פרק שמונה-עשר
הירקונים
חלק ראשון
 
ובינתיים התחוללו במושבה שינויים קשים והרי-אסון.
בסוף הקיץ 1880, שנת תר"מ, הופיעו בפתח-תקווה מתיישבים חדשים – רובם באו מירושלים, אולם היו גם שעלו מפולניה, מבולגריה, מרוסיה ואפילו אחד, זליג – שבא מאמריקה. עוד קודם לכן הושלמה בניית בתים אחדים, העדה גדלה לכדי שני מניינים ויותר של גברים, ועימם נשים אחדות.
 
בידי הוועד של המתיישבים הראשונים, בראשות ר' דוד מאיר גוטמן, היתה נחלת קסאר. חלקותיהם של החדשים היו בנחלת טיאן, הסמוכה לירקון ולביצה – אלה מקורות המאלאריה. לחדשים לא היו מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, זו שאווירה בריא יותר, היא מפולשת לרוח, ובמרכז בִּיר-שׁוּעַ, הבאר הראשונה, שנקראה על שמו של יהושע. מי הבאר היו זכים וטהורים ובזכותה שפר גורלם של מתיישבי פתח-תקווה משל ערביי מלאבס, נפוחי-הכרס, ששתו ממי הירקון.
 
המתיישבים החדשים טענו שמקפחים אותם ודרשו מגרשים לבניין בנחלת קסאר, ליד הבאר, זאת נוסף על חלקותיהם שרכשו בנחלת טיאן.
ר' דוד, נתן גרינגארט ויואל משה סלומון, קוני נחלת טיאן, דרשו מהמתיישבים החדשים לשלם את היתרה ממחיר שלושים הנפוליאונים, שהתחייבו עליו בעת הקנייה – בטרם יקבלו חלק גם בגבעה שבנחלת קסאר. אולם רבים מהחדשים היו עניים, חלקם ירושלמים שקודם לעגו ובזוּ להתיישבות ואחר הסתנוורו מהצלחתה קצרת-הימים ונרשמו לקניית ה"נומרים" מבלי שיהיו בידיהם אמצעים לגייס את כל דמי הקנייה; וחלקם יהודים שהגיעו למושבה מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי דעת מה תנאֵי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם עבור חלקותיהם.
השלושה, קוני נחלת טיאן, היו במצוקה קשה. הם היו שקועים בחובות ומסובכים במשפט על ה"רבע", וצפויים אפילו למאסר. לא את כל החלקות הצליחו למכור ולא את כל התשלומים הצליחו לגבות עבור החלקות שכבר מכרו. כיצד יעמדו בהתחייבויותיהם הכספיות למוכרים הערביים, ובסכומים שדרשו השופטים בקשיש כדי להסדיר את הבעלות על הנחלה כולה?
 
זו היתה הסיבה שבמצוקתם מכרו חלקות לכל יהודי שהסכים לתת דמי-קדימה, ומכאן נבעו הבדלים גדולים בין סוגי המתיישבים במושבה הקטנה. המוכרים לא בדקו אם הקונה מתאים להתיישבות, מוכן לגור על אדמתו-ממש או מתכוון להישאר בירושלים ולתת את חלקתו בחכירה לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול, כפי שנוהגים האפנדים והסוחרים ביפו. רוב הקונים באו מירושלים. הם היו להוטים לשנות את חייהם ולהצליח והתנהגו כאילו נגלו להם עפרות זהב בנחלה שעל גדות הירקון – אבל לא היה להם שום מושג בחקלאות.
 
