עם צאת ספרה של שולמית אלוני "דמוקרטיה באזיקים" לאור, יצאה ספריית "עם עובד" בפרסומת לאורכו ורוחבו של עמוד שלם ("הארץ" ספרים, 10.9.08), ובה תמצית הספר. קשה להאמין איך לכל כך מעט שורות, ניתן להכניס כל כך הרבה שקרים. בהנחה שהתמצית מלמדת על הספר כולו, ניתן לומר שהספר הוא מניפולציה שקרית, הבונה על בורותם של הקוראים, כדי לשטוף את מוחם בתעמולה פוסט ציונית.
הספר מתומצת בשורות הבאות: "מדינת ישראל מוגדרת בהכרזת העצמאות 'מדינה דמוקרטית' שתבטיח לכל אזרחיה, 'בלי הבדל דת גזע ומין', "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור', ו'חופש דת, מצפון, לשון ותרבות'." במסמך מכונן זה, מספרת לנו שולמית אלוני, "לא נאמר דבר על רבנים, דיינים או כפיה דתית, גם לא נאמר בה שהמדינה תהיה 'מדינה יהודית'. המגילה הבטיחה – מדינת כל אזרחיה. השנה מציינת מדינת ישראל שישים שנה להקמתה, איש אינו מזכיר את 'העם העברי המתחדש בארצו'; המדינה חוזרת אל הגטו, אל היהדות האורתודוכסית, ושלטונה של הרבנות הפונדמנטליסטית מעמיק."
עתה, הבה ניטול לידינו את מגילת העצמאות ונעמת את דבריה שם שולמית אלוני עם העובדות.
אלוני טוענת שמדינת ישראל מוגדרת בהכרזת העצמאות "מדינה דמוקרטית". המירכאות במקור כציטוט מהמגילה. במגילה עצמה המילה דמוקרטיה אינה מופיע אפילו פעם אחת.
אלוני טוענת שלא נאמר במגילה שהמדינה תהיה מדינה יהודית. האומנם? הנה, כך אומר משפט המפתח של מגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."
מי מזכיר, שואלת אלוני, את "העם העברי המתחדש בארצו", ברמז לרעיון הכנעני לפיו העם העברי החליף את העם היהודי, או לעתירה לבג"ץ שהיא הבולטת בין השותפים לו, להכיר בלאום ישראלי, הכולל את היהודים והערבים החיים בארץ. האם לכך היתה הכוונה במשפט אודות העם העברי במגילת העצמאות?
טענה כזו גם היא שקר וכזב. מגילת העצמאות היא מגילה יהודית, המכריזה על מדינה יהודית וכולה ספוגה ביהדות.
מגילת העצמאות נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" והמילים יהודי, יהודית, יהודים וכו' מופיעות בה 14 פעמים. מחציתה של המגילה היא הסבר זכותו "הטבעית וההיסטורית" של העם היהודי למדינת לאום עצמאית בארץ ישראל. המגילה מספרת על ההיסטוריה של העם היהודי וזיקתו ההיסטורית לארץ ישראל. על הקשר ההיסטורי והמסורתי של העם לארץ ועל כמיהת הדורות של היהודים "לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה." על קריאתו של "הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל" ועל הקונגרס הציוני ש"הכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו". המגילה מזכירה את הכרת הצהרת בלפור ב"קשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין א"י ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי." היא מזכירה את השואה, שהוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בא"י, אשר "תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים." היא מזכירה את החלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר "המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל." היא מזכירה את "זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם."
למה הכוונה, אם כן, בדיבור במגילה אודות "העם העברי"? מגילת העצמאות משתמשת במונחים "יהודי", "עם ישראל" ו"העם העברי" ללא כל הבחנה. בטרם הוקמה המדינה, היתה התלבטות האם לכנות אותה "ישראל" או "יהודה". ההבחנה שעושה אלוני מלאכותית וא-היסטוריות.
כאמור, המילה דמוקרטיה אינה מופיעה במגילה, אך היא בהחלט מגילה דמוקרטית לעילא ולעילא, והיא מדברת על שיוויון זכויות מלא גם למיעוטים. אם "מדינת כל אזרחיה" פירושה מדינה המעניקה שוויון זכויות לכל אזרחיה – ישראל היא בהחלט כזאת. עובדה, חרף העובדה שבמשך שישים שנותיה נלחמת ישראל מלחמת קיום כנגד הערבים שאינם מוכנים להשלים עם קיומה, נהנים ערביי ישראל משוויון זכויות מלא. אם "מדינת כל אזרחיה" – פירושה הוא המקובל בשיח הפוליטי בישראל, כלומר ביטול יהדותה של המדינה והפיכתה למעין מדינת אזרחים קוסמופוליטית, הרי הרעיון הזה מנוגד בתכלית הניגוד לרעיון של מגילת העצמאות.
