פרק עשרים
יְהוּד, השיבה לפתח-תקווה
 
מראשון-לציון עבר יהודה לוואדי-חַנִין, לימים נס-ציונה, ועבד באחוזה החקלאית שקנה מייסד נס-ציונה, ראובן לֶרֶר, אשר אותו זמן נמצא עדיין בחוץ-לארץ. לימי החגים של שנת תרמ"ד, 1883/1884, חזר לירושלים, לעשות את החג עם משפחתו, ונשאר לגור בה עם לאה כל אותה שנה.
 
בתקופת שהותו בעיר, פעם שלישית ואחרונה, חידש יהודה את הקשר עם חבריו הפתח-תקוואים אשר לא חדלו ממאמציהם לשקם את המושבה. זרח ברנט נסע שוב ללונדון, להרוויח כסף במסחר ואחר לחזור ולהשקיעו בארץ. יהושע שטמפפר הרחיק עד אמריקה, ומטרתו לגייס אמצעים לחידוש המושבה. עוד בקיץ תרמ"ב, 1882, השנה בה ניטשה פתח-תקווה, קנו השלושה, ר' דוד מאיר גוטמן, יואל משה סלומון ונתן גרינגארט, חלקת אדמה גדולה מערביי הכפר יהודִיֶה, וקראו לה בשם – יְהוּד. בבית-הדפוס של יואל משה סלומון הדפיסו הוא ופינס כרוז בשם "חברת פתח-תקווה", המציע למכירה את אדמות הכפר יהוד, המפורסם באווירו הזך והבריא ובמימיו הטובים. כוונתם היתה שהמתיישבים יגורו ביהוד, המרוחקת ממקורות הקדחת – הירקון והביצה, ויסעו מדי יום לעבד את נחלותיהם בפתח-תקווה, כפי שנהגו ערביי פג'ה, שהיגרו ליהודיה מאימת הקדחת.
 
כדי להביא קונים חדשים שיֵשבו, הם ומשפחותיהם, בכפר יהוד, ויעבדו את נחלותיהם בפתח-תקווה, שלח פינס בשנת 1883 שליח אל יהודי בְּיַאלִיסְטוֹק שברוסיה. עיר זו היתה מרכז לתנועת חובבי-ציון ובה פעילים רבים שחיפשו דרך להתיישב בארץ. פינס בחר באיש שהיתה לו מטבעו נטייה להפריז בדבריו ולגדוש אותם בצבעים ובתיאורים, שכל עיקרם ראיית הרצוי ולא תיאור המצוי – ושמו אברהם קוֹפֶּלְמַן.
מדוע בחר בקופלמן? יְדוּע צרות היה האיש התמים, העליז ורב-הגוזמאות הזה. כאשר נקנתה נחלת טיאן, מיד עלה מרוסיה ארצה והתיישב בפתח-תקווה, אך עבודתו לא הצטיינה במומחיות יתירה. כשהחליט לזרוע את שדהו דורה ושוּמשְׁמין, הוצרך לרוֹטְלִים אחדים (רוֹטֶל – מידת-משקל של 2.904 קילו) של זרעים משני המינים. מה עשה? עמד וקנה מטען גמל שלם של דורה ושומשומין, כמות שהיתה מספיקה אז בדיוק כדי זריעת כל שטח אדמת פתח-תקווה, ומנין נודע הסיפור – לימים אהב הוא-עצמו להתבדח על כך.
לאחר חורבנה של פתח-תקווה, נאלץ לחזור ולשבת תקופת-זמן בירושלים. אשתו מתה עליו והשאירה אותו מטופל בחמישה ילדים. הוא מסר את צעיר-בניו לבית-היתומים של ד"ר הָרְצְבֶּרְג, שהיה משכיל ומשום כך נרדף על-ידי חוגי הקנאים בראשות הרב דיסקין ואשתו, הרבנית מבריסק, שניהלה את ענייניו ביד רמה. שני אלה, ומחנה עושי-דברם, לא בחלו באמצעים כלפי מתנגדיהם. הם הפסיקו את חלקו של קופלמן בחלוקה. גזרו שאיש לא ישכיר לו דירה, וכדי להמחיש את איוּמם התנפלו שליחיהם יום אחד על דירתו של קופלמן, כאשר נמצאו בה רק ילדיו הקטנים – והחלו להשליך את הילדים ועימם כלי-הבית והרָהיטים החוצה, באומרם כי מטעם הרב והרבנית מבריסק מוחרם האיש קופלמן מעדת ישראל על אשר נתן את בנו הקטן לבית-היתומים של הדוקטור הרצברג ימ"ש, ראשי-תיבות: הלך ראש צפעונים ברא ראשית גיהינום, ימח שמו. [ראשי התיבות הם המצאה שלי ולא נמצא להם מקור היסטורי! – אב"ע].
 
