פרק שישה-עשר
עזיבת אבו-יוסף
 
לאה הבריאה. גם אחמד אלחאמד, ששכב חודש ימים בבית-החולים ביפו, הבריא, ובינתיים אף התיידד בבית-החולים עם מיכל ונשבע לו בכל לשון של שבועה שלא יפגע עוד ברכושם או בנפשם של אנשי פתח-תקווה.
 
משהחלים, נמסר אחמד למשפט ושוב לא שוחרר. המשפט נמשך זמן רב למרות התערבותו של סגן-הקונסול האוסטרי, מר פאסגל, שביקש לזרז את גזר-הדין ולהרתיע בענישה. מיכל, שעלה מהונגריה, היה נתין של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וזכאי להגנתה. עמידתם התקיפה של הפתח-תקוואים ושתדלנותם בחלונות הגבוהים – עוררה לבסוף תשומת לב והפקיעה את המשפט מידי טיאן ועושי-דברו. גם הקונסול האוסטרי הכללי בירושלים, גראף קאבוגה, שבביתו בילו מאסר-בנעימים לאזאר ויהודה, לאחר שהרביצו לתוקפיה של לאה הנערה – התערב ולא הניח לסלף את המשפט.
 
בסופו של דבר הסתיים המשפט במחזה שאיש לא פילל לו. אחמד ושאר התוקפים ממלאבס, עושי-דברו של טיאן, הורשעו והושת עליהם עונש כבד, אבל, כדרך המזרח – הכול היה "מַסְחַרַה", למראית-עין בלבד. טיאן בכבודו ובעצמו, יחד עם אריסיו, בטקס חגיגי שלווה במילים נמלצות ובנשיקות ידיים – "נאלצו" לפייס את ר' דוד, ראש המושבה. טיאן אף הביא עימו, כמקובל, את ידידיו, האפנדים והסוחרים הגדולים של יפו, והללו פעלו כשתדלנים בפני סגן-הקונסול האוסטרי ור' דוד לעשות חסד לטיאן ולאנשיו ולסלוח להם.
ר' דוד, שבינתיים כבר הצליח להשלים, בעזרת יואל משה ונתן, את קניית נחלתו של טיאן, הכריז, כמוסכם:
"אני סולח לכם על הפגיעות שפגעתם במיכל ועל הנזק שגרמתם לנו, אבל בתנאי אחד – שאתה תבטיח לי, בפני כל האנשים הנכבדים הנמצאים עימנו כאן, שלא תפריע לנו עוד, לא תסיג את גבולנו ולא תגרום שלנו שום נזק!"
וטיאן נשבע שבועות על גבי שבועות, במעמד כל שרי העיר, הפַּחוֹת וסגני-הקונסולים, כי לא יוסיף עוד להציק לאנשי פתח-תקווה, לעולם.
 
*
מתיישבי פתח-תקווה הפסידו כסף רב כדי להגיע לפסק-הדין. הוצָאותיהם ותמורת-נזקיהם לא הושבו להם, אבל תוצאת המשפט, ומחזה הפיוס ובקשת הסליחה שבאו בעקבותיו, נתפרסמו בכל הסביבה וחיזקו מאוד את מעמדה של המושבה הצעירה. באחד העיתונים העבריים נתפרסמה כתבה בזו הלשון:
 
"והערבים השודדים נפל פחד היהודים עליהם, ויאמרו איש אל אחיו: אם לוויתן זה [טיאן] בחכה הועלה מה נעשה אנחנו דגי הרקק, ומי יקום לנו עם אלה היהודים חזקי לב?  ויבואו גם הם לבני הקולוניא וישתחוו להם ויאמרו: עבדיכם אנחנו ועתה כִּרתו לנו ברית שלום ושבו בתוכנו בטח. ויקבלום היהודים באהבה, ויאמרו להם: אל תיעצבו, חלילה לנו לפגוע בכם לרעה. אנשים אחים אנחנו ובשלום נחפוצה. ומיני אז והלאה שָׁבַת כל ריב והארץ שקטה."
 
