בתמונת דיוקנה שאותו צייר חיים גליקסברג

בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 2.5.05 נדפסה כתבתה של סמדר שיר, "מנהרת הזמן", המבוססת על ראיון עם בלה כלב, בתו של הצייר חיים גליקסברג. תערוכת הדיוקנאות שצייר גליקסברג, "שמורים בלב", מוצגת בימים אלה במוזיאון תל-אביב, ובה גם הדיוקן של אסתר ראב, (השמור דרך-קבע במוזיאון פתח-תקווה לאמנות בבית "יד לבנים"):

"גליקסברג צייר את המשוררת אסתר ראב, יושבת על כיסא צהוב-מסעד, כפות ידיה שלובות, ארשת פניה רצינית. ראב נישאה בשנית לצייר אריה אלוואיל, אבל בני-הזוג נפרדו אחרי שלוש שנים. בלה כלב שמעה מפי רות, אחותה הגדולה, שהדיוקן של ראב היה תלוי בביתה [של אסתר], וכי אלוואיל, באחת מהתפרצויות הזעם שלו, ניגש לדיוקן בסכין שלופה ודקר אותו."

העדות משלימה את מה שמר א. בן עזר מביא בביוגראפיה של אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998). אלוואיל חתך בסכין לרוחב את כפות ידיה בתחתית התמונה, והיה אפשר לראות את החתך בבד מאחור, בטרם עברה התמונה שיחזור ומתיחה על בד חדש במוזיאון פתח-תקווה. גם התיקון הראשוני תוקן וכיום כבר אי אפשר לראות בתמונה, המוצגת במוזיאון תל-אביב – עקבות לקרע המאוזן שגרם לה אלוואיל.

"אריה אלוואיל נישא בשנית והקים משפחה," אומר מר א. בן עזר, "אסתר ראב דודתי חיתה את חייה שלה, זיווגם לא היה מן השמיים, שניהם נהפכו קשים זה לזה, ואין לשפוט אותו על רגע אחד בשעת כעסו."