פרק חמישה-עשר
המאסר ביפו
 
החורף בשנת תר"מ [1880], השנה השנייה של פתח-תקווה, היה חורף קשה ביותר וקר מאוד. ירדו גשמים מרובים והמושבה כוסתה במשך שעות אחדות במעטה שלג. עם בוקר דמתה לערבת קרח לבנה וריקה – מגבעות בּאבּ-אִל-הַוַּה במערב ועד לרגלי הרי אפרים המכחילים במזרח.
ביצת מלאבס הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס אל-עין (ראש העין), ועד ל"הר נפוליאון" (הנמצא כיום בתחום רמת-גן). הדרך החורפית, זו שלאורך חולות באב-אל-הַוַּה, אשר נתהדקו למעבר פרסות הסוסים, התפתלה גם היא ליד בּיצה גדולה, בִּרְכֶּת גַ'מוּס שמה, בלב גבעות החול אשר ליד חוֹר-זַרְזוּר (על גבול פתח-תקווה ובני-ברק כיום). דרך זו נסתיימה באפיקו של ואדי מוּסְרַארַה (נחל איילון), אשר בתקופת השיטפונות היה עולה על גדותיו, נעשה רחב יותר מן הירקון, ומנתק את הקשר בין המושבה ליפו.
 
ההתנכלויות ליבול וההתנפלויות על המתיישבים, לא פסקו. אמנם שמו של אבו-יוּסֵף נתפרסם בכל הסביבה, אך בכך לא היה די כדי להרתיע. השלטון היה חלש ומושחת. תושבי הכפרים הערבים היו עניים ומוכי מחלות. הבּוּרוּת שלטה. מעטים ידעו קרוא וכתוב. דרכים כמעט שלא היו. לא רק פתח-תקווה סבלה. קטטות ומלחמות התנהלו בין שבטי בידואים לכפרי פלאחים ובקרב משפחות שהיו יריבות בגלל פרשיות של גאולת דם. שודדים ארבו להולכים בדרכים. גנבים התעניינו בכל מי שהיה מה לגנוב אצלו, ללא הפלייה.
למתיישבי פתח-תקווה נגרם סבל נוסף בגלל הסכסוכים שלא פסקו על גבולות אדמתם. ערביי מלאבס המשיכו להעלות את עדריהם על אדמת המריבה. מוסתים על-ידי הסוחר היפואי טיאן, שהצליח להעביר לבעלותו את מרבית אדמותיהם לאחר שסיבך אותם בחובות, קינאו למראה אותו חלק מנחלתם שהשממה הסתלקה ממנו והנה הוא עומד בירקותו ומניב תבואה. בראשם עמד אחמד אלחַאמֶד, שהיה בעל חלקת-אדמה במלאבס, והפסיד אותה לסוחר קסאר, ועתה, לאחר שנמכרה ליהודים, לא השלים עם השינוי והפך לגנב ולשודד.
ערביי יָהוּדִיֶּה, מדרום למושבה, היו רגילים לזרוע מפעם לפעם חלקים קטנים מהנחלה, בביצות פתח-תקווה. ערביי שְׁוֵּיכֶּה החזקים, מהרי אפרים, נהגו לבוא לרעות את עדריהם על שדות נחלת קסאר. והיו גם אנשי שבט ערב גֶ'רַאמְנֶה, שהתגוררו בסביבות הירקון וחיו רק על פשיטות שוד וגזל.
 