הרעיון של מגילת העצמאות הוא מדינה יהודית בארץ-ישראל, שיש בתוכה מיעוט ערבי הנהנה משוויון זכויות. ואכן, זו מדינת ישראל, ברוח מגילת העצמאות.
2. קו אדום מוניציפאלי
ח"כ דב חנין מתמודד על ראשות העיר תל-אביב, כשהוא מציג מצע ובו רעיונות נכונים, הנותנים מענה ראוי למצוקות ולאתגרים של עיר גדולה בימינו. הוא מציג רעיונות חברתיים ואקולוגיים נכונים, הוא יוצא נגד האמרת מחירי הדיור ומציע תכניות לדיור בר-השגה, הוא מבטיח לשקם את הדרום ולהביא לשוויון לשכונות וליפו, הוא מתחייב לחזק את מערכת החינוך וליצור מנגנונים של דמוקרטיה עירונית.
אילו הייתי תל-אביבי, היו לי כל הסיבות לתמוך במצע כזה ובמי שמציע מצע כזה. ואכן, כמה מחבריי התל-אביביים, שעמדותיהם הפוליטיות והחברתיות קרובות לשלי, מתכוונים להצביע בעד דב חנין לראשות עיריית ת"א.
אילו הייתי תל-אביבי, אין סיכוי שהייתי תומך בדב חנין, חרף תמיכתי בחלק ניכר מרעיונותיו. הסיבה לכך היא היותו אנטי ציוני. לעולם לא הייתי נותן את קולי למועמד אנטי ציוני לראשות העיר הגדולה בישראל, השנייה בחשיבותה רק לבירת המדינה, העיר שהיא בירת התרבות והכלכלה בישראל.
למה בעצם? האם אי אפשר להפריד בין שירותים מוניציפאליים וגישה חברתית, לבין השקפת עולם בסוגיות הלאומיות. עובדה, מס' 2 ברשימתו של חנין הוא חבר הליכוד, המתהדר ביכולתו להתעלות מעל חילוקי הדעות הפוליטיים למען טובת העיר ורווחת תושביה.
אכן, אני סבור שניתן להפריד בין השקפת עולם מוניציפאלית ללאומית, ובהחלט יכולתי לתת את קולי בבחירות מוניציפאליות לאדם שעמדותיו הלאומיות שונות משלי ואף רחוקות משלי (בבחירות העירוניות היחידות שהשתתפתי בהן טרם עלייתי לגולן, בהיותי חייל ב-1983, אכן בחרתי לראשות העיר רמת-גן איש מפלגת העבודה שדעותיו הפוליטיות רחוקות משלי. אכזבתי ממנו, מאוחר יותר, היתה אך ורק מסיבות מוניציפאליות).
אולם יש קווים אדומים. בתוך המסגרת הציונית השפויה, ישנן חילוקי דעות עמוקים. בהחלט יכולתי לתמוך בבחירתו של יוסי שריד, למשל, או של רן כהן, לראשות העיר, חרף התנגדותי לעמדותיהם הפוליטיות. אבל ראש עיר אנטי ציוני בתל-אביב? זה כבר מוגזם.
ראש העיר תל-אביב הוא דמות פוליטית חשובה ביותר. אם אדם כחנין יבחר לראשות העיר, התקשורת העולמית תקפוץ על המציאה כמוצאת שלל רב, ובכל הזדמנות תיתן לו במה להצגת עמדה אלטרנטיבית לעמדות ישראל. היא תציג אותו כמי שנבחר בידי מאות אלפי אזרחי העיר הגדולה בישראל.
הנה, תרחיש לדוגמה – פיגוע דמים קשה בתל-אביב. ראש העיר מגיע למקום, מכנס מסיבת עיתונאים, מגנה את האלימות משני הצדדים, וקורא להפסיק את הכיבוש הדוחף את הפלשתינאים המדוכאים לפעולות ייאוש מסוג זה. האם אנו יכולים לתת ידינו לתרחיש לא היפותטי זה?
האם היינו רוצים לראות בתל-אביב כיכר מחמוד דרוויש? האם היינו רוצים שבראש העיר ת"א יעמוד אדם שישתתף בהלווייה של מנהיג טרור פלשתינאי, כפי שראשי חד"ש, מפלגתו של חנין, השתתפו בהלוויותיהם של יאסר ערפאת וג'ורג' חבש?
