פרק תשעה-עשר
חלק ראשון
הרצח וההתאבדות בבאר הנטושה
 
בל"ג בעומר של שנת תרמ"ב, 1882, נשלח יהודה, בן העשרים וארבע, על-ידי בעלי נחלת פתח-תקווה אל המושבה העזובה, כדי לראות מה קורה בה ולעשות את ההכנות לקבלת ה"קִסֶם", החלק ביבול, מן החוכרים הערבים.
 
הוא יצא בשליחות הזו רכוב על גבי חמור, ועבר לאט-לאט את דרכי הארץ האבלות. מה עלובה הארץ, חשב לעצמו. שום מושבה עברית אחרת טרם נוסדה בה. [כזכור היתה זו שנת שמיטה, וראשון לציון נוסדה רק בשלהי קיץ תרמ"ב]. הפלאחים העניים מנוצלים על-ידי השלטון הגרוע ופקידיו המושחתים. לַפַּחוֹת ולמושלים התורכיים יש רק מטרה אחת: לאסוף חיש-מהר את הסכום ששילמו בעד התמַנוּתם למשרותיהם – ולהוסיף עליו ככל האפשר על-ידי ניצול מעמדם לקבלת השוחד הבקשיש. הכול מבוסס כאן על שחיתות, הפקרות ואזלת-יד. לולא חסות הקאפיטולאציות של הקונסולים, שמגינים עלינו בתור נתינים אירופיים –לא היינו יכולים להתקיים בארץ אפילו יום אחד.
 
במרחבים, המשתרעים משפלת לוד ועד לירקון, נמצאו רק אילנות בודדים. כל אילן היה ידוע בשמו ובמאורע הקשור בו. על סִדְרִיָה אחת סוּפּר כי היא צמחה מיתד אשר צַאלַח-אִ-דִין תקע לקשירת סוסו. היא נמצאת עד היום על אם-הדרך מלוד לרמלה. בין אילן לאילן היה מרחק של קילומטרים רבים. כל השטח היה מורכב מגבעות חול עלובות או מבּיצות ענקיות. רק פֹּה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב. הנחלים העמוקים, שבהם היו זרמי המים יורדים בחורף מהרי אפרים, לא היו מתייבשים במשך הקיץ, והסביבה כולה, ככל שהתקרבתָּ לפתח-תקווה, היתה ערבה שוממה, מרבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מאלאריה.
ביצת מלאבס הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס אל-עין ועד לרגלי גבעות בַּאבּ-אִל-הַוַּה. האדמה, שהיתה פורייה בחלקהּ הגדול, עדיין משכה אליה מפעם לפעם פלאחים חדשים מהרי אפרים הצחיחים, אלה היו "מלבישים" אותה מחדש לזמן-מה, עד שחלו בקדחת ומתו, ופינו מקומם לאחרים.
אותה שנה, כך התברר ליהודה, היתה גרועה-שבגרועות בגלל המאלאריה, שתקפה באורח כֹּה קטלני עד שהכפר מלאבס, אשר תושביו לא פסקו מלהציק לפתח-תקוואים עד לנטישת המושבה, היה ריק עתה לחלוטין. אפילו הכפר פֶגֶּ'ה השכן, ממזרח למושבה, היה ריק-למחצה ותושביו ברחו להתגורר ביהודיה הרחוקה שהאוויר בה טוב יותר, ורק בשעות היום היו מעזים לבוא לעבד את אדמותיהם.
 