לימים, לאחר שיצא מבית-הסוהר, התיישב אחמד אלחאמד בכפר ג'לג'וליה שבשרון. מפעם לפעם, עד ימי זיקנוּתו, נהג לבקר את יהודה בביתו שבפתח-תקווה והיה מביא לו מעט שמן-זית מעשה-ידיו, וזעתר. השניים היו מעלים זיכרונות. אחמד יושב ומעשן אצל יהודה מן הנרגילה ולאות ידידות ניאות לקבל מתנת-פרידה של שילינגים אחדים, ולאה אומרת לו, ביידיש בלולה בערבית:
"בגללך, אחמד, בילה יודה לילה בסראיה שביפו, ואני אז כמעט הלכתי למות!"
 
*
ברור היה לקומץ הפתח-תקוואים, שנאחזו בגבעה שבנחלת קסאר, כי למרות עקשנותם, לא יוכלו להתקיים זמן רב מבלי להגדיל את יישובם. וכך קנו בראשית שנת תר"מ, שלהי 1879 – ר' דוד מאיר גוטמן, יואל משה סלומון ונתן גרינגארט – את כל נחלת טיאן, אחד-עשר אלף דונם לערך, שהשתרעה בין הגבעה לירקון.
לטיאן היה שייך אמנם החלק הגדול של אדמות הכפר מלאבס. הוא קיבל אותו מן הפלאחים שלא פרעו לו את החובות שחבו לו בריבית קצוצה. אולם למעשה, הבעלות הרשמית שלו היתה רק על שלושה-רבעים מאדמות הכפר, והרבע הנותר היה שייך לפלאחים. טיאן כָּלל במכירה גם ייפּוי-כוח לקנות את יתרת אדמות מלאבס. הוא רצה, כנראה, להיפטר משכניו היהודים ומן הקרקע כאחד. הצרות שגרם קודם לכן, ובמקביל, לא באו אלא כדי לייקר את מחירה ולהגביר את הצורך של המתיישבים בקנייתה.
על-פי החוק התורכי, אם לא נקנתה הנחלה כולה, שייך רבע מכל חלקה בה לפלאחים. ב-1880 קנו אפוא השלושה גם את הרבע האחרון מידי הפלאחים של מלאבס, ואולם הקנייה לא הוכרה כחוקית על-ידי הממשלה התורכית. ייתכן שגם בזאת היתה ידו של טיאן. והתוצאה –הקונים הפסידו את דמי הקְדימה שנתנו לפלאחים. הבעלוּת אל השטח כולו טרם הוסדרה.
ר' דוד, יואל משה ונתן חילקו את אדמת טיאן למאה חלקות, שמונים וחמישה דונם כל חלקה. כאשר הגיעו לפִרְעון השטרות וההתחייבויות שלהם למוכרי-הקרקע הערבים – לא היה די כסף בידיהם, ולא היה חסר הרבה שיושלכו לבית-הסוהר. לכן לא דיקדקו הרבה עם היהודים שבאו לקנות אצלם אדמה. מי שהתחייב לשלם מחיר של שלושים נפוליאון – רק פי שניים וחצי מהסכום שהוציא השיח' אבו-קישק ביפו ביום אחד על המתנות לאבו-יוסף – קיבל "שטר מיקנה" על חלקה בת שמונים וחמישה דונם בפתח-תקווה! – וגם מי שנתן רק עשרה נפוליאון במזומן, והשאר בהתחייבות לתשלומים – נתקבל ברצון. השלושה הסכימו לכל הסדר – ובלבד שייחָלצו ממצוקת החובות.
 
*
לקראת סוף חורף תר"מ, 1880, העזו ובאו חנה ומנחם מאניש שיינברגר, הוריה של לאה, לגור בפתח-תקווה שבּהּ היה להם "נומר" אדמה אחד. גם העי"ש (הרב עקיבא יוסף שלזינגר מירושלים) בא, בעקבות תלמידיו וחסידיו, לבקר במושבה החדשה. הוא טייל בשדותיה והתלהב מאוד. לילה אחד יצא לשוטט בין הבתים וכאשר ראה מרחוק את מדורתו של אבו-יוסף, התחיל רוקד ושר, כשהוא מוחא כפיים:
 
"דרך כוכב מיעקב
אור זרח בישראל!"
 
