פרק שבעה-עשר
הקטטה עם עַלֵיוַּה
חלק שני
 
ר' דוד ביקש מיהודה שבדרכו חזרה יעשה עיקוף ויִקנה זרעים לתבואות-החורף בכפר גַ'לִיל, הנמצא מעֵבר לירקון. עליווה התעקש ללוות את יהודה בדרכו ואף ביקש מאחד הסכינאים של כנופייתו להכין לו סוסה ואוכף. מן הסתם – גנובה. סירוביו המנומסים של יהודה לא הועילו. יהודה חשש פן עליווה טומן לו פח אך לא היתה ברירה בידו. עליו להמשיך את משחק הידידות, שייתכן כי היא אמיתית. גם אבו-יוסף היה נוהג, במקרים כאלה, בדרך של כבדהו היטב וחשדהו מאוד. בבגדי יהודה היה חבוי האקדח של סיטשי, ואולם הוא ידע שמסוכן להשתמש בו, ואפילו להראותו, אלא בשעה של סכנת-חיים ממש.
השניים יצאו לדרך, צפונה. האם קבע עליווה מפגש עם שאר בני-כנופייתו באחד מעיקולי הדרך, מאחורי משוכת-צבר מאובקת? אם יקרה כך, על יהודה לנהוג כאבו-יוסף וקודם כל לקחת את עליווה כבן-ערובה. קל לומר – לקחת. הענק הזה גדול מעט כסוסו של יהודה. ברכבו על סוסתו קרובות כפות-רגליו הענקיות לגעת בחול, כאילו על חמור קטן הוא רוכב.
עליווה סידר שפמו, עטה כאפיה ועקאל במקום הכיפה הקטנה, הטאקיה, שהיתה קודם לראשו, גם היטיב את מצב בגדיו. הוא רכב בנחת על סוסתו כשגבו מוטה ורגליו, בארכּוּבּוֹת, כפופות אחורנית, כדרך אדם מכובד ומיושב בדעתו. כשעברו על פני ביתו השומם של האנגלי ההרוג, מוֹדֶל, תיאר עליווה, בזהירות, את ששמע על יופייה של אשת האנגלי, בהיותה בשבי.
לאחר רכיבה של כמחצית-השעה הגיעו לכפר סומֵיל. ליד המזבלה הגדולה של הכפר, על אם הדרך, שיחקה חבורת ילדים ב"כוֹרָה", משחק של חבטת מקלות בכפיסי-עץ, הַקפָּצָתָם והעפתם למרחק.
"מַרְחַבָּה, יַא עַמִּי!" – ברוך הבא, דודי! – קידמו אחדים מהם את פני עלוויה ויהודה.
"מַלְעוּן אַבּוּכְּ, יַא כַּלְבּ, אִימְשִׁי!" – ארור אביך, כלב, הסתלק מכאן! – ענה להם עליווה בשאט נפש, וירק לעברם.
הילדים נבהלו ופינו להם דרך בשתיקה.
 
יהודה ועליווה רכבו עתה לעבר שפך הירקון, כדי לחצותו במקום שקרקעיתו רדודה לגמרי.
"מדוע דיברת אליהם כך?" שאל יהודה את עליווה.
"כך צריך, יודָה-עַרְבּ. שפה אחרת אינם מבינים."
"אתה בטוח בכך?"
"חכה ותראה שצדקתי."
שעה קלה לאחר חציית שפך הירקון התקרבו השניים לכפר שֵׁיח'-מוּנִיס. שוב פגשו בלהקת נערים משחקים במקום האהוב עליהם – המזבלה שלרגלי הגבעה, בכניסה לכפר. ושוב קידמו את פני הרוכבים בברכות:
"מַרְחַבָּה, יַא עַמִּי!"
"מַרְחַבְּתֵיין, יַא בְּנַיֶּה!" – ברכה כפולה עליכם, בניי! – ענה עליווה בחביבות.
"מה שלומך?"
"יגמול לכם אלוהים!"
"וּלְאָן עַלַה בָּאבּ אַלְלָה?" (ולאן, אלא אם כן אינך רוצה לומר לאן פניך מועדות).
"לגַ'לִיל, יַא חַבִּיבִּי."
וכן הלאה, דברי נימוס במתק-שפתיים.
 
