על מבחר שיריו של הנס מגנוס אנצנסברגר – "עבודות צל" – מגרמנית – אשר רייך
קשב לשירה, 2008, 138 עמ'
 
בשלושה נושאים עיקריים עסקו משוררים מאז ומעולם: א) בארוס ובאהבה, ב) בעימות עם אלוהים ובריאתו ו-ג) במודעות על מצבו של האדם, בעיקר על היותו בן חלוף. קראתי את מבחר השירים של המשורר הגרמני הנס מגנוס אנצנסברגר, ולא מצאתי בהם את שני הנושאים הראשונים: אין שירי אהבה וארוס (רמז קל וזניח נמצא בשיר "אסון נורמלי", עמ' 127, ואולי גם ב"מזמור 32", עמ' 80 וב"שיר כרית" – עמ' 105); אין שירי עימות עם האל (הגם שהאל מוזכר בשיר "מאוכזב" – עמ' 118 ובשיר "ירושלים" – עמ' 133); אין גם 'הפועל היוצא' של העימות עם האל – אין שירים פוליטיים (הגם שמוזכרים צ'ו-אן לאי – עמ' 71, היטלר – עמ' 76, לנין, עמ' 79, סטלין – עמ' 85, אפילו הקומוניזם מוזכר מבלי להתעמת עמו ממש – עמ' 118) ואין שירים המתרשמים מהבריאה (רסיס תיאור נוף ימצא הקורא בשיר "משקעי אור" – עמ' 108).
מה נותר אפוא? "הנושא השלישי" – מצבו של האדם בעולם (ובתוך זה, כמובן – מצבו של המשורר) והעימות חסר התקווה עם המודעות על ארעיות האדם. יחד עם זאת, למרות הציפיות (שלי), אין במבחר הזה בכלל כל רמז להתמודדות המשורר בחשבון הנפש של "גרמניה האחרת" עם זיכרון השואה. בפתח דבר המפורט למבחר שלפנינו ("אמנות הפזילה של זאבים וכבשים" – עמ' 9-19) מבטיח אשר רייך המתרגם, כי הנושא הזה העסיק את אנצנסברגר, וכתב את טענתו כנגד "הכבשים" ששתקו בימי השואה, אלה ששתיקתם סייעה ל"זאבים", הלא הם הנאצים, לבצע את הזוועות – בספרו "סיכויים למלחמת אזרחים" – 1993; ראו פתח דבר הנ"ל, עמ' 13). מכל מקום, במבחר שלפנינו אין לכך זכר.
כאמור, עניינו של המבחר שלפנינו הוא "הנושא השלישי", ובתחום הזה מדובר, ללא ספק, בעולם שירי ייחודי: העולם כולו אליבא דאנצנסברגר הוא עולם של צללים, ובתוכו נעים צללי האדם – גם מעשי ידיו של המשורר אינם אלא צללים ("תמונת צל" – עמ' 60, "עבודות צל" – עמ' 61, "מלכות צל" – עמ' 62); העולם עומד על עברי פי פחת, והכתובת על הקיר, אבל בניגוד לזו שראה בלשצר במשתהו המפורסם, הכתובת כתובה בכתב ברייל ("כתב ברייל", עמ' 50). בתמונה אחרת מדומה העולם כמי שנמצא ליד לוע הר געש – לעת עתה אין סימן ברור לאסון קרב, אבל גורלה של הציביליזציה המערבית נחרץ לשקיעה ("התפרצות" – עמ' 86). אנשים מתוכנתים כך שמעשיהם התמימים ביותר גורמים לעוול:
 
אחרי שהכניס את כמות המטבעות לחריץ
הוא מושך חפיסת סיגריות
 
הוא מושך סרטן
מושך אפרטהייד
הוא מושך טבח רחוק...
 
"מכונה אוטומטית לסיגריות", עמ' 94
 
נבואת חורבן מתנוססת מעל האנושות, ואיש איננו רוצה להאמין בה, כפי שלא האמינו בזמנו לקסנדרה האומללה מטרויה:
 
היחידה שראתה איך זה מגיע,
הייתה היא, רק היא, לגמרי לבד:
כל זה, אמרה, ייגמר ברע. מובן
שאף אחד לא האמין לה....
 
