על ספרו של אריק גלסנר, "ובזמן הזה", כתר, 2004, 374 עמ'

מי שקורא את הכותרת לרשימה הזו עלול לטעות ולחשוב שאני מכפיל את עצמי ודוחק את עצמי ("שתי גרנות") בתוך מושא כתיבתי, ולא היא. הכותרת מרמזת, כצפוי, לתוכן הספר: בשיאו של הרומן שלפנינו מסופר משל על החמור שנקלע בתווך בין שתי גרנות, וכיוון שאיננו מסוגל להכריע לאיזו גורן ייגש – הוא גווע בסופו של דבר ברעב (עמ' 364-368). תוכנו של הספר נתון לשיפוט לאורו של משל זה.

הגיבור הוא משה, מחובשי הכיפות הסרוגות, המתגורר באחד הכפרים ה"דתיים" באזור השרון. הוא משתחרר מצה"ל (היה "ג'ובניק", נהג של אל"מ), ומחליט, ממש ללא לבטים, "להתחלן" – הוא מסיר את הכיפה, מבזבז את כל מענק השחרור על זונות, ואפילו מתקשר נפשית לאחת מהן – אוקראינית ששמה טומה (עמ' 58-62, 67-70, 75-78, 88-90, 100-101, 197). הוא משווה את המשגל עם זונה אחרת בשם הלנה... להתגלות דתית (עמ' 268). כשאין לו כסף לזונה, הוא מרבה לאונן (הספר מתחיל בכך – עמ' 9-11, וראו גם 135, 176, 180, 278), ללא שום רגשי אשם כלפי האיסור החמור מן התורה (האזהרות של הרמב"ם בדבר התשישות שהיא תוצאה של הוצאת זרע לבטלה, והריח הרע שנודף ממי שעושה זאת – מוזכרים בספר כמעט כקוריוז – עמ' 54). גולש באתרי פורנו באינטרנט (עמ' 334), רואה סרטים והצגות בשבת (עמ' 178), מעשן בשבת, ויוצא לשם כך מהבית אפילו באמצע הארוחה (לתדהמתם הגמורה של אימו, אחותו ואחיו – עמ' 79, 293). הוא מעשן גם חשיש (עמ' 47, 155); והשיא: הוא יוצא לטיול עם חברים לעין גדי ביום הכיפורים (עמ' 150 ואילך).

עיקר ההתנסויות "החילוניות" שלו הוא בענייני "הבשר", ואילו על ההתנסויות הרוחניות של העולם "החילוני" נכתב הרבה פחות: הוא לומד פילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב (עמ' 167) ומרבה להתפלסף על החיים עם עצמו ועם חבריו, ובעיקר עם דפנה חברתו. מהשיחות מן המין הזה נודע לקורא כי המעבר של משה מהעולם הדתי לחילוני הוא בבחינת סיפור חניכה, שהיה מעדיף שלא ייגמר לעולם, כי הוא זקוק למטרה ולמאבק מתמיד כדי להשיג אותה (עמ' 369-370), וכי בעצם לא הייתה הבחירה בידו, כפי שאין בחירה לאיש, והמעבר שלו לחילוניות הוא צעד דטרמיניסטי שנכפה עליו (עמ' 321)

בכל בולמוס ההתפקרות הנ"ל אין אפילו רמז לייסורי מצפון, למאבק עם המשפחה, וגם לא כעס ממשי מצד חבריו מימי דתיותו, כפי ששגור למצוא ברבים מן הרומנים המספרים על חניכה חילונית מן המין הזה. אימו, המעוצבת ברומן כאישה חזקה שהתמודדה בגבורה עם התאבדות בעלה (עמ' 327 ואילך) ועם הטחות האשמה חסרות השחר של בנה (עמ' 159 ואילך), מביעה הבנה כמעט גמורה ל"התחלנות" של משה, ורק פעם אחת היא נשברת – כאשר הוא נוטש את שולחן השבת כדי לעשן, כמצוין לעיל.