דב חנין מבטיח לחזק את מערכת החינוך בעיר. חינוך אינו רק מערכת אלא בראש ובראשונה תכנים, וכמי שפעיל אישית במערכת חינוך מוניציפאלית, אני יודע היטב עד כמה יש לרשות השפעה על התכנים. כאשר בגולן החלטנו להעמיד את הזהות היהודית והציונית בראש סדר העדיפויות, מערכת החינוך הפורמאלית והבלתי פורמאלית נבנתה בהתאם. כאשר אנו מציגים את השירות המשמעותי בצה"ל כמסר מרכזי במערכות החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי, בני הגולן הם המובילים בארץ באחוזי הגיוס ליחידות קרביות ובאחוזי ההתנדבות לשנת שירות לפני הצבא.
למה תחנך מערכת החינוך התל-אביבית אם דב חנין יעמוד בראשה? בנו של חנין מסרב להתגייס לצה"ל, ואין זה ביטוי למרד נעורים באבא... נהפוך הוא. האם מערכת החינוך העירונית תחנך את הנוער התל-אביבי להשתמט מצה"ל, לסרב לשרת בשטחים, לערוק מהמלחמה בטרור?
אסור שאדם כדב חנין יהיה ראש עיר בישראל ובוודאי לא ראש העיר תל-אביב. אכן, יש לו רעיונות ראויים וראוי להיאבק למענם ולנסות לדחוף אותם ברשימות המתמודדות למועצת העיר ולהציע אותם למועמדים לראשות. אבל בחירת אנטי ציוני לראשות העיר ת"א היא חציית קו אדום.
3. שלושה ניגונים
הספד לאימא, אזכרה במלאת 20 שנים למותה, 14.9.08
"שתלתם ניגונים בי, אימי ואבי, ניגונים, מזמורים שכוחים. גרעינים; גרעינים נשאם לבבי – עתה הם עולים וצומחים." כמו בשיר זה, של פניה ברגשטיין, כך גם אני מרבה לחשוב היום, כאדם בוגר, כאב, כאיש חינוך, על אותם ניגונים שאימא שתלה בי בילדותי ובנעוריי, ועתה הם עולים וצומחים. יש זרע שנזרע בשיחה. יש זרע שנזרע בזיכרון או תמונה. יש זרע שנזרע במעשה, בדוגמה אישית. והיום, הם עולים וצומחים.
ברצוני להזכיר שלושה ניגונים כאלה, שקלטתי אותם כילד, הבנתי מהם את אשר הבנתי, והם משמשים כמוטו בחיי, היום כאדם בוגר.
בהיותי ילד קטן, בגן, הייתי חבר של אריק, השכן. אימא, עודדה מאוד את החברות הזו. אריק ביקר בביתי. אני הלכתי לאריק. שיחקנו הרבה, בבית ובגן. כאשר עליתי לכיתה א', אריק, משום מה, לא עלה איתנו. הוא הלך לבית ספר אחר, בתל-אביב. תלבושתו האחידה היתה שונה. לא לגמרי הבנתי מה הסיבה לכך. כיוון שלא למדנו יחד, התרחקנו לאט לאט. רק מאוחר יותר הבנתי – אריק הוא ילד שונה. ילד מפגר.
גם היום, 40 שנים אחרי, כאשר המודעות לבעלי הצרכים המיוחדים, לשונים, לאחרים, לחריגים – הרבה יותר גדולה, לא הרבה אימהות תעודדנה את ילדיהם להתיידד עם ילד מפגר. רבים ההורים שישתדלו להרחיק את ילדיהם מפני אותו ילד, כאילו מדובר בחולה במחלה מדבקת. לא כל שכן אז, כאשר המודעות היתה הרבה יותר נמוכה והסטיגמות – הרבה יותר נפוצות. היום, כמנהל מתנ"ס, אני עוסק בנושא הזה, של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, כולל ילדים מפגרים, ובעיקר בניסיון לשלב אותם בקהילה, ככל הניתן. אין ספק שזיכרון ילדות זה, והמופת הזה של אימא, הוא זרע שניטע בי אז, והוא עולה וצומח היום.