*
בוקר אחד יצא אבו-יוסף כדרכו על סוסתו הגבוהה לסיור בשדות המושבה. ממולו הבחין בלהקת רוכבים מבני שבט ג'ראמנה ובראשם השיח' שלהם. חשבון ארוך היה למושבה עימם, לילות של שמירה קשה, חילופי-מהלומות כאשר העלו את עדריהם על שדותיה, ואובדן רכוש כאשר פרצו לגנוב בחצרות.
לאבו-יוסף לא היה ספק לגבי מטרת החבורה ומידת הידידות שהם עתידים לגלות כלפיו. הוא עשה הערכת-מצב מהירה. לבדו, אם יתנפלו עליו, אין לו סיכוי רב לעמוד כנגדם. אבל אבו-יוסף ניחן לא רק באומץ-לב ובזריזות כשד אלא ידע גם להפתיע את אויביו בתכסיסיו. במהירות הבזק התפרץ ביניהם, חטף את השיח' מעל סוסו, הניח את עורפו על ברכיו לפניו, כל זאת בעוד יושב על סוסתו הלבנה – שלף חרב, הידק אותה לצוואר השיח', והודיע לרוכבים המקיפים אותו:
"מי שרק ינסה לזוז מהמקום – דם השיח' על ראשו יחול!"
"יבורך היום שהיקרה אותך כל דרכי, אבו-יוסף!" נאק השיח'. "הלא אנשים אחים אנחנו, כל משפחות האדמה! רק לשֵׁם ידידות באנו לבקר את אחֶיך, הפראנג'ים!"
בני ערב ג'ראמנה נשארו נדהמים, ובטרם הספיקו להחליף ביניהם מבט ולהיוועץ מה לעשות – האם להתנפל על אבו-יוסף, או להעמיד-פנים ולהשתתף במשחק-הכזבים של השיח' – התנפל עליהם בו-ברגע אבו-יוסף שנית, כשהוא מכה בחרבו על ימין ועל שמאל, בידו האחת, ופיזר אותם לכל רוח.
לאחר שברחו, שיחרר את השיח', הניח לו לעלות על סוסתו, ופקד עליו לרכוב לפניו אל המושבה. משהגיעו לסוכתו, ירד אבו-יוסף ועל-פי כל גינוני הטקס הזמין את השיח' להתארח אצלו. לקול העלי הכותש את גרעיני הקפה הקלויים, במכתש, נתאספו ובאו גם יעקב מימון ויהודה והצטרפו, שלובי-רגליים, לישיבה על המחצלת. הם לא הבינו מה מטרת ביקורו של שיח' ערב ג'ראמנה, בבוקר, יחידי, על מחצלתו של אבו-יוסף.
ואולם אבו-יוסף לא הסגיר במילה את אשר קרה. להפך, הוא עשה כבוד גדול לשיח'. ישב לפניו, ניגן ברבאבה ודיקלם לו שיר (שחיברו בו-במקום) המספר על:
 
"ע'וּלֶת אִל-עוֹגָ'ה, מפלצת הירקון
עיניה נוצצות כפנסים ירוקים
ריחה כביצה סרוחה,
זנבה שחור ומעוקל כנחל אשר על שמו היא נקראת,
היא יוצאת בלילות ונושכת בצוואר אנשים תמימים,
התועים בשדות מלאבס,
כל נשיכה שלה – כנשיכת כלב שוטה, לא עלינו! –
גרועה מן הדַבֶּע, הצבוֹע!
אבל הפראנג'ים הערומים הביאו עימם מעבר-לים
אבקת כַּבְּרִית, גָפרית, צהובה,
אם זורים אותה על זנבה של הע'וּלֶה, המפלצת
סר כוחה ממניה!"
 
"אח, אח..." נפלטו קריאות התפעלות מגרונו של שיח' ערב ג'ראמנה, כשהוא מחליק ידו בחיבה על צווארו העבה.
לאחר שנסתיימו הזימרה ושתיית הקפה, שילח אבו-יוסף את השיח', בריא ושלם, חזרה אל אנשיו, כשהוא פוקד על יהודה לכבדו בחרוט סוכר, מתנת ידידות של מלאבס לערב ג'ראמנה. רק לאחר שהתרחק השיח', גילה אבו-יוסף לשני חבריו-לשמירה, פרט לפרט, את קורות הבוקר.
 
באחד הימים שבוּ אריסיו של טיאן, מערביי מלאבס והסביבה, והעלו עדר בקר, שהיה שייך לו, לרעות באדמת המריבה של פתח-תקווה, שהעשב העסיסי צמח בה פרא. המנהג הרוֹוח בארץ היה שבמקרה כזה רשאי בעל השדה לתפוס את הבהמות הרועות באדמתו. אבו-יוסף ויעקב מימון החרימו ארבע בהמות וסגרו אותן באורווה החדשה שנבנתה במושבה, עד שהבעלים יבואו לשלם את הנזק.
טיאן לא העלה כלל על דעתו לבוא, או לשלוח בשמו נציג לפתח-תקווה כדי לשלם את הקנס ולקבל חזרה את הבהמות. במקום זאת הסית את אריסיו להתנפל על המושבה.
חמושים במקלות, ובראשם אחמד אלחאמד, ניסו לשחרר בכוח את הבהמות מן האורווה; ואולם המתיישבים ופועליהם הערביים עמדו נגדם כאיש אחד, ספגו מכות וגם הרביצו, ולא הניחו להם לבצע את זממם.
 