באיש הנרדף והנלבּב הזה, קופלמן – בחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה היו עתידות לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח-תקווה. קופלמן התארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן-ציון שַׁאטִיל, שהשתכנע לקנות אדמה בפתח-תקווה. שתה קופלמן תה, קינח בעוגת לֶקַח טעימה, החליק זקנו העבות, פּיטם מקטרתו ונעצה בין שיניו – מקטרת עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא מָשה מפיו והיתה לו כאחד מאברי גופו, וסיפר לנוכחים על נפלאותיה של ארץ-ישראל:
"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. ופותח לו היהודי חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן-האלוהים בעדן."
שאל אותו בן-ציון, שכבר עמד באריזת חפציו לשם עלייה לארץ-ישראל: "ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה וכובע הצִילִינְדֶר לארץ-ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?"
"צילינדר?!" הרעים עליו קופלמן בצחוקו הרועם. "אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביביי, אין צורך בו."
"ומה טיב אדמות המושבה?" הקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השטפונות, הבצורת, הארבה..."
"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב העיתונים," ענה להם קופלמן. "קוראים בעיתון גם על נשים מופקרות בפאריס. אז מה – כל הנשים מופקרות? ואם יום אחד ימציאו עיתון-חי בקופסה עם תמונות מתנועעות – אז מה, תגידו שכל הנשים בפאריס רוקדות כל הזמן, לא מתעייפות? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשוֹבע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכהּ של המחצית נאכל עד תוּמו – מנגבים אותה, פורשׂים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם צֵיד דגים; אךה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."  
"ר' אברהם," הפסיקוֹ משתתף אחר, "אתה לא מגזים במקצת? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל שכזה!"
"רואה את את היבלות על כפות-ידיי?" פרש קופלמן את ידיו לפני המסובים. "ממה באו לי אם לא מחתירה בבוצית האבטיח על פני הירקון? ורואים אתם את השן החסרה? ממה נשברה לי אם לא מפיצוח גרעין אחד הענקים הללו?"
אמר שם ילד אחד: "אבל אני לא רואה את היבלת!"
"מה העונה אצלכם עכשיו?" שאל קופלמן.
"חורף."
"ואבטיחים מתי גדלים?"
"בקיץ!"
"פלא? הנה ההוכחה! עברה חצי שנה מאז חתרתי בקליפת האבטיח, והיבלת נרפאה!"
 
בשנת 1884, כאשר הגיעו הביאליסטוקאים לִיהוּד, וממנה לפתח-תקווה, וראו שהמושבה חרבה-עדיין וכי תושביה ברחו בשעתם מן המאלאריה, וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, באו אליו בטענות קשות. אמר להם:
"אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."
 