הניגון השני, הוא אירוע שנחרט בזיכרוני, מפסח 1970, לפני למעלה מ-38 שנים. סיימנו חופשה בלתי נשכחת, בת 5 ימים בים המלח, באכסניית הנוער במצפה זוהר. בדרכנו חזרה, בעליות הקשות של סדום, עם הסימקה 1000 הטרנטה שלנו, המנוע התחמם ואנו עצרנו בצד הדרך. באותם ימים, כמעט ולא עבר כלי רכב בכביש הזה. אחרי שעה ארוכה, עבר סוף-סוף רכב אחד. נהגו אפילו לא עצר להציע עזרה, להתעניין, ועורר אצלנו כעס רב. המנוע הצטנן והמשכנו לנסוע. כעבור סיבוב או שניים, שוב פגשנו את אותו הרכב, הפעם הוא תקוע ונוסעיו, עומדים בצד הדרך. כמובן מאליו, אבא עצר את הרכב, על מנת לרדת ולהושיט עזרה. אימא מיד לחשה לו – "אל תגיד כלום ואל תרמוז אפילו שהוא לא עצר לנו." וכך היה. כל כך אופייני לענווה של אימא. הנה, עוד ניגון שצרב את תודעתי, מופת שאני משתדל ללכת לאורו.
הניגון השלישי, הוא מהמעבר שלנו בקיץ 1972, ל"בית החדש", הבית בו אבא מתגורר עד היום. אבא היה בוועד הבית. אימא לקחה על עצמה את הגינה ועיצבה גינה לתפארת. איכשהו, הבית המשותף הפך במהרה לקהילה, כמעט לקיבוץ... אך היתה בעייה – חבורה של בני נוער, בגיל מרד הנעורים, שנהגה בוונדליזם ובחוסר התחשבות, הרעישה בשעות המנוחה, פגעה ברכוש. אף אחד לא ידע איך להתמודד עימם. לאימא היה רעיון. היא זיהתה שאלי אלקלעי הוא מנהיג החבורה. היא הציעה לבחור בו לוועד הבית. כך היה, ומאותו יום, לא זו בלבד שהוונדליזם נפסק – אותה חבורה היתה לחבורה חיובית ביותר. בתוך ימים המקלט הפך למועדון נוער, עם שולחן פינג-פונג. אין ספק שאימא היתה מחנכת דגולה. אימא היתה אז צעירה בכעשר שנים מגילי היום. היום, כאיש חינוך, הזרע הזה עולה וצומח בי; אני מנסה ללכת לאור המופת החינוכי הזה, של אמונה בצד הטוב של הנער, אם רק יודעים לגלות אותו ולטפח אותו, ושל הבנה בחשיבות של טיפוח מנהיגות חיובית בקרב הנוער.
אלו שלוש דוגמאות בלבד, וניתן למצוא עוד רבות אחרות. אך הדוגמאות הללו מאירות את דמותה של אימא, ומשמשות לי כצוואה לחיים.
4. האוייב מבית
חומרת הפרעות בכפר עצירה אל-קבליה אינה מופחתת במאומה בגין העובדה שנעשו כנקמה על הפיגוע החמור ביצהר.
חדירת המחבל ליצהר, הצתת הקרוואן, דקירת הילד והשלכתו מגובה – זהו מעשה נפשע וחמור, מעשה שאין לו כפרה, שחובתה של מדינת ישראל למנוע, שאי מניעתו היא כישלון, שחובתה לתפוס את המחבל ולהעניש אותו בכל החומרה ואי ההצלחה עד כה לתפוס אותו היא כישלון. מה שיותר חמור מהפיגוע שהיה, הוא הפיגוע שתוכנן – אין ספק שהמחבל תכנן מסע רצח ביצהר.
עם כל החומרה במעשה ועם כל האכזבה מהכישלון של צה"ל, אין באלה כדי להצדיק ולו במעט את הפרעות. ראשית, הפיגוע אינו סיבת הפרעות אלא התירוץ לעיתויין. הטירוף הפנאטי של נוער הגבעות אינו תגובה אלא אורח חיים, וכל מי שמכיר את השטח יודע זאת היטב. אך גם אם הסיבה האמיתית היתה הפיגוע – מדובר במעשה חמור, וזאת משני טעמים.
האחד – אין לאף אחד, זולת צה"ל וכוחות הביטחון, הסמכות לבצע פעילות ביטחונית.
השני – חדירה לתוך כפר וירי חסר אבחנה לכל עבר, לעבר אזרחים וילדים, הוא מעשה נפשע, גם אילו היה נעשה בידי כוחות הביטחון.
מעשים כאלה מכתימים את העם היהודי, את הציונות, את מדינת ישראל ובראש ובראשונה את מפעל ההתיישבות ביש"ע. האנשים חסרי המוסר האלה, ממיתים קלון על כולנו.