*
"לך לא אכפת שהמושבה מתפלגת? שכולם צועקים, ורָבים זה עם זה?" הטיחה לאה ביהודה. "אני חושבת שצריך לתת גם לחדשים מקום לבנות בתים אצלנו."
"אני לא מבין – מדוע מגיע להם פרס? המייסדים – ר' דוד וחברת 'פתח-תקווה', שקועים בחובות בגלל קניית נחלת טיאן, כל האחריות עלינו, ובגלל החוב והמשפט – המושבה מתפוררת! –והחברֶ'ה האלה, שלא גמרו לשלם את המגיע מהם, שרוּבּם אפילו לא גרים במושבה! – סוחרים בחלקות טיאן ומציעים אותן למכירה לכל דורש ביפו ובירושלים – עשרים נפוליאונים בעד שטר-קניין על 'נומר' ששווה יותר משלושים ואשר עבורו שילמו רק עשרה דמי-קדימה! זה צודק?"
"לא משמחה הם מוכרים, יוּדָה. אין להם כסף! צריך לעזור ליהודים שנמצאים בצרה."
"אל תדאגי. אליי אף אחד לא בא בטענות ובתביעות." אמר יהUדה.
"מה יש? הזקן שלך כל כך יפה?"
"אני אגיד לך מדוע – כי לי ולאבא לא נשארה שום חלקת שדה במושבה, רק המגרש שעליו עומד הבית [ברחוב פינסקר]. אז ממה ניתן קרקע לַסְפֶּקוּלַאנְטִים האלה? מהתחת שלנו?"
"מה אתה נהנה כל כך? דל גאה! ככה זה תמיד אצל ההונגרים?! שמספרים בדיחות בזמן שהאונייה טובעת? זה עצוב מאוד שלאזאר ואתה נשארתם בלי אדמה. שני השלימזלים של פתח-תקווה! גם יהושע מסכן, לא נשאר להם כלום! משפחה טובה! כבר מההתחלה ידעתי שהתחתנתי רע מאוד."
אבל את הדברים האחרונים אמרה בחיוך.
"בוקר טוב דוּלְצִינֵיָה!"
"מי זאת?"
"לא חשוב. עכשיו גם את כמו הונגרייה קטנה. מתבדחת כשרע. אולי יש בָּךְ איזה דם צועני?"
"די, די! תעזוב אותי! מי זו דולציניה? תגלה לי! יודה..." החלה לצעוק.
"אם לא תפסיקי, אני מעלה אותך על הסוס וטובל בירקון!"
 
*
וכך, לאחר סכסוכים וטענות, התפלגו הקונים החדשים. חלקם נשאר בגבעה אבל הרוב החליט להגר לגדת הירקון ולהקים שם מושב חדש. הם טענו כי כרגיל בחוץ-לארץ, חוף הנהר הוא המקום המתאים ביותר להקמת כפר. שם יוכלו ליהנות ממים בשפע, לשתייה ולהשקאה, ולהעשיר את מזונם מן הדגים שיעלו ממנו ברשת או בחכה.
כל זה היה יכול להיות יפה וטוב – אלמלא הקדחת הממאירה והשיטפונות בחורף. החדשים לא שמו לב לאזהרות שהשמיעו באוזניהם הוותיקים, לְמודי הניסיון המר. הם יצאו לשפת הירקון והקימו בתי-חימר וכוכים, בעלי גגות עשויים קש וטיט.
 
בגלל משפט הבעלוּת על ה"רבע", נחלת טיאן עדיין לא היתה מחולקת. כל אחד מהירקונים בחר לו בה חלקה כחפצו והתיישב עם משפחתו באשר רצה. הם הרגישו עצמם בתחילה חופשיים כמו בגן-עדן, בחלקתו של אדם הראשון. איזה שינוי לאחר המחנק והצפיפות שהיו מנת-חלקם בין חומות ירושלים! – אבל איש מהם לא ידע כיצד מעבּדים את האדמה. רובם היו עניים מרודים ולא היו להם אמצעים לעבדה גם אילו ידעו.
 
*
בניסיון אחרון להפחיד את הירקונים – השפיעו ר' דוד ויואל משה, קוני נחלת טיאן, על הרופא היווני המפורסם מיפו, ד"ר מָזוֹרִיקָה, שיבוא אל המתיישבים על גדת הירקון וירתיע אותם מלבנות את בתיהם במקום הנגוע בקדחת.
הרופא ירד מעל סוסו, אסף סביבו את קהל המתיישבים העני והנבוך, טיפס ועלה על תל גבוה ומשקפת בידו, שם שהה כמחצית השעה, וכאשר ירד אליהם קרנו פניו כאילו הצליח לאבחן מחלה קשה:
 
