על "דירה עם כניסה בחצר" וסיפורים אחרים
מאת יהושע קנז
ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 2008, 211 עמ'
קובץ סיפוריו החדש של יהושע קנז מתחיל בקו כמעט ישר מאחד מסיפוריו הטובים ביותר, ומן הטובים שבספרות העברית, "מומנט מוסיקלי" (1995, בקובץ הסיפורים הנושא את השם הזה). הסיפור הראשון בקובץ החדש, "בשר פרא, בשר זר", מתרחש אף הוא על רקע המושבה, שהיא בעיניי עד היום המצע החזק ביותר בכל יצירתו של קנז, למרות שהוא, משום-מה, מתכחש לרומאן הראשון שלו שנכתב על רקע המושבה,"אחרי החגים" (1964) ודומני שגם אינו מניח להדפיסו מחדש.
"אחרי החגים" החל כמחרוזת "סיפורי מושבה" שפורסמו בנפרד, רובם ב"קשת" וב"משא", ונארגו יחד לכדי ראשיתו של הרומאן, ואילו הספר "דירה עם כניסה בחצר" פותח במחרוזת סיפורים על רקע המושבה, וקשרי-הקשרים ביניהם נותנים להם מעין אופי של רומאן בסיפורים, אף כי בהמשך עוברת זירת ההתרחשויות לעיר הגדולה, תל אביב, והרקע משתנה וקרוב יותר לרומאנים ה"עירוניים" של קנז דוגמת "בדרך אל החתולים" ו"מחזיר אהבות קודמות".
ב"בשר פרא, בשר זר" עומדות כביכול במרכז הסיפור שתי נשים, האחת היא אימו של הילד יאיר והשנייה אורחת צעירה קרובת-משפחה ניצולת שואה ומופרעת. קנז הוא אמן האריגה של הסיפור הקצר. הוא נוסך בו תערובת של ריאליזם מדוייק, דווחני, צמוד לכל פרט, ועם זאת, כמו ישְׁנה בסיפור מין מפלצת אפלה שמסתתרת מתחת לכל הקיום המושבתי הפרובינציאלי והתמים לכאורה, ומתברר לבסוף שהעלילה שחשבנו שאנחנו קוראים בסיפור היא לא העלילה האמיתית. אמנם, האם הדאגנית הולכת ושוקעת בעצמה במעין שיגעון רדיפה, ומסתבר שהיא אולי יותר פסיכית מהאורחת הפסיכית הצעירה והיפה, ניצולת השואה, אבל העלילה האמיתית מתבררת רק בשורה האחרונה של הסיפור, והיא גם הסיבה לכך שהילד יאיר החליט להפסיק לנגן בפסנתר כמו שהילד ב"מומנט מוסיקלי" מחליט להפסיק לנגן בכינור, ושני הסיפורים מתקבלים כסיפורי התבגרות וחניכה, על רקע אירוטי או אנטי-אירוטי עז ונסתר, והם אולי גם מן הסיפורים החושפניים ביותר של קנז עצמו, שבנעוריו במושבה ניגן בכינור. ואפשר ללמוד מהם גם על הרתיעה מהשואה, שהיא בסיפור כמחלה מדבקת מגעילה וכמוה הבובקעס והציורים הגסים על דפי הספרים הנשאלים מהספרייה שבמושבה, וכל זה חלק מן הרצון שלו שלא לקחת חלק בצד האפל והמגעיל שבחיים, הצד המאקאברי, אם כי הוא נמשך אליו בעבותות של סקרנות וחרדה.
הסיפור השני, "רגע מת בזיכרון", מתאר דמות שמטילה אימה על חבורת נערים, ובהם גם יאיר מהסיפור הקודם. הפרדסים שעל גבול הבית אינם גן-עדן של ילדוּת, כמו אצל סופרים אחרים – אלא מקום של אימה ורצח, וזאת גם משום הקירבה לכפר הערבי הסמוך. (אם אינני טועה מדובר באיזור שבין קצה רחוב הרצל, שבו גרה משפחתו של יהושע ושבסמוך ניצב עד היום בית-הכנסת של סבו הרב הלר – והלאה מזרחה מעבר לרחוב של עין גנים בואכה הכפר הערבי פג'ה, וזאת לפני 48'). היצור הדמוני בסיפור הוא דאסה אליהו, המטיל חיתיתו על חבורת הנערים, והדמות המדהימה היא הנער המפגר אבשלום, שאינו נפרד מאופניו החדשים למרות שאינו יודע עדיין לרכוב עליהם. הסיפור ממש מפחיד. אולי גם מרוב תרגומים של ספרי  סימנון, קנז מצליח ליצור אווירה של אימה וחרדה על רקע כאילו אידילי ופסטוראלי של הפרדסים.
"עמרם" הוא סיפור שתחילתו פחד וסופו מכה כואבת והוא מדגיש את שני הקטבים שביניהם נמתחות הנפש וגם האימה בסיפוריו של קנז. מצד אחד עמרם הילד האלים, התובע, הדחוי, מצד שני שוב אותו יאיר, האיסטניס, שבהתברר לו במאוחר שינק מדדיה של אימו של עמרם, מעורר בו הדבר גועל עמוק. זה חלק מהצד ה"מלוכלך" של החיים. יאיר העדין גם לא מוכן להתכתש עם עמרם הגברתן, שלא רק שונא אותו ומקנא בו אלא בעצם רוצה להיות לו כאח. הרי זו עלילת התבגרות מצמררת, שאולי גם מוסיפה קווים נוספים להתבגרותו ולאופיו של אותו ילד מ"מומנט מוסיקלי" ומ"בשר פרא, בשר זר". אני חוזר ואומר, הסיפורים האלה הם אולי המפתח הגלוי ביותר, המפורש, לסיפור חיים אפשרי של הסופר-עצמו, שוודאי יעסיק הרבה את המחקר הספרותי גם בדורות הבאים, אף כי אין בו סודות, שהרי רוב המרכיבים של הילדוּת מסופרים בנאמנות ובעיצוב ביוגראפי-בידיוני מעולה. 