המתיישבים הקפידו שלא להשתמש בנשק חם, כדי שלא להסתבך בגאולת-דם, שהיתה מסוכנת הרבה יותר מסכסוך רגיל בין שכנים. מוחמד אבו-קישק ביקש מאנשי פתח-תקווה לעזור לו במלחמתו בערביי ואדי חַוַּוארָה. הפועלים והאריסים שעבדו בפתח-תקווה עמדו לצד היהודים כנגד אריסיו של טיאן. זו לא היתה מלחמה בין שני עמים אלא מציאות יומיומית של מצב ביטחון מעורער. שוד בדרכים ו"מלחמות" מקומיות בקרב הערבים. אמנם, בדרך-כלל השתדלו הצדדים שלא להסתבך ברצח ובגאולת-דם, אף כי גם מקרים כאלה לא חסרו, ולעיתים נרקמו וסופרו אגדות עליהם.
 
*
למחרת יצא מיכל ליב כץ על סוסו ליפו. כאשר רכב ליד מלאבס התנפלו עליו ערבים ובראשם אחמד אלחאמד. הם התחילו מכים אותו במקלות ורוגמים אותו באבנים עד שנפל מן הסוס. אמנם היה מיכל איש חזק וידע להפליא מכותיו במי שפגע בו או ביהודי אחר, ואולם הפעם לא היה בכוחו לעמוד יחידי מול רבים. למזלו עבר בדרך חייל תורכי והציל אותו מידיהם כשהוא כבר פצוע קשה. מיכל הובא למושבה, מוכה וחבול, ומיד נלקח לבית-החולים ביפו.
 
ההתנפלות האכזרית הטילה פחד במושבה הקטנה אך גם חיזקה את ההחלטה שלא להירתע ולא לוותר בשום פנים ואופן. המתיישבים, שהכירו את שאר עלילותיו של אחמד אלחאמד, התלוננו עליו אצל סגן-הקונסול האוסטרי, מר פּאסגל, ובפני המושל התורכי של יפו. גם יתר סגני-הקונסולים בעיר: אמזלג הבריטי, טִימוֹפְיֶיב הרוסי, לוּסִיַאנָה הצרפתי והַארְדֶג האמריקאי – שבדרכונֵי ארצותיהם החזיקו, מלידה או מקניית-זכות, יהודים רבים מקרב תושבי הארץ – התערבו ותבעו עונש מרתיע כדי להגן על "נתיניהם".
 
אחמד, ועימו אחדים מן המתנפלים, נאסרו. טיאן התערב לטובתם והם שוחררו עד מהרה בערבותו. טיאן אף התחכם והגיש מיד תביעה נגדית על הנזקים שנגרמו לו ולנחלתו מידי הפתח-תקוואים, כדברי הפתגם הערבי: "דַרַבְּנִי וּבַּכַּא, סַבַּקְנִי וּשְׁתַכַּא!" – היכּני ובכה, השיגני והתלונן!
 
ואולם כל אותו זמן ניהל טיאן משא-ומתן עם ר' דוד ויואל משה על מכירת נחלתו זו – לפתח-תקוואים! – האיש היה כנראה אמן הערמומיות  והדו-פרצופיות, והצליח להוליך שולל את שני הצדדים.
 
החלה מלחמת משפטים שבה היתה תחילה ידם של אנשי פתח-תקווה על התחתונה. היה עליהם להשקיע סכומים גדולים מכפי יכולתם בהתדיינות שאין לה סוף, ואפילו עדותו של החייל התורכי, שהציל את מיכל, לא סייעה להכרעת הדין לטובתם. וכמו כדי להרבות גיחוך: מיכל, שהחלים, לא היה יכול לעזוב את בית-החולים משום שהערבים יכלו לטעון כי מי שהוכה מכות מוות – מתהלך בריא ושלם בחוצות העיר. המסכן נאלץ לשכב בבית-החולים עד סיומו של המשפט. ואילו אחמד ברח ולא נודעו עקבותיו. כאילו מפלצת הירקון בלעה אותו ולא נודע כי בא אל קירבּה.
 