"קסנדרה האומללה", עמ' 132
 
בעיקר מעורר את זעמו של המשורר היחס של העולם השבע לעוני, ועל כך הוא כותב בבוטות לא "שירית":
 
על העוני כבר נאמר הכול.
שהוא דביק, קשוח, קשה עורף,
שאינו מעניין איש
מלבד העניים. העוני משעמם.
פעלתנותו לא מותירה לו זמן
להתלונן על שעמום.
הוא כמו חרא. שם,
בתחתון, שם הוא,
מידבק, מפריע, מסריח....
 
"צלחת הפח", עמ' 114
 
מעצמו מובן שמשורר שדעות כאלו לו – עבורו אתרים שבקדושה (כמו ירושלים) הם עוד אבן נגף אל האמת והשלום:
 
באמצע הדרך
האבן הסתמית הזאת,
שכל אחד חושק בה,
אלוהים יודע מדוע.
 
היא נראית קשישה,
ועם כל צליין
שדורך עליה,
נוגע בה, מנשק אותה,
מכה בראשה עד זוב דם,
היא נהיית יותר שמנונית....
 
"בירושלים", עמ' 133
 
שירים על נושאים מן המין הזה מתנתבים בהכרח אל הנימה הסרקסטית, ואמנם הקורא ייתקל בה בגלוי ובסמוי. הרי דוגמית:
 
שקיעת הטיטניק נמשכת כמתוכנן.
היא מעוגנת בזכויות יוצרים.
פטורה לגמרי ממס. היא מכרה זהב
למשוררים. הוכחה נוספת שכתביו של
ולדימיר איליץ' לנין נכונים. השקיעה
תשודר תיכף ומייד בחדשות. היא ממש
בלתי נמנעת...
 
"מזמור 16", עמ' 79; ראו גם "יום שחור", עמ' 72
 
יש בספר גם שירים אחדים שגולשים מן ההגות הפסימית אל ההתפלספות, שפחות מצאה חן בעיניי ("כוחו של הרגל" – עמ' 30, "רונדאו" – עמ' 41, "שיר על אלה שעליהם חל הכול" – עמ' 42, "האחר" – עמ' 53), אך רוב השירים הם חזקים מאוד, ואינם מותירים את הקורא אדיש.
בספר ימצא הקורא מיספר שירים ארס-פואטיים, שכן "מצבו של המשורר" הוא תמיד אבן יסוד בשירה שעניינה "מצבו של האדם". בעיקר מעיקה על המשורר חולשתה של המילה לתפוס את הרגע בזמן, בחלל ובמקום:
 
כי הרגע
שבו נאמרה המילה מאושר
אינו רגע מאושר.
כי אין הגווע בצמא
יכול להוציא מפיו את המילה צמא...
 
"סיבות נוספות לכך שמשוררים משקרים", עמ' 84;
 ראו גם "אפשרויות למשורר", עמ' 21; "מחק את המיותר", עמ' 131
 
מבחינת הצורה בולטות לעין שתי תכונות עיקריות: כתיבה קולאז'ית ואנאפורית. הרי דוגמה של קולאז':
 
במיוחד בבקרים האלה בחממות
               מעבר לרחוב
בהן גדלים מלפפונים בשפע, בלא שליטה
על תקיפה ורצח, אני מפהק באושר, הכול בסדר.
מהברז שלי, הקירות אומרים קור, באותיות
גדולות, בשעה שמים חמים זורמים כתמיד.
מעבר לפינה סוחר הגרוטאות מרים את תריס החנות
ברעש. אני רואה אנשים שמטאטאים, אופים תוקעים/מסמרים...
 
"פעמון זכוכית", עמ' 92
 
התחושה למקרא השיר הזה היא שהמשורר גזר תמונות ממגזין סוף שבוע, וצירף אותן בלי שטרח על קו מנחה.
 
והרי דוגמה לאנאפורה:
 
אלה שאנחנו מניחים להם לבוא לקראתנו
לא מחכים לנו,
לא באים לקראתנו,
לא שבים אלינו,
ניצבים בצד.
 