בסיפור "חדר מיספר 10" לא יכולתי שלא לראות את דמותו הנהדרת, האצילית, של אביו של יהושע, צבי הרמן גלס, וכאן מתאר הבן ביד אמן את חודשי חייו האחרונים של האב. האימה זוחלת ועולה כבר מראשיתו של הסיפור – השיתוק החלקי האוחז באב, ועד סופו של הסיפור, שבו עתיד האב למות בבית חולים "השרון" (לשעבר בית היולדות של ד"ר רֶמֶן) שבו נולד, לדבריו, המספר.
את "התיק השחור" פירסם קנז בעיתון, כמו גם אחדים מסיפוריו האחרים. הוא מזכיר לי את סיפורה הטוב ביותר של דליה רביקוביץ, "הטריבונל של החופש הגדול". אצל קנז ילד, אצל רביקוביץ' ילדה – שניהם דחויים, כל אחד בסביבתו, ושני הסיפורים מסתיימים בהתייחסות חומלת של מבוגר, של זר, שמשחרר את הבכי בילדה ובילד, האוצרים בתוכם את האנרגיה השלילית, הגאה, של גורלם המר. כי אכן, סיפוריו של קנז טעונים אנרגיה כאילו חיברו אותם למטעֵן חשמלי לפני שיצאו לשוטט לבדם בעולם. האנרגיה הזו היא גם אנרגיה אפלה, מיסתורית, היא מתקיימת במחוזות הרמז, אבל היא המנוע, החלק המוביל, של עלילות הסיפורים גם כאשר המספר משחק עימה מחבואים וכאילו דוחק אותה מקדמת הבמה לירכתיה, שלא להראות את ה"מפלצת".
"מקרה שיזף" הוא כמין המשך לסאגת ההתבגרות שמצוייה ב"עמרם". למספר נגרם בבחרותו בצבא עוול גדול בגלל מקרה קטן. לכאורה זה לא צריך להיות איכפת לו כי הוא הולך ללמוד באוניברסיטה. בכל זאת יש לו מין הנאה שטנית, דמונית, על כך שמי שהיה אמור לעזור לו בצבא ובגד בו, מסיים את חייו כמלקט פחיות ריקות כדי לפדות את ערכן. יש כאן מעין "נקמת החלש", דווקא הילד  העדין, או החייל הדחוי – שהוא לא בדיוק אחד מן החברֶ'ה, הוא שבסוף מגשים את עצמו, ואילו האהבלים שמיררו את חייו והפחידו אותו, גומרים באשפתות.
אותו מיסתורין שבו המשוגע משגע את העוקבים אחריו עד שגם הם נראים משוגעים – קיים בסיפור הארוך, שגם נתן את שמו לספר – "דירה עם כניסה בחצר". הסיפור מלא מהפכים, ממש סיפור בלשי, וכל פעם משתנות זוויות הראייה שלנו, וגם ההזדהות עם גיבור זה או אחר, והאנרגיה השלילית, המשתוללת, כמו פורצת מן הדירה הסגורה שבחצר והופכת פינת שכנוּת שקטה בין שני בתי קומות עירוניים – לזירה של סיפור שמעניק מימדים גרוטסקיים, קריקטוריים וכמובן מיסתוריים לכל משתתפיו; אלא שהפעם הוא מסתיים במין אנחה נמוגה של תליית כבסים בידי איש זקן, כמו יצירה מוזיקאלית שבמהלך ביצועה זיעזעה את אמות הסיפים, וסופה באין-צליל.
שני הסיפורים האחרונים, העירוניים אף הם, המסיימים את הקובץ, "המסיבה" ו"הצגה יומית" – הם חגיגה פרועה של מוזריות ואימה כאשר הכול מוגש כביכול בסגנון נקי וריאליסטי ביותר. וכמו בהצגה בורלסקית נותנת כל דמות בתורה, מאופיינת היטב – את חלקה; כל פעם נכנסת דמות מפריעה חדשה, ושני הסיומים – אָיוּמים. קנז ממש יודע להפחיד. וייזכרו לטוב השוטר סרדינס מהסיפור "הצגה יומית" והסכין היפנית מתחילת "המסיבה", שמתגלה בסוף.
"דירה עם כניסה בחצר" הוא אחד מספריו הטובים ביותר של קנז והוא מציב רף גבוה ביותר לדור הסופרים היוצרים בתקופתו. אינני יודע אם מישהו עולה עליו, בייחוד בתחום כתיבת הסיפור הקצר. הכתיבה שלו היא קריסטלית, גבישית, מוקפדת עד לפרט האחרון, אין אצלו "סתם כתיבה" כפי שיש אצל רבים מהסופרים החשובים הגאונים שלנו, ששופכים מילים ללא אחריות וסומכים על המוניטין שלהם וגם על כך שאיש לא יקרא אותם עד הסוף. קנז עובד שנים ארוכות על כל סיפור וספר. רק האיכות קובעת אצלו ולא הכמות. אלה הם סטנדארטים של ספרות עולמית במיטבה. את הספר החדש של קנז אי אפשר להניח מהיד עד שמסיימים את קריאתו.