*
שבועיים ימים ירדו גשמים ללא הפוגה. האדמה היתה בּוּצית. הסוכות והבניינים הראשונים – דלפו. אספקה של מזון ותרופות מיפו לא הגיעה. לאה קדחה ונחלשה. אבקת-החינין כמעט אזלה. לאזאר השתעל. נותרו רק עדשים, פולים ומעט קמח. לטחנת פרוחיה, לטחון עוד חיטים, לא היה אפשר להגיע בגלל האדמה הבוצית הכבדה שהשתרעה מן הגבעה ועד לירקון. היה צורך להביא מיפו באופן דחוף קמח. חסרו גם לימונים, קפה, שמן, בשר משחיטה כשרה, סוכר, חומץ, נפט למאור, ספירט, אורז, דבש, חמאה, גבינה, דגים מיובשים. רפואות כאבקת-חינין נגד הקדחת, אבקת סודה ומלח-לימון לחיזוק הקיבה, שמן-קיק כנגד עצירות, טיפות כחולות לעיניים שנוגעו בגרענת וטיפות וַאלֶרְיַאן כנגד חולשת הלב.
 
*
יהודה הסתובב כאריה בסוּגר יום, יומיים, שבוע. לבסוף לא התאפק, איכף את סוסו, ועל דעת ר' דוד, מעסיקו – רכב ליפו בגשם השוטף. אליו נלווה גם זרח, על סוסתו. זרח היה מבוגר מיהודה. בתקופת ראשיתה של המושבה ישב בלונדון, שם חסך כסף כדי לחזור ולבנות את ביתו בפתח-תקווה.
כאשר הגיעו השניים למוּסרַארה – נעצרו. הוואדי גאה-שטף כנחל איתן ועלה על גדותיו בזרמי מים עכורים-חומים. יהודה לא היסס. הוא, הצעיר, נפרד מזרח. פשט בגדיו וצרר אותם היטב בחבילה על האוכף. נכנס על גבי הסוס אל המים הגועשים, וכאשר העמיק לתוך השיטפון – עבר לשחייה מאחורי הסוס האיתן במים, כשהוא מחזיק בזנבו.
מה גדול היה כאבו של זרח כאשר חזר לאחר שעות אחדות אל המושבה בידיים ריקות. כשראו אותו דוהר על סוסתו מרחוק – קיוו כולם שהצליח לחזור עם הקמח והחינין – והנה התברר שלא הביא מאומה.
קשה היה לו לראות בצערם של בני-החבורה שנאספו לקראתו. לאה החלה לרעוד, היא חשבה שיהודה טבע. זרח השתדל להרגיע אותה והבטיחהּ נאמנה שלא עזב את שפת המוסרארה עד שלא ראה את יהודה עולה, בריא ושלם, בעבר השני, וממשיך בדרך ליפו. ואולם היו אחדים שהרעב והייאוש התגברו עליהם, והם הטיחו מילים קשות כנגד הרעיון של ההתיישבות. היה על ר' דוד, זרח, ומתיישבים אחרים, להשקיט את התקוממות הרוחות ולחזק את מצב-רוחם של החולים והרעבים.
 