לא שייכים לנו,
לא שואלים עלינו,
לא רוצים לדעת מאיתנו,
לא אומרים לנו דבר,
הם לא חובתנו.
 
"מוזיקת העתיד", עמ' 109
 
אפשר לומר שחטיבה שלימה של שירים במבחר הזה נוקטת באמצעי הזה (עמ' 26, 32, 42-44, 53, 82, 84, 115, , 128, 129, 130, 131). יש גם שירים שנוקטים באמצעי האפיפורה:
 
זה לא דַנטֶה
זהו תצלום של דנטה.
זה סרט שבו שחקן מתעתד
להיות דנטה. זהו סרט שבו
דנטה מגלם את דנטה.
זה איש שחולם על דנטה.
זה איש ששמו דנטה ואיננו דנטה...
 
"בדיקת זהות", עמ' 82
 
החזרה בסופי הטורים על שמו של דנטה, מחבר "הקומדיה האלוהית", באה אולי לחבר בין גן העדן והגיהנום של משורר התחייה האיטלקית ובין מושא שירתו של אנצנסברגר בקובץ "שקיעת הטיטניק" (ראה אור ב-1978), קובץ הנעגן באירוע ההיסטורי הטראומטי של אסון "הטיטאניק", כאשר גן העדן של אוניית הפאר הפך תוך זמן קצר לשאול הקפואה של האוקיאנוס – בסדר הפוך מהסדר ביצירתו של דנטה.
קריאה במבחר שיריו של אנצנסברגר, שלוקט ותורגם על ידי אשר רייך, מזמנת לקורא התמודדות מרתקת עם בעל אמירה משמעותית בעולמנו המיוסר.
 
 
אהוד: הידד! גם אנו בשורפים! ולא בגרמנית!
 משה גרנות היקר, אמנם כתבתי קצת שירים בימי חיי אבל אינני מבין את רוב המושגים שבהם אתה מאפיין את שירתו של אנצנסברגר, ואני סבור שמגיע גם לקורא הדיוט כמוני להבין מה נפלא כל כך בכך ששיר של משורר מתאים לאיפיון מלומד שספק אם היה בתודעתו כאשר כתב את השיר ואשר גם רוב הקוראים אינו מבין מהו אותו האיפיון.
אבל מה שקומם אותי ביותר בספר הוא השיר "עובדות חסויות" שאני מתפלא שלא נגעת בו. בסופו יש הערה של המשורר:
"מי שמתרגם שיר זה ללשונו מתבקש להמיר את שמה של גרמניה בשם ארצו."
וכך זה נראה בעברית:
אסור לשרוף אנשים. / אסור לשרוף אנשים שברשותם רישיון שהיה תקף. / אסור לשרוף אנשים שומרי חוק שלהם רישיון שהיה תקף. / אסור לשרוף אנשים שאינם חשודים בסיכון קיומה / וביטחונה של ישראל. / אסור לשרוף אנשים כל עוד אינם מצדיקים זאת בהתנהגותם. / ובפרט צעירים, חסרי בקיאות בתקנות המתאימות. // נאסר לשרוף אנשים ללא הבחנה. מתוך דאגה / לתדמיתה של ישראל בחו"ל צריך בדחיפות להמליץ / להימנע מזה. / זה לא יפה. / לא מקובל. / לא כדאי לעשות מזה הרגל. / זה לא חייב לקרות. / לא מאלצים לכך איש. / אין לבוא בטענות לאיש בגלל שהוא נמנע לשרוף אנשים. / לכל אחד הזכות לסרב. / בקשות ניתן להגיש למשרד הפנים. (עמ' 129)
אין ספק שהשיר כתוב באירוניה ואולי גם ב"הפוך-על-הפוך", כאשר במקורו הגרמני מופיעה כמובן המילה גרמניה ולא ישראל שבתרגום העברי.
בנעוריי היה רווח בארץ מושג לא מחמיא במיוחד בשם "הומור ייקי". אכן, זה לעיתים טיבו של ההומור הגרמני – יבש, סאדיסטי וקצת טיפש. ואילו ההשוואה בשיר בין ישראל לגרמניה – פשוט מזעזעת כי היא הופכת את כולם, גם אותנו, לנאצים.