אך הרחיקו צעדים אחדים, והנה שמעו מאחוריהם מקהלה מרקדת בלוויית תנועות-ידיים מגונות וקולות הפלצה:
"חַרַא פִי לִחְיְתַכּ, יַא עַמִּי! – חַרָא פִי עֵינַכּ, יַא עַמִּי! – חַרַא פִי תּוּמַּכּ, יַא עַמִּי!" – חראים בזקנך, בעיניך, בפיך, דודי!
 
"עכשיו אתה רואה, יודה-ערב, איך צריך לנהוג בהם?" שאל עליווה בארשת-ניצחון.
"נראה שצדקת, עליווה ידידי." השיב יהודה.
ולעצמו חשב: 'הלא זה בדיוק הלקח שאני לימדתי אותך. אבל כנראה במזרח לומדים אותו דבר כל יום מחדש.'
השניים נפרדו. עליווה נשבע ליהודה שמעתה תשרור ביניהם ידידות-עולם והבטיחו נאמנה כי הוא וחבריו לא יפגעו באיש מתושבי פתח-תקווה וגם לא ברכושם.
 
*
חודשים אחדים לאחר מכן, לאה כבר חזרה מירושלים לאחר שהבריאה, לה וליהודה היתה דירה של ממש בביתו החדש של ר' דוד – והנה באשמורת שלישית, כמעט לפנות בוקר, נקישות על החלון.
יעקב מימון ודאוד אבו-יוסף כבר לא נמצאו במושבה. מאז שנתפרדה חבורת המתיישבים וכל אחד עיבד את חלקתו באמצעיו-הוא, נפסקה השמירה הקבועה. יהודה היה ממונה עתה על סידור השמירה התורנית של החברים, ובכל מקרה גניבה או התנפלות הזעיקו אותו, גם באמצע הלילה.
"מה קרה?"
"נגנבה פרדה מהאורווה של זֶלִיג."
יהודה התלבש. עימו ועם לאה גרו עתה יחד גם ידידו הטוב מיכל ואשתו, שדירתם, בביתו של זליג, התפוררה בגשם. לאחר הגשמים הראשונים התפוררו בתיהם של אחדים מהמתיישבים החדשים. התברר כי הקבלנים הערבים רימו אותם. הבתים ניבנו מלבני-טיט, כמקובל, אך הבנאים זילזלו בטיח ובקירוי הגגות. מטחי-המטר המסו את הקירות כמו ששלהבת-הנר ממיסה את הדונג.
מיכל הצטרף ליהודה, ועימם עוד אחדים מטוֹבי המתיישבים, ומיד בבוקר יצאו בעקבות הגנבים.
כל אותו יום הלכו בסביבות המושבה ובכפרים הסמוכים לה ולא מצאו דבר. ירד לילה. בני החבורה ישבו לנוח והחליטו לשים עין על הדרך המובילה למושבה. אולי יחזור הגנב על מעשהו.
בחצות נשמעו צעדים רבים מתקרבים. בראש רכבה על סוס דמות אדם ענק, רגליו הארוכות משתרבבות לצדדים, כחורשות את הדרך. אחריו צעדו, קשורות בחבל, בהמות אחדות. יהודה וחבריו יצאו לאמצע הדרך כדי לעצור את השיירה, העוברת בגבולם. הם היו בטוחים שתפסו את הגנב.
"וַקֵּף!" – עמוד! – קראו אליו בקול רם.
ויהודה התקדם לקראתו צעדים אחדים, יחידי, ומיד הכיר את הרוכב. גם בחשיכה היה יכול להבחין בבהונותיו הענקיות, המבצבצות מן הסנדלים.
"עליווה?" לחש לעברו. "סַלַאם עַלֵיכּוּם!" – שלום עליך!
"כן, אני. עַלַיכּוּם אַ-סַלַאם. מי זה?"
"לא זוכר? יוּדָה-עַרְבּ."
"מַסִיכּוּם בִּלְחֵיר, יודה-ערב." – ערב טוב, יהודה ראב.
"מִיֶת מַסַא. מה אתה עושה פה?" – מאה פעמים ערב טוב.
"מטייל, לנשום אוויר צח."
"בְּעֵינִי (במלעיל) – בלילה? והבהמות?" – בעינִי – כלומר, לי אתה מספר?
"איזה בהמות?"
"סלח לי, נדמה לי – מאחוריך."
"אני יודע? נגררות, יַחְרֶבְּ-בֵּיתַן! אבל לא משלכם, בחיי, יודה-ערב, אתה לא ראית ולא שמעת אותי, טוב?"
"טוב," ענה יהודה, "אבל בתנאי אחד – "
"לפקודתך."
"פִּרדה נגנבה מאיתנו אמש. גלה לי את שם הגנב, וָלא – ניאלץ לספּר על טיולך הלילי למכרינו בסראיה שביפו, עליווה ידידי, אף אם שומר אתה את ההסכם שבינינו ואינך גונב באיזור שלנו."
"חזור לאנשיך ואמוֹר להם שאני נשבע בזקנו של הנביא שמחר יימסר לכם שמו של הגנב."
"לֵילְתַכְּ סָעִידֶה, עַלֵיוַּה!" – לילה טוב.
"מִיֶת לֵיל, יודה-ערב!" – מאה לילות טובים עליך.
והם נפרדו בחיבוקים וחיכוכי-לחיים, במקום נשיקות.
 