*
בהמלצת פינס התקשרו עם יהודה שניים מן הביאליסטוקאים שהגיעו ליהוד, דניאל ליפשיץ ומשה ליפקיס, והציעו לו לנהל את החבורה כולה ולהדריך אותם בעבודת החקלאות בשדותיהם שבפתח-תקווה, כל זאת בשכר של שלושה נפוליאונים לחודש, ודירה לו ולאשתו.
יהודה קיבל את ההצעה ובראשית החורף תרמ"ה, שלהי 1884, נסע עם לאה ליהוד והשניים השתקעו בכפר החדש. בין המתיישבים היו משפחות ליפשיץ, ליפקיס, שפירא ובניו מיכאל ואברהם, פיינשטיין, יטקובסקי, ברנדה, דינוביץ וקלינסקי. הם בנו בתים, חפרו באר והחלו לעבד מחדש את הנחלות בפתח-תקווה, ואולם איש טרם גר בה, מפחד הקדחת.
בהדרכת יהודה התאחדו הביאליסטוקאים לחברה שיתופית, כפי שנהגו מתיישבי הגבעה בשנתם הראשונה. הם עיבדו את נחלותיהם כחלקה אחת. רובם היו בעלי-בתים אמידים ברוסיה, ועתה למדו, הם ובניהם, את עבודת האדמה מיהודה.
בשיא העונה החקלאית, בחריש, בקציר ובעונת הדיש בגורן – היו העובדים שוהים כל השבוע בפתח-תקווה, בצריפים או בבניינים ההרוסים-למחצה, חיים על לחם יבש ומים, ורק לשבתות חוזרים אל משפחותיהם הגרות הרחק, ביהוד.
 
*
בסוף השנה הראשונה ליישוב יהוד נתעוררה בקרב האיכרים מגמה לשוב לפתח-תקווה כדי לגור בה ממש. חבורתם של הביאליסטוקים נתפרדה, הם רכשו ניסיון חקלאי, האדמות חולקו ביניהם, וכל אחד החל לעבד את נחלתו על אחריותו ולבנות את ביתו בפתח-תקווה. יהודה, שעדיין לא היתה לו כל נחלת אדמה משלו במושבה, נתמנה שוב לשומרהּ, ועבר לגור עם לאה באחד הצריפים בגבעה, מקום שעזָבוהו ארבע שנים לפני כן.
 
*
לאחר מתיישבי הגבעה, והירקונים – היתה יהוד הגלגול השלישי, ובראשית החורף שלאחריו, תרמ"ו, שלהי 1885 – בא תור גלגולה האחרון של מלאבס – היא פתח-תקווה, אשר התלבשה במתיישביה המקוריים שחזרו אליה, ועימם חבורת הביאליסטוקאים מיהוד. משלהי 1878 ועד לראשית 1885, תקופה של כשש שנים בלבד – הוקמו אפוא ארבעה יישובים! – לשניים מהם, הירקונים וִיהוּד, לא היה המשך, ואילו פתח-תקווה המחודשת לא ניטשה ולימים נעשתה לעיר וצאצָאי מתיישביה, דור חמישי ושישי – יושבים בה עד עצם היום הזה.
 
*
עם יישובה מחדש נתחלקה פתח-תקווה לשני יישובים: ה"דמוקראטיה", האיכרים עובדי-הכפיים ומשפחותיהם ומעט הפועלים, גרו במושבה, ואילו ביהוד ישבה ה"אינטילגנציה" – יואל משה סלומון, יחיאל מיכל פינס, זאב יעבץ, דוד מאיר גוטמן אשר שוב לא חזר לגור בפתח-תקווה, הרב מרדכי גימפל יפה, אליהו ספיר ואחרים. אדמות לעיבוד לא היו במקום. והקבוצה הזו עסקה בלימוד ובתורה וחלמה על המשך קיומו של המושב בתור "מרכז רוחני" לכל מושבות העלייה הראשונה.
רק אחד מן האנשים הנכבדים שגרו ביהוד, הרב פרומקין (אינו קשור לפרומקין הירושלמי, עורך ה"חבצלת") – עבר לגור בפתח-תקווה, בה ניהל ועיבד את נחלתו הגדולה של הגביר לחמן מגרמניה. הוא בנה בגבעה, מול הבאר ממזרח, בית-מידות וחצר גדולה ומוקפת חומה, שהיו כמבצר לכל המתיישבים בעיתות-צרה.
 
