פרק שמונה-עשר
הירקונים
חלק שני
 
כאשר הגיע הקיץ של שנת תרמ"א, 1881, נשארו רק מעטים מבין הירקונים על שפת הירקון. הם המשיכו לעבוד בגידול תבואה וירקות ולרעות את סוסיהם בעשב הגבוה שצמח על שפת הנחל. האדמה הית פורייה מאוד. המים היו בשפע. המרעה דָשֵן. אבל אנשים לא נותרו שם. רוּבּם מתו בקדחת.
 
כך חָרב יישוב הירקונים ובסוף השנה ההיא [תרמ"א, 1881] עברו שרידיו לירושלים או חזרו לפתח-תקווה "הישנה", על הגבעה, שגם מצָבהּ נידרדר והיה עד-מהרה בכי-רע: נותרו בה שלוש משפחות בלבד!
כיצד חרבה גם הגבעה? – מה הקללה, מה האסון שהביאו לנטישתה של פתח-תקווה כולה?
 
האווירה במושבה, החל משנת תר"מ, 1880, הלכה ונעשתה מורעלת ונרגנת. המתיישבים החדשים לא הסכימו לקבל את מרוּתה של קבוצת המייסדים, רובם מן "החבורה ההונגרית", שבראשם עמד ר' דוד מאיר גוטמן. במקום הקטן הידהֲדו צעקות על כך שבאשמתו לא הושלמה הקנייה ועתה אין איש מהחדשים יודע היכן נמצאת חלקת אדמתו.
ר' דוד, שהיה בן יותר מחמישים ועמד בגבורה בכל התלאות, בעבודה, בתנאים הקשים ובקדחת, והנהיג את המושבה הקטנה – לא העלה כלל על דעתו שמפעלו נהרס עתה לחלוטין לנגד עיניו וכי תוכניתו להקים מושבה חקלאית התפוררה. הוא פירסם ברבים תוכנית חדשה לשיקום המושבה, שיסודותיה – הצורך להיפטר מן הקונים שלא עמדו בתשלומיהם ושאינם מתכוונים לגור במושבה, ניקוז השדות ותיכנון משק מעורב, כגון גפנים, פרי-הדר ופלחה גם יחד.
 
אבל פתח-תקווה כבר היתה כספינה שמיטלטלת בסערה – וקבּרניט אין לה. שנתו של יהודה נדדה בלילות. לאחר התוספת של נחלת טיאן בשנת 1880, והמכירה החפוזה של חלקות ממנה, בעיקר לירושלמים, נתברר ליהודה כי הבעלות על מרבית חלקות האדמה במושבה מצוייה מעתה בידי אנשים שאינם גרים בה ואינם מעלים על דעתם לגור בה אי-פעם!
בהשפעת בעלים-שותפים חדשים אלה נערכו בחירות לוועד הראשון של "החברה פתח-תקווה". זכות ההצבעה ניתנה לא על-פי היושבים במושבה בפועל אלא על-פי מחזיקי החלקות. ליהודה וללאזאר אביו לא היתה זכות בחירה! הם הפסידו את כל כספם בשנה הראשונה, ולא נותרה ברשותם חלקת שדה. לירושלמים שלא גרו במושבה, אך החזיקו בחלקות אדמה והחכירו אותן לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.
בוועד החברה שנבחר היו היושבים בפתח-תקווה מיעוט: רק שניים – לעומת חמישה חברים המתגוררים בירושלים. בכך, ידע יהודה – נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכים ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי ה"נוּמרים" הגרים בעיר הקודש, ועל פי הנהגת רבניה הקנאיים, בראשות הרב יהושע ליב דִיסְקִין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת 1878 והיה למנהיגו של המחנה החרדי, שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים, שרובם המכריע אנשים מתונים בדיעותיהם, דוגמת יהודה.
לאחר שנכשלו הירקונים, הושפעו מאסונם רבים מקרב הירושלמים וראו בכך הצדקה לחששות ולאזהרות שרווחו אצלם מלכתחילה כלפי מפעל ההתיישבות.
 
זאת ועוד – שנת תרמ"ב הקרֵבה ובאה, 1881/1882 – היתה שנת שמיטה. הרבנים הירושלמים ההקנאים ראו מלכתחילה את קניית החלקות בפתח-תקווה כעניין של מילוי מצווֹת התלויות בארץ כגון תרומות ומעשרות, או סידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בזה מפעל של התיישבות לאומית. לכן החליטו כי בשנת השמיטה יופקרו השדות ואין רשות לשום מתיישב יהודי לחרוש ולזרוע את אדמתו. לרוע המזל, דעתם חייבה את כל המתיישבים, שרובם החל להיוואש כבר מישיבתו במושבה, עקב כל שאר הצרות.
 
כך נגזר דינה של פתח-תקווה בירושלים. יהודה וחבריו, שלא היו חילונים אבל ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות על חסדי החלוקה – היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. מצוות הדת חזקה על הרבנים החרדים ותקיפי ה"כוללים" בירושלים יותר מחלום התחייה על שיבת העם לחיות חופשי על אדמתו.
 
*
ליום הכיפורים של שנת תרמ"ב, שלהי 1881, נותר בקושי מניין של מתיישבים בגבעה. לחג הסוכות נשארו בנחלה רק שלושה אנשים: ר' דוד מאיר גוטמן, לאזאר ראב ובנו יהודה. את הנשים שלחו עוד קודם לכן חזרה לירושלים, על אף מחאותיהן.
 