אף שעיקר החומרה, בעיניי, היא עצם המעשה, אתעכב דווקא על חוסר הסמכות של אזרחים לפעול פעילות ביטחונית. איך אמירה זו מתיישבת עם הגדרתי את הצלחתו של המחבל לחדור ליצהר ככישלון של צה"ל?
אנו נמצאים 60 שנה במלחמת קיום. במלחמה כזו אין 100% הצלחות. לא אחת ביקרתי את התערערות רוחו של צה"ל, דבר שבא לידי ביטוי באמירות ששמעתי מפי קצינים בכירים בעת שירות מילואים כמו: "הדבר החשוב ביותר הוא שלא תיפול שערה מראש אף אחד מכם," בתום תדריך בתחילת תעסוקה, לאחר הגדרת המשימה. את תוצאות הרוח הזאת ראינו במלחמת לבנון השנייה, ואני מקווה מאוד שצה"ל הפיק את הלקחים ומשפר את עצמו. אך למרות הביקורת, אין לשכוח שצה"ל וכוחות הביטחון, הפועלים ביש"ע, הצליחו לרסק כמעט לחלוטין את הטרור, מצליחים מדי יום למנוע פיגועים, עוצרים מדי יום מחבלים או חשודים ככאלה. כל זאת, תוך מסירות נפש ונכונות להקרבה. האם שכחנו מה היה כאן בראשית העשור?
כל פיגוע שמצליח הוא כישלון, אך אלמלא חיילי צה"ל, כל הגיבורים מיצהר לא היו מחזיקים מעמד יותר מכמה שעות. כפיות הטובה ביחס כלפי צה"ל, מעבר לחומרה בעצם התנהגות כזו של אזרחים, מעידה על טיבם של האנשים הנוהגים כך.
"לעולם לא נרים יד על חייל" – שבועה זו היתה לאורך שנים ערך חיים בקרב תושבי יש"ע, אפילו כאשר דובר על מקרה קיצון כמו עקירת יישובים. אמירה זו ביטאה את האחריות לקיומו של העם היהודי, לקיומה של החברה הישראלית, המפעמת בלב המתיישבים. והנה, יש מי שמרשים לעצמם לא רק להרים יד, אלא להשליך אבנים על חיילי צה"ל, ואנו הרי יודעים שאבנים יודעות להרוג, יש מי שמשסים כלבים בחיילי צה"ל, יש מי שפוצעים קצין בצה"ל, ואיני מתכוון לאספסוף בנעלין, אלא לבני דמותם ותמונת הראי שלהם ביד יאיר. וכאן לא מדובר בסערת רוחות בעת עקירת יישוב, אלא בהתקפה על חיילים שליוו פקח של המינהל האזרחי שבא לתעד הכנות לבניה בלתי חוקית. יש מי שמנסים להפוך את יישוביהם לשטח אקס-טריטוריאלי שאין בו חוק, שאיש הישר בעיניו והעקום בעיני חברו יעשה, שאי אפשר לאכוף בו את החוק. וכאשר מנסים לאכוף בו את החוק, מתייחסים תושביו לחיילי צה"ל כאל אוייב. הדבר הגיע לשיא במתקפה של אספסוף מן המאחז הזה על מוצב של צה"ל.
מי שמתנהג אל חיילי צה"ל כאל אוייב, הופך את עצמו לאוייב של צה"ל ושל מדינת ישראל. מאחר ומטרת ההתיישבות ביש"ע היא להביא את מדינת ישראל ליש"ע, אין ספק שהתנהגות זאת פוגעת בראש ובראשונה במטרה זו. לכן, אותה חבורה מופקרת היא בראש ובראשונה אויבת ההתיישבות ביש"ע.
כל מי שמכיר את תושבי יש"ע, יודע שמדובר באזרחים נאמנים, בציונים טובים, באנשים מוסריים ושומרי חוק. כל מי שמכיר את התמונה, יודע שמדובר בקומץ הזוי בשולי השוליים של הציבור היהודי ביש"ע. אולם השתיקה של התושבים ושל הנהגתם, אם מתוך פחד פיסי מפני ביריונותו של "הקומץ" (ראו את ההתנכלות לזמביש), ואם מתוך תפיסה ילדותית של "לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ" ו"אל תגידו בגת" – מכתימה את כלל הציבור, מבאישה את ריחו ומסכנת את קיום ההתיישבות ביש"ע.
מתוך אהבתי למתיישבי יש"ע, אני פונה אליהם בקריאה: חסלו את הכת המטורפת הזאת, ולא – היא תחסל אתכם.
[עד כאן אורי הייטנר]