*
רכוב על חמורו הגיע יהודה למושבה העזובה ומצא שם את סַלִים, השומר של הנחלה, פַאטְמֶה אשתו וחַסַן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה מפעם לפעם רק מקלט לשודדים ולבורחים קשי-יום.
סלים קיבל את יהודה בסבר פנים יפות. יהודה ניגש לבאר כי צמא היה למים. אך החבל והדלי היו חסרים. כששאל את סלים לסיבת הדבר, ענה לו במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המַזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. יהודה הרגיש כי כאן מתרחש דבר-מה חשוד ומוזר.
הוא היה עייף מטלטולי-הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל הקיר, לנמנם קצת. מתוך התנומה שמע קולות מתלחשים מן העבר השני, במקום שישבה משפחת השומר: סלים, פאטמה אשתו וחסן אחיה. חשדותיו של יהודה גברו והלכו, אף-על-פי-כן נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.
לפנות-ערב הוזמן יהודה לארוחה. פאטמה הכינה פיתות טריות ודקות כנייר על גבי הסַאג', תנור ברזל מקומר. סלים וחסן ישבו בקרבתה וקלו גרעיני-קפה במחבת-ברזל. חסן היה מקבל את הגרעינים הקלויים אל תוך מכתש-עץ המחוטב בקישוטים ערביים, וכותש את הגרעינים בעלִי-העץ בקצב מיוחד ובעסק גדול. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה יהודה יכול לעצום עין בגלל החשדות.
למחרת השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא יהודה לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של יהודה, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש יהודה כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שרצה בו. כיוון שהדבר עורר עוד יותר את חשדו, פנה יהודה במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד נתגלתה לפני יהודה, בתוך ערוץ אחד הוואדיות, גופת ערבייה צעירה וגבוהה, ידיה ורגליה מפורדות מגופה ומכורסמות על-ידי תנים, ועיניה מנוקרות על-ידי עופות-טרף.
כששאל יהודה את חסן מה הדבר, ענה:
"אלוהים היודע..."
 
*
למחרת סר יהודה לכפר פֶגֶּ'ה הסמוך והתארח אצל שיח' הכפר, אשר נשאר בביתו ולא ברח ליהודיה מפני הקדחת. השניים החליפו רשמים על אבו-יוסף הזכור לטוב, שהיה שני לילות אורחו של השיח' ובזכותו התוודע לפראנג'ים מפתח-תקווה. על רוע-ליבם של המאְ'מוּרִים שאינם מתחשבים בשנה הרעה, המורידה את הפלאחים ביגון שאולה, ולוקחים מן היבול כרצונם. לבסוף הצליח יהודה להסב את השיחה לסלים ובני-משפחתו, ומפי השיח' נודע לו סיפור המעשה אשר קרה בחודשי היעדרם של האיכרים מן המושבה.
בתו של אחד השיח'ים הידועים בנגב סטתה מדרך הטוב וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נרדפים על-ידי גואלי כבוד-המשפחה – הגיעו השניים לבסוף לביצת מלאבס, התחבאו בה והתארחו זמן-מה אצל סלים ופאטמה. חסן, אחי פאטמה, לטש את עיניו לבידואית היפהפייה, שחיתה עם העבד השחור וקול צחוקה היה נשמע בללות כקולה של עוֹפְרִית, בת השטן, המופיעה בחלומותיהם של גברים ומפתה אותם.
לאחר ימים אחדים נעלם הכושי באורח-פלא והבידואית הצעירה נשארה מקנת חסן, אשר לא איחר לכבּוֹש לו אותה לאישה בהתפארו שהמטֶה הגדול שלו עדיף על זה של הכושי אהובה הנעלם. אלא שעתה, בלילות, נשמע, בין בתיה-החרבים למחצה של נחלת פתח-תקווה, קול בכייה ולא קול צחוקה של הבידואית, המתענה תחת רוצח-אהובה.
לאחר זמן-מה הופיעה להקת רוכבים בידואים מבני-משפחתה של הנערה אל בית סלים. חסן חמק מיד וברח לשדות, והנערה הבידואית היפהפייה רצה כחץ מקשֶת והפילה עצמה אל הבאר, ביר שוע, ומתה. לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם. לאחר ימים אחדים חזר חסן הביתה, ובאישון לילה הוציא את גופת הבידואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי [לא רחוק מבניין עיריית פתח-תקווה כיום, ליד המצבה].
 
עתה הבין יהודה מדוע לא שתו סלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סלים ולן אצלם עוד לילה אחד. הידידות הנעימה פיכתה הלאה למישרים, כאילו לא קרה דבר, ויהודה גם לא חקר עוד מאומה.
 
ביום המחרת, עם עלות השמש, חבש יהודה את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין-וחשבון על המצב בפתח-תקווה. לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור והביט, הוא נזכר באחד המתיישבים שאשתו וילדיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל, ומבלה שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת-לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנווה החָרֵב, שהפך לקן של פושעים?
 
המשך יבוא
 
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. אנו מקווים שעדיין ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]