנשים כלבבם וכדמותם. כולם מרגישים כבני משפחה אחת. עוזרים זה לזה. מסתפקים במועט ואיש אינו מעלה על דעתו לעזוב את המקום. בני-החבורה חלמו לקנות אדמות נוספות וליישב עוד יהודים. לקיים את מצוות התרומות והמעשרות מיבול שדותיהם. הם עבדו קשה וחיו בפשטות. הרגישו עצמם אנשים חופשיים, בוטחים בקב"ה ובכוח-הם, גאים לחיות על אדמתם, אפילו בדלוּת. הפּשׁטוּת נראתה להם דרך לחיים חדשים, לכן קיבלו על עצמם, באיסור חמור, שאנשי פתח-תקווה, ובעיקר, כמובן, הנשים – לא יענדו תכשיטים!
 
*
לילה אחד החזיק יהודה בזרועותיו את לאה ונשק לה, כשהם שוכבים שניהם על מיטתם בסוכה, רועדים במקצת מצינת החורף, שהקדים לבוא. שלוש תרנגולות, שחורות אף הן כלילה, ישנו כדרכן, בעמידה, כל מוט שהִציב יהודה במקביל למיטה. סגולה כנגד נמיות ושועלים, שלא יתגנבו לטָרפן בחסות החשיכה.
"לא," דחתה לאה את יהודה מעל פניה. "אסור."
יהודה לא ויתר.
לאה הרימה קול.
"ששש... תעירי את התרנגולות!" היסה אותה. "ואת אבא – "
לאזאר הציע לו משכב לא רחוק מן הסוכה, בפינת חדר, חסר גג עדיין, בבית שטרח בבנייתו.
"לא יכולה. אני אסורה עליך."
"מדוע? התחרטת? רוצה לחזור לירושלים? בבקשה!"
"יודה, מדוע אתה לא מבין? אין כאן מִקְווה! אני מוכרחה לטבול לפני שאניח לך להתקרב!"
"בואי!" הקים אותה. "תלכי לטבול!"
"מה איתך? איפה?"
"בירקון!"
והתחיל מושך אותה חוצה. "נעלה על הסוסים, ונרכב. לילה נהדר בחוץ! הסוס שלי מכיר את הדרך, בעיניים עצומות!"
"יודה!" החלה לצחוק, "עכשיו אני מבינה למה הוּדֶעס עזבה אותך! רק מבחוץ אתה נראה בן-אדם. מבפנים אתה משוגע גמור!"
"טוב. נחכה לבוקר."
 
היה יום חורף סגרירי. הדרך עברה בביצה, באדמת חמרה שהיתה כעיסה דביקה. בקושי צעדו בה הסוסים. "אולי נחזור?" הציעה לאה.
"לא בא בחשבון. רצית טבילה במקווה. תקבלי."
הגיעו לירקון. יהודה ירד מעל הסוס ועזר ללאה לרדת אף היא מעל סוסה. על העשב, הלח-עדיין, פרש עבאיית צמר גמלים רחבה. אחר בטש בנעליו שביל במורד, בין השיחים, אל הנחל.
"תסתובב!" ביקשה.
"לשחות אַת יודעת?"
"שאלה! ראית בירושלים נהר?"
"אז שאני אסתובב ובינתיים את תטבעי לי? טיפשה!"
לאה החלה לבכות. נערה צעירה היתה, והכול מוטל עליה. אילו אביה היה יודע! להתפשט באמצע היום, בחוץ, על שפת הירקון, כשהגבר הזה, בעלה, מסתכל בה בעיניים ירוקות, רעבות, כעומד לטרוף אותה.
"בסדר." אמר לבסוף יהודה, קשר חבל לגזע שיח עבה, שצמח על גדת הנחל [שום אקליפטוס עוד לא ניטע אז על הירקון], נתן את קצהו האחד בידה, והזהיר אותה: "שלא תעזבי לרגע, לאה!"
והִפנה לה את גבו.
לאה התפשטה מהר משמלותיה, לקחה את קצה החבל וירדה לנחל. המים היו קרים. מי חורף. מי מעיינות רַאס אִל-עֵין ומי גשמים שנקוו מהרי אפריים. פני הנחל הזורמים היו מכוסים חבצלות-מים לבנות, בעלות עלים ירוקים, ענקיים, ששטו להנאתם על מקום אחד. לבסוף אזרה לאה עוז וטבלה. יהודה, למרות הבטחתו לה, הציץ כל הזמן, מחשש שתטבע. הוא עצמו ידע לשחות היטב, מילדותו בחברת נערי הרועים בהונגריה.
ואכן, כפי שחשש, קרה. אך הורידה לאה את ראשה מתחת למים, בין החבצלות, ומיד נשמע בעבוע חשוד. מיד קפץ ומשך אותה החוצה, למרות מחאותיה. היא היתה ערומה, ושיניה נוקשות מקור. יהודה גילגל אותה על העבאייה הרחבה וניגב היטב את גופה הרזה והנערי-עדיין. העננים נתפזרו ושמש חמימה שלחה להם אורה ממעל. הם היו יחידים בכל הבקעה, בסתר שיחי קנה וסוף. רק שני סוסיהם עמדו מעליהם והתבוננו בהם בראש מורכן, לוחכים עשב עסיסי מדיף ריח חמצמץ וחריף בהילעסו בלסתותיהם בקצף הריר הירקרק, שנוזל בהנאה.
"אני לא בטוחה אם זה בסדר," מילמלה הנערה-האישה, שנשתטחה שוב על אדמת פתח-תקווה, הפעם על גבה. "כי אולי עוד לא טבלתי את כל גופי כהלכה!"
"בשבילי את כשרה למהדרין..." מילמל יהודה כששפמו וזקנו מדגדגים את פניה ואת עור גופה הצח.
 
המשך יבוא
 
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]