בכתבתו "קומפוט נעליים" ("הארץ", יום שישי, 15.8.08) כותב ירון פריד על מחקרה החשוב של פרופ' עדנה נחשון, תושבת מנהטן, שיצא לאור בספרה האנגלי "יהודים ונעליים", ומצטט (מפיה או מספרה, לא ברור):

 "אהוד בן עזר מבכה במאמרו 'קיץ, סנדלים והחלום הציוני' את מיתוס הצבר הצעיר בסנדלים וטוען שהיום הצעירים נוהים אחר אופנות זרות כמו סניקרס ונעלי פלטפורמה, ורק הזקנים הולכים בסנדלים ומנסים להתחבר לתחושה היחפה של פעם."

אני לא זוכר ניסוח מדוייק שלי במילים האלה, שחלקן כלל לא מתאימות לי. אבל הרעיון נכון והבעתי אותו פעמים אחדות: בנעורינו המבוגרים נעלו נעליים והצעירים סנדלים, ואילו בשנים האחרונות – הצעירים נועלים נעליים והמבוגרים, הזקנים, הולכים בסנדלים.

אבל אני חייב להודות שבקיץ האחרון החלה דעתי להשתנות במקצת. יותר ויותר צעירים, גם בחורים, החלו ללכת בסנדלים, יותר נכון ברגל כמעט יחפה, כי מדובר במה שהיה קרוי פעם "סנדלי אילת" או סנדלי אצבע, שהם סמל הרישול, הלכלוך והאי-נוחות להליכה ממושכת. ואילו המבוגרים והזקנים, הם מצידם ממשיכים לנעול סנדלים-ממש, וחושפים ללא היסוס לא פעם אצבעות רגליים מעוותות, ציפורניים חולות ושאר מפגעים אסתטיים שמוטב היה להם שלא ייראו. מעטים המבוגרים (כל האמור חל גם על נשים) ששומרים על כפות רגליים נאות וציפורניים בריאות גם לאחר שנים רבות ובייחוד בעשורים האחרונים להזדקנותם.

אמרתי שבקיץ האחרון החלה דעתי להשתנות. המדובר בעיקר בצעירים, ובמיוחד בצעירות. אכן, גם בשנים קודמות נהגו יותר צעירות מאשר צעירים ללכת בסנדלים, רגילות ומעוצבות ולא רק בנעלי הספורט המגושמות, ובינתיים גם נכנסו מפלצות הקורקס העשויות גומי, הנעל הכי מגעילה שיצרה האנושות, והן מסתירות כליל את כפות הרגליים כדי שלא להפריע להן ליצור את הסירחון הטבעי. אבל –

אבל השנה הנוער והצעירים, בעיקר הצעירות, חושפים יותר ויותר כפות רגליים ערומות, יחפות, ומה נאמר – ברוב המקרים, גם כשאינן נקיות ביותר (אצל הבחורים) – האצבעות הן ממש מקסימות, תואמות, מטופלות היטב (אצל הנשים) ופשוט יפות גם כאשר הבחורה עצמה היא לא סמל הגוף והפנים המושלמים.

אני מעז לחשוב שיש כאן גם התפתחות גנטית ברוכה, שבה מדור לדור נעשות כפות רגליהם של הישראלים יפות יותר, ואם פעם היו רבות מהן עקומות, הנה לאחרונה הרוב הן תואמות וממש יפות. דומה שאפילו ציבורי עדות מסויימים, כמו יוצאי מרוקו או התימנים, שלא תמיד הצטיינו בכפות רגליים נאות, עדינות וגם ללא יבלות, השילו במשך הדורות חלק ניכר מתורשתם והם לוקחים חלק שווה ביופי הישראלי הזה.

כשהייתי צעיר היו רוב הנשים היפות מבוגרות ממני, עכשיו, בגיל 72, רוב הנשים היפות צעירות ממני, כך שיש לי פרספקטיבה של כמה וכמה דורות. נדמה לי ש"האשמים" העיקריים בכך שכפות רגליהם של הצעירות והצעירים הישראליים נעשו יפים יותר – הם דווקא הסנדלים המעניקים להם אוויר לנשימה וגם מחייבים לשמור אותם בצורה אסתטית, ולא להיות קבורים במחנק הגרביים של נעלי הספורט, או מה שגרוע יותר, בלי גרביים בכלל.

בכל מקרה, יש להודות שגם הנעליים שרובנו נועלים בשנים האחרונות, בעיקר בחורף, הן נעלי ספורט נוחות להליכה ולא הנעליים העשויות עור בלבד שבהן התענינו שנים רבות. די להיזכר בנעלי העבודה השחורות, הגבוהות, העשויות עור, שהיו גם הנעליים התקניות בצה"ל, ואשר ההליכה בהן, במסעות של תנועות הנוער, ואחר-כך בסדיר ובמילואים – היתה ממש עינוי לעומת הנעליים הגמישות והנוחות של היום. גם בתחום הסנדלים חלה מהפכה אורטופדית דומה, מסנדלי "גלי" השטוחים ועד "טבע נאות" המשוכללים, שאפשר לצעוד בהן מרחקים. 

בתור מעריץ של המשורר פנחס שדה ושל כפות רגליים נשיות יפות, אני מצטער שהוא לא זכה לראות כמה יופי נוסף לבנות הישראליות, שאת כפות הרגליים של רובן, לאחר רחצה מסויימת, כנהוג בתאילנד לפני מסג' – אפשר היום ממש לנשק או גם ללקק ולבלוע.