אחרית דבר
 
תמו ולא נשלמו קורותיו של יהודה רַאבּ, איש פתח-תקווה.
 
יהודה חי בפתח-תקווה כל שנותיו והיה איכר חרוץ אך ההצלחה לא תמיד האירה פנים לו ולחבריו. תוכנית מושבה מתפרנסת מן הפלחה ומוציאה לחמה מן הארץ, פשוטו כמשמעו – לא התאימה לאדמות פתח-תקווה. כאשר הברון רוטשילד לקח תחת חסותו, בשנת 1892, חלק מאיכרי פתח-תקווה, נתקבל יהודה לעבוד במשק החקלאי שסידר הברון. תפקידו של יהודה היה להשגיח על החריש ועל נטיעת הכרמים – לתעשיית היין. בדרך זו חשב הברון לבסס את מצב המושבה, ולשם כך מסרו לו האיכרים את אדמותיהם ואלה עוּבּדו במשותף, כנחלה אחת, עד תום תקופת הביסוס.
בגמר עבודתו אצל הברון קיבל יהודה הלוואה גדולה, קרוב לעשרת אלפים פרנאק, ובעזרתה רכש חמישים ושמונה דונם אדמה עליהם נטע את כרמו, וכן בנה לעצמו בית חדש ברחוב יפו, בכניסה למושבה מצד מערב (פינת הרחובות ז'בוטינסקי ורוטשילד כיום).
 
בשנת 1887, בעת ביקורו הראשון של הברון בארץ-ישראל, היה יהודה בין המלווים אותו. יהודה התיידד עימו ועם אשתו הברונית כאשר השיירה נתקעה, למשך לילה שלם, בדרך לזיכרון-יעקב. בשנת 1901 היה יהודה במשלחת של איכרי המושבות, שנסעה להתאונן בפני הברון, בפאריס, על יחס הפקידות שלו אל האיכרים. הברון דיבר קשות אל האיכרים. יהודה נפגע וביקש לעזוב באמצע את הפגישה. הברון נזעק אליו, אישית, לבקש את סליחתו. אך הפגישה כולה עמדה בסימן של כישלון לאיכרים מארץ-ישראל
באותה נסיעה לאירופה, היחידה שעשה יהודה כל חייו, מאז עלותו לארץ-ישראל – ביקר גם בהונגריה. הוא היה אצל קרובי-משפחתו בנוֹגִי-מדיאר, נסע לראות את חבריו-מילדוּת בכפר סנט אישטוואן ולפקוד את קבר אימו, בכפר הסמוך. החיים בהונגריה – של היהודים כמו גם של האיכרים, גרמו לו אכזבה ועצב. הוא התגעגע לחזור בהקדם אל אשתו, ילדיו ומשקו שבפתח-תקווה.
 
לאחר ברוך נולדו ליהודה וללאה בתם אסתר ובניהם אלעזר ובנימין, הוא אבי. בשנת 1903 התברר סופית שאין עתיד לכרמי-היין. הגפנים נעקרו, ועל מקומן ניטע פרדס. הפרדס צמח וגדל, אבל הכנסות עדיין לא היו. בינתיים עסק יהודה בפלחה על מעט הקרקעות שעדיין לא בלע אותן הפרדס, ועל אדמה חכורה. גם רפת בהמות של עשרה עד שנים-עשר ראש היתה בחצר משקו. החובות גדלו ותפחו. גל חדש של מאלאריה תקף את המושבה ורבים מן הילדים, ובהם שני בניו הצעירים, אלעזר ובנימין, חלו בה קשה. הם שכבו במיטותיהם חודשים אחדים, ושנים רבות לאחר-מכן סבלו לסירוגין, אך בקביעות, מן הקדחת החוזרת.
 
בשנת 1911 חלה יהודה בשפעת חזקה. עייף ותשוש היה כבר לפני המחלה, ובקומו ממנה חש משבר בחייו. הרופאים קבעו כי ליבו נחלש – ואסרו עליו מעתה לעבוד עבודה קשה, ובייחוד שלא לעסוק בענייני ציבור של המושבה, שהיו מרגיזים אותו במיוחד. יהודה היה אז בן חמישים ושלוש. הוא נסע להחלים, למשך שבועות אחרים, לקהיר, אבל מאותו זמן והלאה נשאר ליבו חלוש וכוחו לא היה כמקודם.
גם חובותיו גדלו עד כדי כך שנאלץ למכור את ביתו הגדול שברחוב יפו, ולבנות לו בית קטן ופשוט יותר ברחוב ביל"ו, הוא הבית שבו חי עד סוף ימיו.
שנים אחדות חלפו, הפרדס החל לשאת פרי. השַׁמּוּטִי, תפוח-הזהב יליד יפו – נשלח באוניות לאירופה וביסס סוף-סוף את מצב האיכרים. פתח-תקווה היתה למושבת הפרדסים הגדולה בארץ – הן בדונמים של הדריה והן במיספר התושבים הגרים בה, איכרים, פועלים ובעלי מלאכות שונות. אך לא זמן רב ניתן ליהָנות מן הרווחה. ב-1914 פרצה מלחמת העולם. דרכי הייצוא נסתמו. תפוחי-הזהב נרקבו על העצים. הארבּה פשט בארץ, אחריו באו שנות מחסור, רדיפות מצד התורכים, ורעב. ולבסוף הפכה פתח-תקווה לשדה-מערכה בין צבאות הבריטים לבין התורכים והגרמנים. המושבה עברה מיד ליד, חלק מתושביה הוגלה, והסבל היה גדול.
 