*
רטוב, שיניו נוקשות מקור, הגיע יהודה ליפו. דבר ראשון קנה קמח ומצרכים ורפואות חיוניים אחרים, בכמות שקיווה כי יצליח להעבירה בשחייה על פני המוסרארה המשתפכת. לא השתהה לשתות משקה חם ולייבש בגדיו אלא מיהר לצעוד חזרה, הוא וסוסו העמוס אחריו. והנה – את מי הוא פוגש, פנים-אל-פנים, בשכונה שבקצה העיר, בדרך לפתח-תקווה?
אחמד אלחאמד, הביריון!
לאחמד לא היו כנראה אשליות לגבי תוצאות המפגש. מיד שלף כנגד יהודה את פיגיונו, השבּרייה. אך יהודה, שזכר את תורת-ההגנה של אבו-יוסף, הקדים את אחמד וחבט בין עיניו מכת אגרוף חזקה אחת ויחידה.
אחמד נפל ונשאר שוכב על החול הרטוב, כבול-עץ.
יהודה חש כאב בכף-ידו הימנית. לאחר זמן נתברר לו שמעוצמת המכה נשברה עצם אחת מאצבעותיו.
מיד התקהלו סביבו ערבים רבים והחלו לצעוק:
"אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!" – היהודי הרג את המוסלמי!
הם הקיפו את יהודה ואת סוסו והובילו אותם בצווחות וביללות לסַרַאיָה, בית הממשלה שבמרכז העיר. להרים יד על יהודה לא העזו, לאחר המכה הקטלנית שבה חיסל את אחמד. יהודה נאסר, הושלך למרתף הסראיה, וסוסו נחבש באורוות סוסי המשטרה התורכית.
 
יהודה צעד הלוך ושוב בכִלאו כדי שלא לקפוא בקור, ובתוך-תוכו רתח מזעם. קודם-כל רגז על עצמו, שהיה נמהר בתגובתו וגרם בכך נזק לעצמו ולאנשי פתח-תקווה התלויים בו. אבו-יוסף היה מוצא ודאי איזו תחבולה להיפטר מאחמד מבלי להרוג אותו ולהגיע למאסר ולמשפט. לאה חזרה ואמרה לו לא-פעם: "יודָה, אתה והכבוד ההונגרי שלך יביאו עלינו יום אחד אסון! – תפסיק להתנהג כאילו היית הוּסַאר בצבא הקיסר!" – אילו היתה משכילה יותר, הנערה הצעירה מירושלים – היתה בוודאי מכנה אותו בשם דון קישוט הנלחם בטחנות-רוח. אלא שהוא אין לו אפילו סַנְשׁוֹ-פַּנְסָה לצידו.
יהודה ידע שבמושבה הקטנה והמנותקת מחכים בקוצר-רוח לשובו. הקמח אזל. גם החינין. לאה לוהטת בחום גבוה ואין אפילו חומץ לשטוף את מצחהּ. היא ואביו ודאי דואגים לו וחוששים פן טבע במוסרארה בדרכו חזרה, או שאינו יכול לחצותה. הוא ידע שעליו להתקשר מיד עם סגן-הקונסול האוסטרי, מר פַּאסְגַל, כדי שזה יבוא לשחררו. יהודה ואביו, כל משפחתם, היו עדיין נתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ובתור שכאלה אסור היה לתורכים לאסור אותם. זכותם היתה להיאסר ולהישפט רק בפני הקונסול שלהם.
בגדיו של יהודה היו עדיין לחים. אצבעו השבורה התנפחה וכאבה מאוד. היה צורך לחבוש אותה ולקַבּעהּ. מנורת-שמן קטנה היבהבה וצלליו של האסיר ריקדו על קירות המרתף שעה שפסע הלוך-ושוב. למזלו נותר כספו בידו. הוא הרים קולו, קרא לשוטר המתנמנם וביקש ממנו לקורא לשַׁוִּישׁ, זה הסמל. השַׁוִּישׁ הגיע, לכוד עדיין בקורי-השינה ורוגז על שהעירוהו. תמורת בישליקים אחדים הורה להביא ליהודה כּוֹפָח, תנור-ברזל קטן שבו לוהטות גחלים, הבטיח לשלוח מוקדם בבוקר שוטר, שיודיע על מאסרו לסגן-הקונסול האוסטרי, ומיד חזר לישון בחדרו.
יהודה פשט בגדיו והתחיל מייבשם מול הכופח. השוטר המבוגר, שנשאר לשמור עליו, ביקש פתאום להתקרב ולראות את הבּוֹבֶּגִ'י שלו! (קורקבן בתורכית), והיה על יהודה לגעור בו ולאיים שסופו יהיה כשל אחמד אלחאמד – כדי להרתיע את השוטר החמדן. ליתר ביטחון לא עצם יהודה עין כל אותו לילה.
בבוקר האיר המזל ליהודה. חַאפֶז בֶּק, ראש העיר יפו, שהכיר אותו, את ר' דוד ויהושע, ואת ראשי הקהילה היהודית הקטנה ביפו – בא לסראיה. דבר ראשון הרגיע את יהודה. אחמד לא מת. הוא בבית-החולים. לאחר שיחלים יושם במאסר ויעמוד למשפט. חאפז בק פקד לשחרר מיד את יהודה וגער קשות בשַׁוִּישׁ ובזאבּט. גם אם היה אחמד משיב נפשו, נפש גנב ושודד, לאללה – עוברים היו על החוק בכך שעצרו נתין אוסטרי.
יהודה הודה לחאפז בק וביקש ממנו להודיע על קורותיו, ועל מאסרו של אחמד, גם לסגן-הקונסול האוסטרי.
 