"דעו לכם כי חקירת האקלים של סביבה היא אחת הַפְּרוֹבְּלֵימוֹת הקשות והמסובכות ביותר שבמדע המֵדִיצִינִי. ואולם סימן אחד כללי ישנו, שכל פיו אפשר לפסוק בהחלט אם מקום זה או אחר כדאי וראוי ומוכשר למושב אדם – או אם כל שומר נפשו ירחק מעליו ככל אשר יוכל.
"והנה ניצבתי כל העת על רמה זו ועיניי תרו בלי הרף על פני רחבי הרקיע לראות אם יש ציפורים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול והשקט הזה לא ראיתי גם עוף פורח אחד. והרי נמצאים אנו בארץ שמש, והרי רואים אנו המון גרעיני תבואה פזורים בכל מקום, והרי יש גם תולעים וכל מיני רמשים – מאכל כה טעים לעוף השמיים... אין זאת כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה עד כי גם העוף, הנשמע לאינסטינקט הפנימי הער בו תמיד, נזהר לנפשו מלקרוב אל סביבות נחל עוֹגָ'ה [הירקון] המרעילות את הגוף בקדחת איומה – ונמנע מלשתות את מימיו!
"רְאו את יושבי הכפר מלאבס, על גבול הביצה, שאתם חושבים אותה בטעות לאגם גדול. הם בעלי טחולים נפוחים! בטניהם צבות! רגליהם וידיהם כשחיפי-עץ! אתם יודעים מה פירוש השם מלאבס? מתלבש. הכפר מתלבש מדי פעם בתושבים חדשים, כי הקודמים מתים בקדחת הנוראה..." – לפתע השמיע שריקה מוזרה מריאותיו וסיים: "לכן רגילים הערבים בסביבה לומר שהציפור השותה ממי מלאבס, תַּשִּׁיר את נוצותיה מיד!"
ד"ר מזוריקה היטיב את כובע-השעם על ראשו, קיפל משקפתו, עלה על סוסו והסתלק ברכיבה חזרה ליפו.
הירקונים התבוננו כֹּה וָכֹה, ראו ציפורים, ראו חסידות החונות בביצה, בדרכן דרומה, אל ארצות-החום – ונשארו.
 
[הערה לקוראים: עכשיו אתם רואים שהבלדה היפה על הרוכבים יואל משה סלומון ושלושת רעיו, ועל הרופא ד"ר מזוריקה, בקיץ תרל"ח – שאותה רקם יורם טהרלב, ושעל פיה מלמדים את תולדות ייסודה של פתח תקווה – אינה אלא ציז'באט! – ד"ר מזוריקה דווקא צדק, אבל שנתיים מאוחר יותר, כאשר הובא למקום לראשונה כדי ליירא את הירקונים!]
 
*
לקראת החורף השלישי, שנת תרמ"א, 1880/1881 – פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה והיחידה בכל ארץ-ישראל, אשר מנתה בקושי כמה עשרות מתיישבים – כבר התפלגה לשני יישובים עוינים, הגבעה, והירקונים.
 
התוצאות היו רעות ומרוֹת: גם באותה שנה היה החורף גשום יותר מהרגיל. שיטפונות עזים הציפו את ה"בתים" של הירקונים ואת כל האדמות שבּין הירקון לבין ואדי אבו-לִגֶּ'ה, שנעשו כאגם אחד (כיום השטח שבין פסי הרכבת לירקון, בכביש המוביל מפתח-תקווה לכפר-סבא). הירקונים רעבו, הצטננו, חלו, קדחו ומתו בזה אחר זה. היו ימים שבהם תושבי הגבעה אף לא יכלו לגשת לעזור להם או להוציא את מתיהם – בגלל השיטפונות העזים. בית-קברות טרם נוסד אז במושבה, והירקונים – חלקם נקברו ביפו, אחדים מקום קבורתם לא נודע ונתקיימה בהם אזהרת הירושלמים למתיישבים – שבתיהם ייהָפכו לקבריהם; ואחרים, שהובאו חולים לירושלים ומתו – נקברו בה.
 
ירושלים, שהיתה עדה לפני שנתיים בערך לתהלוכת הביכורים ולחגיגה המפוארת שערכו מייסדי פתח-תקווה במאה שערים – ראתה עתה מחזות קשים. אחד-אחד הובאו הירקונים החולים העירה ועול הטיפול בהם נפל על הירושלמים, שהיו עצמם עניים מרודים. החולים מפתח-תקווה היו מוטלים על חשבון הציבור היהודי, שהתקשה לטפל בהם ולכלכלם. רבני העיר, שחלקם אמנם התפרנסו לא-רע מהיות הממונים על החלוקה, פירסמו הודעה ברבים:
 
"כל החולים של פתח-תקווה על החברה פתח-תקווה הם ואין לנו רשות והיתר לקחת דמי עניים ואלמנות ויתומים ולפזרם בעד אנשים, אשר לא חסו על נפשם ועל זרעם והשליכו עצמם למקום אשר הוא דראון לכל בשר!"
 