*
אבו-יוסף ניגש למחרת היום אל העי"ש וביקש ממנו ברכה באמרו כי הוא עומד לצאת בקרוב לדרך ארוכה. אבו-יוסף ראה בעי"ש איש קדוש, "חכם" בנוסח יהודי המזרח, העושה נפלאות וכותב קמיעות. לכן בא אליו.
העי"ש עמד על אדמת פתח-תקווה, לבוש כדרך הירושלמים, חלוק-פסים ארוך, מעיל ומגבעת רחבת-שוליים, שצבעם שחור. אבו-יוסף היה עטוף באדרת עשוייה צמר-גמלים, עבאיה, כדרך הערבים, ולראשו כאפיה ועַקַאל. העי"ש התלהב למראה אבו-יוסף היורד אליו כבידואי מעל סוסתו הלבנה, פרש ידיו לעומתו ואמר לו:
"אתה בדורך, דַאוּד, כדוִד המלך בדורו – יברכך השם ויצליח דרכיך, מי ייתן ותזכה לעמוד בראש גדודי שומריאל ותאמן את הצבא העברי בתרגילי הגנה ומלחמה!"
"תן לי ברכה לדרך, הביתה, חכם עקיבא."
"אם אשתך לא תרצה לחזור איתך לארץ-ישראל, מותר לך לשאת כאן אישה אחרת על פניה!"
"וָאלְלָה, חכם עקיבא, חס וחלילה! – אישה טובה היא אשתי ואני מתגעגע אליה."
"בדרכך אל אשתך, דאוד, שים לב לגבולות הארץ הקדושה, כי עליהם ישמרו, בבוא היום, גדודי נוטריאל של הצבא העברי."
"שלום."
ובליבו חשב: ואללה, הפראנג'ים המוזרים האלה, אצלם – והיה המישור – לעקום! – והרכסים – לגבעה! – מַסְכִּין הוא ומַסַכִּין כּוּל בני-ביתו!
 
*
ואולם העי"ש לא היה דמות אדם מנותק מהמציאות. ביקוריו במושבה, וכן מכתביו לר' דוד מאיר גוטמן המנהיג אותה, נבעו לא רק מרוב התלהבות למראה החלום שהולך ומתגשם אלא מסיבות מעשיות. בקנייה השנייה של אדמת פתח-תקווה רכש גם העי"ש "נומרים" אחדים. הוא-עצמו לא היה בעל אמצעים אבל חותנו העשיר מהונגריה, ר' הלל, שלח לו סכומי-כסף ניכרים לשם השתתפות בקניית החלקות. לא ייפלא שעתה העסיקו את העי"ש שאלות הלכתיות ועסקיות: מילוי קפדני אחר מצוות המעשר מן החיטה. זירוז החלוקה ל"נומרים" של הנחלה החדשה שנקנתה, נחלת טיאן, המשתרעת עד לגדת הירקון, אשר בה היו לו חלקות אחדות. כאשר התעוררו בעיות הבעלוּת על ה"רבע", כתב העי"ש לר' דוד כי הקונים הירושלמיים לוחצים לבוא ולהתיישב על הקרקע בהקדם, הדחייה במועד מעוררת בליבם חשדות. במידה מסויימת היה להם העי"ש לפה.
 