קיץ 1918. הבריטים כבר שיחררו את פתח-תקווה אך קו-החזית קפא על הירקון למשך חודָשים ארוכים. כל בני המשפחות הועברו לתל-אביב הריקה, שחודשים אחדים קודם-לכן, עוד תחת שלטון התורכים, הוגלו תושביה צפונה. פתח-תקווה היתה מופגזת, מדי פעם, מן הצד התורכי, ורק לאיכרים ניתנה רשות לשהות בה, במשך ימות השבוע, כדי לעבוד בפרדסיהם, ולשבתות היו חוזרים לתל-אביב.
 
דווקא בשנות המלחמה התאושש יהודה ממחלת-הלב שלו, אולם אותו קיץ קרה לו אסון – מְכַל הדלק של מנוע הבאר, בפרדסו – התפוצץ. יהודה זרק עצמו, אפוף להבות, אל העפר התחוח שסביב העץ הקרוב בפרדסו, וכיבה עצמו בייסורים רבים. לאחר שניתנה לו עזרה ראשונה בבית-החולים הצבאי הבריטי בפתח-תקווה, הועבר למשפחתו בתל-אביב, כשהוא סובל מכוויות חמורות בכל חלקי גופו. שם שכב בכאבים קשים ארבעה חודשים רצופים, עד שחזר לאיתנו.
 
כאשר התנפלו על פתח-תקווה ערביי הכפרים אשר סביבה, בחודש מאר 1921, כבר נותר יהודה, בן השישים ושלוש, בעורף – שומר על הנשים ובידו חנית תורכית חלודה!
 [היה זה פגיון, באיונט, המצוי בידי למזכרת עד היום. – אב"ע].
 
אבל הוא האריך ימים, ער וצלול בדעתו, וחזר במאורעות 1929, במאורעות 1936, במלחמת העולם השנייה ובראשיתה של מלחמת העצמאות.
 
את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש"ח, 1948 – חגג יהודה כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות, הנכדים והנינים – בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקווה. לאה כבר לא היתה בין החיים. היא מתה במחלה כעשרים וחמש שנים לפניו. הפעם הזו שינה יהודה ממנהגו בסדר. הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו, הכחולות-עדיין, הבריקו וקולו רעד.
"אני בטוח," התחיל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד, "שזהו הסדר האחרון שאני איתכם. לא אשב עוד איתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."
אחר-כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלאבס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה."
וכן צעק בקול רם, ובעברית: "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"
 
גם לאחר כארבעים שנה עדיין זוכרים בני-משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת דבריו הברורים כי זה אכן הסדר האחרון שאעיניהם תחזינה בו, בזַיידֶה – בסבא, – וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם, לעולם.
 [הייתי אז נער בן שתים-עשרה, ולשם שיחזור המעמד אספתי עדויות משאר בני-המשפחה שהיו שם. – אב"ע].
 
*
כעבור שבועות אחדים, בל"ג בעומר תש"ח, 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, ביום שלפני נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בידי חיילי הלגיון הירדני – עצם יהודה את עיניו בביתו, בית-רעפים עטור ברושים ועצי-זית, והוא כבן תשעים שנה. הוא היה היחיד מכל מייסדי פתח-תקווה, שעלו על אדמתה בשנת 1878, אשר האריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל. רק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-נצח.
ההלווייה יצאה למחרת מביתו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה, והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדש, בית-הקברות של המושבה מראשיתה. קברו נכרה סמוך למצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה.
במסע הלווייה לא שלט העצב על מותו. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה ותושביה של המדינה בת השבועיים, שנהרגו מדי יום ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בליבות המלווים פּיכּתה בוודאי התחושה: הלוואי שכּל אחד מן הנופלים, צעירים ברוּבּם, ואלה העתידים ליפול – היה זוכה להשלים מעגל-חיים ולמוּת שְׂבע ימים ומעשים כיהודה ראב מפתח-תקווה – חופר בארהּ, שומרהּ וחורש תַּלמהּ הראשון.
 
סוף הספר "פרשים על הירקון"
 
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
 
כל המבקש לקבל את "פרשים על הירקון" בקובץ אחד עם הנספחים מההקלדה החדשה יפנה למערכת ויקבל את הקובץ באי-מייל.