*
כאשר הגיע הקיץ של שנת תרמ"א, 1881, נשארו רק מעטים מבין הירקונים על שפת הירקון. הם המשיכו לעבוד בגידול תבואה וירקות ולרעות את סוסיהם בעשב הגבוה שצמח על שפת הנחל. האדמה היתה פורייה מאוד. המים היו בשפע. המרעה דשן. אבל אנשים לא נותרו שם. רובם מתו בקדחת.
 
כך חרב יישוב הירקונים ובסוף השנה ההיא [תרמ"א, 1881] עברו שרידיו לירושלים או חזרו לפתח-תקווה "הישנה", על הגבעה, שגם מצָבהּ נידרדר והיה עד-מהרה בכי-רע: נותרו בה שלוש משפחות בלבד!
כיצד חרבה גם הגבעה? – מה הקללה, מה האסון שהביאו לנטישתה של פתח-תקווה כולה?
 
המשך יבוא
 
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
 
נספח 1
קביעת מקום "הירקונים" בפתח תקווה
על גדת הירקון הדרומית
בין "בית המניע" ממזרח לבין האזור של גשר ביילי הישן שעל הירקון, פרדס מכנס
[על פי צילום המקור]
 
ב"ה יום כ"ד תשרי תש"ה 11 אקטובר 1944
אנחנו הח"מ מזקני המושבה, יצאנו במכונית אל גדות הירקון בחצר העיריה ביחד את ר' עקיבא ליברכט, כדי למצוא ולסמן המקומות בו העמידו ובחרו להם קבוצת הירקונים את מקום מגוריהם בבתים מי באהלים ומי בחפירה בגדות הירקון. כן השתתף אתנו המהנדס העירוני מר השמשוני עם המפה הכללית של פתח תקוה. במקום המגרשים של אז נטוע כעת פרדס השייך להאחים מכנס, ועל החלק המזרחי יסדה חברת ההשקאה ע"י חברת החשמל את המכון של המשאבות. והצינורות וחפצי[?] הם [השייכים, מחוק] למפעל ההשקאה.
עברנו ביחד ע"י השלולית המובילה להירקון, ובין העצים של הפרדס קבענו כמה מקומות של הבתים בזמן ההוא, כמו הבית של יעקב חיל, סלדט, אלתר וינקלר ומשה ריינהרד. כן קבענו כמעט את המקום בגדות הירקון – בהשלולית – את החפירה כמו מערה שחפר בעצמו ובה התיישב אברהם – קוטליאר – דַוָד עם בתו האהובה צוֹסוֹקה, ואחרי מחלת קדחת ממארת פרחה את נשמתה במערה זו.
אנחנו הראנו להמהנדס הנ"ל ביחד עם הא' גד מכנס שהיה במקום את כל המקומות. והוא המהנדס רשם במפה וסימן המקומות לזכרון לדורות. כן ביקשנו לסמן בברזלים את מקומות הבתים חשובים הנ"ל אחרי שתקענו סמוכות של עץ באופן ארעאי וה' מכנס ובנו הבטיחו לנו לקיים הדבר. לפי מיטב זכרוננו גרו שמה לבד אלו הנ"ל שרשמנו את מקום הבתים גם ה' שמשון גוטליב, אבא ומוטיל סלנט, וחבריהם. יצחק יעקב מוורשה, מנש שוחט, יהושע גולדשטיין ור' אריה זאב גרינשטיין שהיה הפועל אצל משה רינהרד.
 
יהודה בן עזר (ראב)         א ווינקלער            משה שמואל ראאב בן עזר
הנוכחים
עקיבא ליברכט                                      צ. [ציון] השמשוני
 
צילום מהדו"ח האורגינלי, דף 23א קביעת מקום ריכוז הבניינים של "הירקונים"
 
[עוד על דף הצילום, תוספת אחר החתימות ההיסטוריות:]
 
אודי!
[החתימות:] הסבא שלך [יהודה] בן 85, הסבא שלי בן 81, אלתר וינקלר ועקיבא ליברכט
דוד ראב בן עזר
9.7.07
 
דרישת שלום חמה
מנוני
ארכיון פתח תקווה ע"ש עודד ירקוני
 
 
נספח 2
אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה
של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988
עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.
רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.
ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].
לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".
דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].
מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?
שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מ פני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:
"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –
גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.
המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."
 
[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו].