ראוי היה לסגור את המוזיאון לארבעה חודשים לפחות, ובינתיים לארגן את זרם המבקרים כך שהצפיפות לא תעלה על זו שהיתה בקרונות הרכבת שבהם נשלחו יהודים למחנות ההשמדה (סליחה על השוואה הצורמת), ואנשים לא יתעלפו במוזיאון בגלל הדוחק.
אפשר לקחת דוגמה ממוזיאון השואה בוושינגטון, שם צריך להזמין חודשים מראש כרטיס-כניסה תמורת סכום סמלי של כשניים וחצי דולר – אבל לתאריך מסויים ולשעה מסויימת, ולא קודם ולא אחר-כך. ויסות מבקרים בקבוצות, כפי שנעשה גם במוזיאון הפלמ"ח המצויין בתל-אביב – הוא חיוני. מה שמתרחש במוזיאון השואה החדש כיום זוהי שערורייה של הצפת המקום באלפי מבקרים, בודדים וקבוצות, מתוכננים ולא מתוכננים, מבלי כל לקיחה בחשבון של נפח המקום ושל הזמן הממוצע שאדם צריך לעבור בו בלי דוחק.
בארבעה החודשים שהמוזיאון החדש יהיה סגור, יהיה אפשר לשלוח את אוצריו, אדריכליו ומתכנניו למוזיאון השואה בוושינגטון כדי שילמדו איך עושים תצוגה מוזיאלית בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. חבל שישעיהו ויינברג ז"ל כבר אינו בחיים כדי לייעץ להם.
אם הציון למוזיאון השואה בוושינגטון הוא תשע בסולם עשר, זה של ירושלים יקבל לדעתי בקושי חמש מינוס.
כדאי להזכיר בתצוגה בירושלים, ביתר הרחבה, שהיתה באירופה לא רק שואה אלא מלחמת עולם אכזרית שעל רקעה התרחשה השואה. רוב המבקרים שגילם למטה משישים, אם לא למדו במיוחד היסטוריה כללית – לא בקיאים בקורותיה של אותה מלחמה – בדיוק כפי שהתלמידים הישראליים המבקרים באושוויץ סבורים שהפולנים האנטישמים אשמים בהשמדה ולא הגרמנים.
מוזיאון השואה אינו תערוכת ציורים. מקומם במוזיאון רגיל שמציג תערוכה של אמנים שניספו בשואה. גם עשרות ומאות תמונות פרטיות ופלקטים לא ממחישים אלא מנכרים את השואה כי הם לא ממחישים את תהליך ההשמדה ולא את ההיסטוריה של המלחמה. כך גם האולם היומרני, הריק לכל אורך גובהו המיותר, כולו קירות בטון חלקים, חסרי משמעות. לכו תלמדו בוושינגטון מה פירושה של מנהרת-זמן, שבה עובר-יורד באינטנסיביות המבקר מקומה לקומה כבתוך שבלול חשוך-למחצה, ומבלי שאיכפתית לו, למבקר, הארכיטקטורה של המוזיאון, כי בוושינגטון היא פונקציונאלית ולא מגלומאנית ובזבזנית. כי בוושינגטון הוא נמצא כולו בטראנס של גילוי זוועות השואה באופן ויזואלי חי. ובין קומה לקומה, הוא יושב באולם קולנוע קטן וצופה ללא הפרעה בעדויות של ניצולים, והם לא מדברים אליו מהקירות.
מוזיאון השואה החדש בירושלים גדוש פרטים שבלתי-אפשרי להתמקד בהם ללא הפרעה וחלקם לא מעניינים ורובם גם לא מרגשים. כמעט הכול בו קר ומנוכר. הדרך היחידה להתבונן במוצגיו היא לרוץ קדימה, לאולמות שעדיין ריקים יחסית, באחרון שבהם התחלתי לראות סרטון דוקומנטארי מרתק על כניסת נאשמי משפט נירנברג לאולם, כל חיוכי המנוולים זה לזה – אך מיד רדף אחריי גל הצונאמי הדחוס של מאות המבקרים, ודפק בגבי – החוצה. בפחות משעה אפשר לעשות את המסלול הלא-חשוב הזה אם משתמשים במרפקים.
זאת ועוד, זהו מוזיאון יד ושם להנצחת השואה ולא מוזיאון יד ושם להנצחת יד ושם שמנציח את השואה, לכן אולי אפשר למחוק מהתצוגה את האיזכורים הרבים כל כך של יד ושם, כאילו מדובר לעיתים בפרסומת עצמית של המוסד, שתופסת כותרות על חשבון השואה.
בכל מקרה, מומלץ לכלול את וושינגטון בביקור הבא בארה"ב, ללמוד ולהשוות.