ובכן, במעבר של משה אל החילוניות לא ניתן למצוא את "שתי הגרנות" שבמשל. מסתבר ששתיהן מצויות בתוך העולם החילוני: דפנה, בחורה דעתנית, שמנה ומכוערת בעיני עצמה, מחזרת אחריו בהתמדה ראויה להערכה (מעמ' 141 ואילך), ולבסוף הם הופכים לחברים ומתגוררים יחד. משה חושק בה ומתאהב בה בעוצמה רבה, והיא, כמובן מרעיפה עליו כל טוב; אלא, שכאן צצה לה "הגורן" השנייה: משה חושב על הנשים היפות הרבות שעוברות על פניו, והוא לא יזכה בהן (עמ' 208), הוא משתוקק לעוד התנסויות עם נשים, שהרי לא ייתכן שעם דפנה הוא הגיע לסוף פסוק של סיפור החניכה שלו (עמ' 281). משום הבולמוס הזה להלעיט עצמו מ"שתי הגרנות" הוא משפיל אותה קשות (עמ' 237-241), ולבסוף – נפרד ממנה, למרות שהפרידה היא עבורו משבר נפשי אדיר (עמ' 261-264, 281). דפנה מתחברת לירון, חברו הטוב של משה מהצבא, אותו היא אינה אוהבת, ואילו למשה יש פה ושם בחורות מזדמנות – למרות ששניהם כמהים זה לחברתו של זו ומצהירים ללא ליאות על האהבה העזה שחשים זה כלפי זו.

על החמור, שאיננו מסוגל להחליט מאיזו גורן הוא יאכל, נגזר גזר דין מוות בייסורי רעב קשים. גזר דין כזה נגזר גם על משה, אותו לא אגלה לקוראים כדי לא להיחשב ל"ספוילר".

הרומן הוא ייחודי מאוד בתוך מבול הספרים על עולמם של הדתיים, ושל הדתיים "החוזרים בשאלה". מורגשת יכולת מרשימה בכל הנוגע לתיאור התחושות ולעיצוב הדמויות. הגם שרוב הרומן כתוב בשפה "עכשווית" התואמת את לשונו של משוחרר צעיר המסיר את הכיפה ומתערה בעולם החילוני (הרקע: מרצח רבין ועד בחירתו של ברק לראש ממשלה – עמ' 31, 45, 227); אבל פה ושם יש בספר שורות ובהן שילוב מעניין של פיוט עם נימה אירונית. הרי קצת "טעימות":

"רוח קרה ונוגה עברה בסימטאות. מכליות האשפה שמרו את צחנתן לעצמן..." (עמ' 145)

"הוא נצרב שוב מאהבתה העזה, יוצאת הדופן, כפי שהאמין, נצרב והתמלא גאווה דלקתית על שהאהיב אותה כל כך, גאווה שחש שעליו לרסן אותה, להעלים אותה, וגם מתודעתו הוא." (עמ' 269).

"הסתיו הערמומי, כגנרל רוסי זקן, נסוג לכמה ימים, מניח לקיץ לטפח את אשליותיו של שלטון שמש נצחי, תוך כדי איבוד בזבזני של משאבי האור והחום שלו." (עמ' 326).

יש לי, כמובן, גם הסתייגויות: אני סבור שהפרטנות שלו בכל עניין (מחשבות, שיחות טלפון, עבודה פקידותית מייגעת, המתנה לאוטובוס, שיחה אקראית עם זר וכד') היא על הרוב מוגזמת ומעייפת (ראו בעיקר: עמ' 20, 167, 245, 242, 252-253, 257, 291, 311, 325, 342, 372-373). לא רוויתי נחת גם מ"הקפיצות" של הספר מגוף ראשון לגוף שלישי, ולהיפך (ראו דוגמאות בעמ' 10, 327 ואילך, 352), וכן מ"קפיצותיו" ממין לשאינו בן מינו ללא שום הכנה (ראו דוגמאות בעמ' 191, 199, 212, 218, 234, 313, 314). "התחבולה" צורנית כזאת ננקטה גם על ידי הסופרת גבריאלה אביגור-רותם ברומן שלה "מוצרט לא היה יהודי", ואני זוכר שהקריאה היתה משום כך מייגעת ביותר. חבל שהרומן המעניין הזה נקט באותה הדרך שהיא בבחינת משחק מחבואים עם הקורא.

הרומן מעניק לקורא הצצה לנפשו המיוסרת של צעיר המתלבט בין "שתי גרנות", שעל פניהן נראות נלעגות, כמו "גרנותיו" של החמור, אך עובדה זאת איננה ממעיטה את המטען הטראגי שהסיטואציה הזאת מפיקה. הוסף לכך את התחושה שמשאיר הרומן כי מדובר בחשיפה כנה של הנפש המיוסרת – והרי ההצדקה לקריאתם של אותם חלקים שהסתייגתי מהם בפסקה הקודמת. הרומן דורש מהקורא "עבודה", אך לטעמי, היא בהחלט משתלמת.