וכמו בתקופת הירקונים, נפלו שוב סכסוכים בין שני היישובים. אותם ימים בא לארץ הגביר קלמן זאב ויסוצקי מרוסיה, ובידו סכום כסף מאת תנועת חובבי-ציון לתמוך ביישובה-מחדש של פתח-תקווה. החל ויכוח בין היהודאים לפתח-תקוואים – לביסוסו של מי יינתן הכסף. בידי הפתח-תקוואים עלה להביא את ויסוצקי לבקר גם במושבה עצמה. הוא התארח בביתו של הרב פרומקין, שהיה הרוח החיה בתנועת השיבה לפתח-תקווה. בבית פרומקין נפגש יהודה עם ויסוצקי.
"היהודאים אומרים לי," אמר ויסוצקי, "שהאוויר אצלם בריא יותר וזהו מקום טוב למגורים."
"תנאי הבריאות שלנו השתפרו קצת," השיב יהודה, "אבל גם אם נמשיך לחלות, ומאיתנו עוד ימותו רבים – אין לנו ברירה אלא לחזור לפתח-תקווה כי כאן נמצאות כל אדמותינו, ומקורות המים שלנו. לא נוכל להקים כפר עברי ולהתקיים בו כאיכרים – אם נשב על אדמותינו באופן זמני, והמשפחות שלנו תימצאנה במקום אחר."
"אבל היהדאים הם יהודים חשובים וידועי-שם, גדולים בתורה. כיצד אסרב להם?"
"אמור להם שארץ-ישראל לא תיבנה מחדש בלמדנות אלא בעבודת-כפיים ממש, בלי חוכמות! – הנה הרב פרומקין, מארחנו, עבר לגור בגופו-ממש למושבה והוא חי כאן עם כל הפועלים כאיכר פשוט."
ויסוצקי החליט בסופו-של-דבר להקדיש את כל הסכום שבידו לצורכי פתח-תקווה – ובכך נתן דחיפה גדולה לחידושה ולביסוסה. ואילו המושב יְהוּד התקיים עוד שנים אחדות, אך לאט-לאט התרוקן מיושביו, רובם עברו לפתח-תקווה והשאר חזרו לירושלים או למקומות אחרים, ולבסוף ניטש וחרב לגמרי.
 
חובבי-ציון מרוסיה החלו לבנות בתים לאיכרי פתח-תקווה. נבנה הרחוב הראשי, רחוב חובבי-ציון, כולו בתים בני קומה אחת, וניטעו בו שדרות של עצי אזדרכת. צורת המושבה היתה כמין רי"ש של שני רחובות, פינסקר וחובבי-ציון, ובמרכז כיכר המייסדים [לעתיד], הבאר הראשונה, הבית הגדול של אחוזת לחמן, תחנת הדיליג'אנסים ליפו, וצריף הַפּוֹסְטָה, מקום חלוקת הדואר. כאשר עמדתָּ בפינת שני הרחובות, ליד הבאר, יכולת להקיף במבט סיבּוּבי אחד את בתי המושבה כולה.
יהודה ואחִיו הצעיר, משה-שמואל, בנו בית משותף על מגרשו של לאזאר אביהם שברחוב פינסקר [לימים מיספר 21]. הם קיבלו עזרה של מאה נפוליאונים לשם כך מאת חובבי-צציון, וכן שור אחד לאיש, חמור משותף וזרעים. השניים הקימו רפת חפורה באדמה ומכוסה גג של קש וחימר. הם חכרו אדמה לעיבוד, וזו נמצאה להם למכביר, ובחצי-חינם, כי הבעלים של רבות מן הנחלות טרם התיישבו במקום.
וכך, בראשית החורף תרמ"ו, 1885/1886, התחיל יהודה עובד לראשונה כאיכר העומד ברשות עצמו. הוא נטע כרם ענבים קטן, אולי גם במחשבה שמבּצירם יוכל אביו לעשות יין בירושלים, וכן נטע שורה של עצי תאנים. למתיישבים לא היו עדיין אמצעים לסדר שמירה כללית בשכר, ולכן סודרה שמירה של מתנדבים על-פי תור, בהדרכת יהודה ושומר נוסף, סנדר חדאד, שהיה איכר במושבה ועתיד היה להתפרסם בגבורתו ובכוחו לספוג מהלומות בעת קטטה מבלי לסגת.
 
בחצרו של יהודה הסתובבו תרנגולות ואווזים. היתה גינת-ירק שלאה טיפלה בה, ואפילו ערוגת פרחים קטנה אשר הצהילה את העיניים.
 
המשך יבוא
 
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]