*
בידי לאזאר ויהודה עלה להשלים את בניית בית לבני הטיט ולהתקין לו גג. לעיתים היה בא לבקר אצלם, לשבת או לחג, גם אחיו הצעיר של יהודה, משה שמואל הצנום, שהיה אז כבן שבע-עשרה ונהג לרדת יחידי ברגל מירושלים למושבה החדשה.
לארוחת השבת היה מצטרף, אל משפחת לאזאר דודו, יהושע ועימו דייכע אשתו. באו גם ר' דוד ואשתו, ומתיישבים אחרים. כולם חשו עצמם כמשפחה אחת, ואמנם היו בהם קרובי-משפחה, ומרביתם יוצאי אותה ארץ – הונגריה. הארוחה היתה מורכבת בדרך-כלל מדגים מיובשים שבושלו בירקות. פולים, עדשים. בצקיות ברוטב אדום חריף. בשר לא היה אך לעיתים הושמו בקדרה פרגית או זוג גוזלי-יונים, וכל אחד קיבל מהם לטעום נתח גדול כזית.
 
ואולם הורי לאה התקשו להסתגל לתנאי-החיים הקשים, לגשמים, לקור ולשלג הפתאומי שירד בפתח-תקווה – מבלי שיהיה אפשר להיסתר מפניו בבית-אבן שהתנור מחממוֹ והחום נשמר. הם חלו בשפעת, ולאחריה בקדחת, ונאלצו לשוב לירושלים אחרי הפסח. הם רצו לקחת עימם את לאה בת השבע-עשרה, שנעשתה רזה וירוקה מן הקדחת, ואשר אצבעותיו העדינות נראו כידי פלאחית העובדת בפרך.
לאה סירבה בתוקף.
"אני לא רוצה שהשנוֹררים בירושלים ישמחו לכישלון שלנו יגידו שטעינו. לא יכול להיות שאלוהים רוצה שאנחנו, העובדים את אדמתנו, נֶחֱלֶה ונרעב – ואילו הם שָׁם בירושלים, יתבטלו וישמינו!"
"ששש..." היסו אותה. "אסור להרהר אחַר מעשי הקדוש-ברוך-הוא."
 
*
לקראת סוף החורף מלאה שנה לשבתו של דאוד אבו-יוסף במושבה. הוא החליט לחזור לביתו ולחוג את הפסח עם בני-משפחתו שאותם לא ראה זה למעלה משנה. פעם-פעמיים שלח לבאגדד דרישות-שלום באמצעות עוברי-אורח שסיפרו כי מגמת פניהם לשם, דרך דמשק. ואולם תשובה לא קיבל.
 
אבו-יוסף נפרד בדמעות מיהודה ולאה, מלאזאר, מר' דוד שֶׁאַף העניק לו צרור נפוליאונים זהב תמורת עבודתו המסורה בשמירה על המתיישבים, רכושם ויבולם.
הוא נפרד משאר בני-החבורה.
על סוסתו הלבנה, בעל הגוף הגבוה והרזה – טיפס ועלה בכיכר המושבה, ליד הבאר שאצלה נטה את אוהלו.
את הסוסה, זקופת האוזניים, הִפנה צפונה בהליכה מדודה ואיטית. היתה זו חצייה אחרונה של שדות המושבה. הוא רכב בלי להסב מבטו לאחור אפילו פעם אחת. רכב עד שנעלמה דמותו הגוצה בעיקול הדרך החוצה את הירקון. נעלמה לא רחוק מן המקום שבנויות בו על הנחל טחנות-הקמח של שיח' אַבּוּ-רַבַּאח, אשר אבני-הריחיים שלו מוּנָעוֹת בזרימת מי הנחל.
ומאותו יום ואילך לא נודע מאומה על אודותיו.
 
*
לימים נעשתה דמותו של דאוד אבו-יוסף לאגדה. שירים ובלדות נכתבו על עלילותיו של השומר הפִּלאי. סיפורים סוּפּרו. והיו משוררים וסופרים ששכחו, או לא ידעו – שאמנם יצא, לדבריו, במשלחת לחפש את יהודי חייבר האגדיים – אך הוא-עצמו לא היה כלל אחד מיהודֵי חייבר ולא הם שׁלָחוהו, כביכול, לעזור למתיישבים העברים הראשונים שעלו על אדמת פתח-תקווה.
 
המשך יבוא
 
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]