בסוף הקיץ שבה לאה וחלתה בקדחת. נוסף על כך – טרם הצליחה להרות. בחורה מבוגרת כמוה! – בת תשע-עשרה ובמלוא-כוחה – הלא יכלה להיות ולדנית אלמלא הקדחת שהתישה אותה – זו היתה דעת הוריה, והם התעקשו שתחזור לתקופת-זמן לירושלים, תאכל ותבריא באווירה הטוב של העיר. רְזונהּ הפחיד אותם. "אם לא תעלי בשר על עצמותייך – לא תהרי לעולם!"
ליהודה היו פחות חששות בנושא. בנו מנחם-שלמה, שהיה עתה כבן ארבע, גדל בירושלים אצל הודעס, אשתו הראשונה. בפתח-תקווה, ההולכת ונחרבת, לא היו תנאים לגידול ילדים. יהודה האמין שהמושבה תיבָּנה והוא יחזור להיות איכר – אך ידע שהשנים הקרובות תהיינה קשות מאוד. צריך לבנות הכול מההתחלה. ועוד ידע כי רק אחרי שיתבססו, יהיה אפשר לחשוב על הוֹלדת ילדים.
 
*
לנגד עיני מייסדה הנדהם, ר' דוד מאיר גוטמן – הלכה המושבה בת השלוש ונחרבה. הדבר החל עם כישלון הירקונים. הערבים השכנים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בשני היישובים. עוד קוםד לכן עיבדו חלקות רבות כאריסים ותרמו בכך לערעור מצב הביטחון במושבה הזעירה. לקונים שלא גרו בפתח-תקווה, וקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה תהיה פרוצה לכל גנב ושודד, שלעיתים היה המעבד את אדמתם! עתה החלו שכנים אלה לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש ואחר-כך גם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן החלה לחזור לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים, ובייחוד הירקונים, כמעט נמחו כליל.
 
לאזאר חלה בכליותיו. בקיץ הִירבּה לאכול אבטיחים מתוקים שגדלו במִיקשה אשר בנחלתו של ר' דוד. עסיסם האדום היטיב עימו. לאחר שנסתיימה עונת האבטיחים גברו עליו כאביו ונאלץ גם הוא לנסוע לירושלים. מאותה שנה חי בירושלים וכבר היה חלוש ביותר, ולשוב לפתח-תקווה לא היה יכול. למחייתו התפרנס מעשיית יין, כפי שלמד בסנט אישטוואן מן האיכרים ההונגריים, ומכר אותו לחנויות. הוא נפטר בירושלים בשנת 1896, כבן שישים ושמונה, ונקבר בהר הזיתים.
 
עתה נשארו במושבה הנטושה רק ר' דוד ויהודה. היה עצוב. על שניהם היה להשגיח לסירוגין על הנחלה, שהוחכרה כולה לערבים, ועל מעט הבניינים והרכוש שנותרו בגבעה. אפילו עבודה של ממש לא היתה להם. השניים ניסו לעצור את הגנבות והביזה. עדיין טרי היה זכר דאוד אבו-יוסף ואוהלו ליד הבאר, יעקב מימון, ועמידתם של המתיישבים מול ההתנכלויות. עדיין היו קשרים טובים עם חלק מן השכנים. אך מה ערך לגבורות העבר, כאשר שני יהודים בלבד, מבוגר וצעיר, יושבים בכל בקעת פתח-תקווה?
באמצע חורף תרמ"ב, 1882 – עבר ר' דוד ליפו, שם המשיך להפיץ את תוכניתו לשיקום המושבה ולא נואש מחיפושיו אחר קונים חדשים לחלקות, שנותרו להלכה בבעלות חברת "פתח-תקווה", אם כי למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מן היבול. הוא, הגביר, שכל אדמות פתח-תקווה רשומות על שמו, מהיותו נתין אוסטרי – היה שקוע בחובות כבדים. כדי לפרוע אותם נאלץ למכור את מגרשיו ושאר נכסיו שבירושלים.
לימים מסר ר' דוד, האיש אציל-הנפש שבזכותו קמה המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל, את כל הרכוש שהיה רשום על שמו – לאֶרְלַנְגֶר, הַפָּקיד הראשי של הברון רוטשילד בארץ-ישראל. ר' דוד היה חשׂוּך-בנים, ואלמלא עשה כן היו עוברות האדמות, אחר מותו, לידי הממשלה, על פי החוק העות'מני. את החובות הרבים שחבו לו קוני הקרקעות היהודים, חלקם עניים וחלקם רמאים – לא ניסה מעודו לתבוע. בשנים הבאות ידעו הוא ואשתו מחסור, עד כדי רעב, שעה שהתגוררו ביהוד והתקיימו על אכילת תאנים בלבד. הוא נפטר ביפו בשנת 1894, מתוך עוני ובדידות, והובל לקבורה בירושלים.
 
*
יהודה נסע לירושלים. שם שב ושכר דירה לו וללאה והם גרו בה עד סוף קיץ תרמ"ב (1882). שוב עסק בכתיבת מכתבים לועזיים ובהוראת השפה הגרמנית לבני עשירים. לאחר שלוש שנות פתח-תקווה – בלע עתה ספרים ועיתונים. היה לו פנאי להיפגש עם ידידיו המשכילים, מבאי-ביתו של פרומקין. לרכּוֹש ידידים חדשים, קרובים לרוחו, כשמעון רוקח, שעתיד להיות ממייסדיה של נווה-צדק, השכונה העברית הראשונה מחץ ליפו, שממנה צמחה לימים תל-אביב. יחד היו מטיילים אל מחוץ לחומת העיר, וממשיכים לטוות תוכניות ליישוב הארץ.
החזרי חובות והתחייבויות על תשלומים מתקופת פתח-תקווה הראשונה לא העיקו על יהודה, צעיר המתיישבים, ה"שלימזל". לו-עצמו לא היתה נחלה במושבה.
 
המשך יבוא
 
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]