"מה התלחשתם והתחבקתם שם, שעה ארוכה?" שאל מיכל. "יש לך חברים שודדים?"
"אל תדאג. בעוד שלושה ימים תימצא הגניבה."
 
למחרת הופיע אחד מן העטארין ובפיו הודעה ליהודה: "סעו לבקר את אחמד אלחאמד בג'לג'וליה."
'זה שוב הוא,' אמר לעצמו יהודה, שהכיר היטב את מי שהיה מתַּקיפי הכפר מלאבס, והפך מגנב חובב לגנב מקצועי. מיד צירף אליו את מיכל חברו, שנפצע בשעתו קשה, בדרך ליד מלאבס, מידי אחמד. יחד רכבו השניים לבקרו בביתו החדש בג'לג'וליה, אליו עבר לאחר שהחלים ממכת האגרוף שחלק לו יהודה ביפו, ולאחר ששוחרר בעקבות הרשעתו במשפט.
המנהג הערבי היפה של הכנסת-אורחים לא איפשר לאחמד להשיב פניהם ריקם, מה עוד שהם אמורים להיות עתה ידידים, כפי שהבטיח טיאן לר' דוד במעמד סגני-הקונסולים ונכבדי יפו. הם שוחחו ארוכות, גם על טיאן, ואחמד התלונן: "טיאן העַקְרוּט [העקרב] – סיכסך בינינו. רימה אתכם וגם אותי!"
להפתעתו, ואולי שלא להפתעתו של אחמד – במקום לקום וללכת לאחר שעות אחדות, כמקובל, נשארו השניים יושבים אצלו עד הערב, ואף קיבלו ברצון את הזמנתו ללוּן.
גם למחרת לא הראו השניים סימנים שבכוונתם לזוז בקרוב. הם ישבו עד הערב, שוחחו בנעימים עם אנשי הכפר שהתקבצו ובאו, ונראו כמתכוננים לשנת לילה נוספת. אוכלים ושותים, הם וסוסיהם, כיד הכנסת-האורחים הטובה על אחמד, שמעמדו, וכְבוד הבאים, מחייבים אותו לנהוג ברוחב-לב.
"האם אבד לכם משהו?" העז לשאלם בערב השני.
"כן." אמר יהודה. "אבדה פִּרדה." ונתן בה סימנים מובהקים.
"מוזר," אמר אחמד, "אתמול בבוקר מצאנו כאן, בשדות, פרדה דומה לה בדיוק. ממש מאלוהים היה הדבר."
"אם אינה שלנו, אין לנו צורך בה." השיב יהודה. "כדבריך, הכול ברצון אלוהים."
 
למחרת בבוקר פקד אחמד על אחד הנערים להביא את הפרדה. מיד הכירוה יהודה ומיכל. לקחו אותה, הותירו, כמנהג אבו-יוסף, מתנת-כסף קטנה לאחמד, גמול על "טרחתו" בהשבת האבידה. ולמעשה, זאת מבלי לומר לו – על שאירח אותם יומיים בחינם. נפרדו ממנו בדברי ידידות חמים וחזרו כמנצחים למושבה.
 
המשך יבוא
 
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]