"שמעתי שמצבכם קשה השנה בקוֹלוֹנְיָה." אמר חאפז בק ליהודה בטרם נפרדו. "השדות הפכו לביצה טובענית."
"בעזרת השם, נתגבר."
"מדוע אתם מתעקשים לזרוע חיטה ושעורה על אדמת מלאבס, ולעבוד עבודת-פרך, כפלאחים האומללים – שנה בצורת, שנה שיטפונות, שנה ארבה. שלא לדבר על מס המעשר מן הגורן, והאוויר המורעל שמביא קדחת. הלא אתם, הפְרַאנְגִ'ים, חכמים. יש לכם כסף, ומחרשות מאירופה. מדוע לא תחפרו עוד בארות, תיטעו פרדסים על אדמתכם ותחיו בכבוד כמונו, ביפו?  – תראה את האַפַנְדִים, בעלי הבַּיַּארוֹת. מבלים כל היום בבית-הקפה. הבּוֹיַרְגִ'י משקה את הפרדס בקיץ, ובחורף הפועלים קוטפים עבורם את השַׁמּוּטִי. כולם מהללים את השמוטי של יפו."
"אנחנו מאמינים שעובד אדמתו ישבע לחם. אנחנו מברכים – המוציא לחם מן הארץ. אנחנו לא רוצים לחיות כמו האפנדים עם הבויַרג'ים שלהם. אנחנו – איכרים."
"יהודים – איכרים?"
"כן."
"טוב. אם תשנו יום אחד את דעתכם ותחליטו לקנות פרדס משובח ביפו, בַּקש את ר' דוד לבוא ישירות אליי. לא צריך מתווך."
והם נפרדו לשלום.
 
האצבע השבורה, בידו של יהודה, התנפחה מאוד וכאבה. יכול היה לגשת לבית-החולים, כדי שיטפלו בו, ובינתיים לבקר את ידידו הטוב מיכל הכלוא שם כל זמן שהמשפט נמשך, ואולי גם להציץ על אחמד אלחאמד... אבל יהודה לא השתהה רגע מיותר אחד ביפו. חלק מהמצרכים והתרופות שהיו במשא הסוס – נעלם. הוא קנה בהקפה והשלים את החסר בחנויות שזה עתה נפתחו, עם בוקר, ומיד המשיך בדרכו לעבר המוסרארה. גשם עדיין ירד. היה עליו שוב לחצותה בשחייה עם סוסו והפעם המשא כבד יותר, בייחוד שק הקמח, וחשוב לשמור שלא יירטב.
רק בשעות הצהריים המאוחרות הגיע יהודה למושבה שהגשמים והבוץ שׂמוּ עליה מצור. הוא גם הביא עימו דואר. מכתבים מבעלי-"נומרים" בירושלים ומידידים וקרובי-משפחה היושבים בירושלים ובהונגריה. עוד באותו ערב אכלו הפתח-תקוואים כיכרות לחם טרי. ריח אפייתם שנתערבּב עם ריח עשן תנורי-הטיט שבהם בערו קוצים וגללי-בהמות מיובשים – בישר תקווה חדשה.
 
[הערה: כאשר יוציאו את המשורר החשוב מחמוד דרוויש מתוכנית הלימודים של בתי הספר העבריים בישראל אולי יתפנה מקום לפרקים אחדים אלה, ולא רק לתלמידים אלא גם למורות שבין השאר מלמדות את תולדות פתח-תקווה לפי הבלדה של יורם טהר-לב וזה כל מה שהן יודעות].
 
המשך יבוא
 
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]