על ספרו של ז'קי ברקן "ז'קי וז'נו –  מסע בשחור לבן", עקד 2007, 198 עמ'

עניינו של הספר שלפנינו הוא מסעו של המחבר אל העבר במלחמת העולם השנייה, כאשר אימו החליטה להפקיד את בנה יחידה בידי אנשים טובים, ואלה הסתכנו ושמרו עליו עד תום המלחמה. אביו ואימו הובלו בטרנספורט מבלגיה להשמדה באושוויץ. לפני הנסיעה שממנה לא חזרה הפקידה האם את הילד בן החמש בפעוטון לנשים עובדות בבריסל, ומשם הועבר על ידי שתי אחיות תאומות, חברות המחתרת האנטי-נאצית – מרסל ומדלין דה-מיילמייסטר – לאחיהן בעיר ברוז', וכאשר השהייה שם נעשתה מסוכנת, הוא הועבר באמצעות הכומר דה-וולף דזירה לחוות ואן גרוואן בכפר ביגנהוט, אצל פרנס וז'וליה-מריה ובנותיהם מריה ואמלי, אשר התייחסו אליו כאל בן המשפחה. ב-1946 מגיעה דודתו חוה'לה עם בנה שארל, ולאחר דיון משפטי מייגע, היא מקבלת את ז'קי בן השמונה תחת חסותה. הוא עולה לארץ ב-1949, שוהה עד גיל 13 במוסד דתי, ואחר כך מצטרף לקיבוץ של השומר הצעיר – ניר דוד. אחרי שירותו הצבאי בנח"ל הוא מצטרף כחבר בקיבוץ גל-און, עובד בתחומים רבים עד אשר מוצא את מקומו בתחומי אמנות שונים (ביניהם – מחול, משחק, פנטומימה), ובשיא הקריירה שלו הוא הופך לבמאי טלוויזיה וקולנוע.

אני מודה שהקריאה בספר הזה הרגיזה אותי כהוגן, וזאת משום שלמחבר יש כישרון כתיבה ממשי, והנושא, על כל מטעני הכאב שבו, הוא מרתק. יכול היה להיכתב רומן מפעים לב, או לכל הפחות כתב תיעוד מרגש; במקום אלה מגיש לנו המחבר קונגלומרט של עניינים וסוגי כתיבה.

ומה מכיל הקונגלומרט הזה? קטעי הגות על האל (האם אפשר לכעוס עליו? האם ניתן לשלול את קיומו?), הרהורים על הרוע שבעולם, ומה אמורה להיות התשובה לרוע זה? הרהורים על זהותו של האדם, על מהות הווידוי אצל הנוצרים. הרהורים על התפקיד שהמחבר הטיל על עצמו לבשר לעולם (!), הרהורים על אהבה וחסד בכלל ועל מבחנו של חסיד אומות העולם בפרט. הרהורים על הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית ועוד (ראו עמ' 18 ואילך, 25, 27, 94, 108, 111, 117, 122, 127, 198-197).

מה עוד נמצא שם? תיאור מפורט של הקריירה האמנותית של המחבר בתחומים הרבים בהם התנסה: מחול פנטומימה, תיאטרון, מוסיקה, בימוי בקולנוע ובטלוויזיה, וכן תיאור מפורט של הפקת סרטים שונים (עמ' 12-11, 35-29 , 98) , תיאור הצלחותיו בארץ ובחו"ל (עמ' 49-45, 92, 96, 99, 106, 114), וכמובן – תיאור מדוקדק של הפקת הסרט "1943 השנה האבודה" על ידי במאי בשם ג'ו'ג' קאמאניו, וכן כל ההסתעפויות ממנו, כגון כיסוי נרחב בעיתונות הבלגית.

הקורא ימצא בספר תיאור מפורט של כל הארוחות שהמארחים הגישו לו בביתם, או במסעדות, איזה סנדוויץ' אכלה בתו הרעבה, סוג הבירה המועדפת עליו, תאריכים, שעות ומספרי הטיסות הרבות שלו, משקל המזוודה וכד' (עמ' 169, 171, 177, 181 ועוד).

מה עוד? איזכור אירועים שונים, שלא ברור מה הקשר שלהם לעניין העיקרי של הספר, כגון מציאת הצוללת "דקר" במעמקי הים ונפילת מגדלי "התאומים" בניו-יורק  (עמ' 95, 97).

כאמור, הספר כתוב במספר סוגות: יש בו קטעי סיפור, קטעי תיעוד, קטעי יומן, וגם שירים – משל המחבר ומשל אחרים (עמ' 5, 41 , 81-80, 128, 191-188).

קונגלומרט!

והכי מרגיזה, כאמור, היא העובדה שלא מדובר בגרפומן – האיש יודע לכתוב, והראייה לכך הם הקטעים הסיפוריים, בהם הגיבורים מכונים בשמות בדויים.

העניין הזה צריך הסבר:

בפתיח של הספר (יש לספר שלושה פתיחים! –  שיר פתיחה, מבוא ופרולוג) מתנצל המחבר שמדובר בזיכרונות עמומים מהתקופה הרחוקה ההיא, לכן הוא ינהג פה ושם בדרך הבידיון, ולשם כך הוא גם יעניק שמות בדויים לעצמו ולשאר הגיבורים; לכן לו עצמו, לז'קי הוא קורא ז'נו, לאם חנה הוא מעניק את השם קלרה, לדודתו חוה'לה – את השם הלן, לבנה שארל – קלוד, לכומר דה-וולף דזירה, שהעביר אותו מבריסל לחווה בביגנהוט – פר ז'וליאן, לחוואים פרנס וג'וליה-מאריה שהיו לו להורים – פפה פטר ואמנדה, את שם משפחתם הוא משנה מוואן-גרוואן לוואן-דאם, לבנות שלהם מאריה ואמלי – מטילדה ואן (עמ' 12).

הקטעים הסיפוריים, בהם מככבים הגיבורים הבדויים האלה, מפוזרים בכל הספר, המוקלדים בגופן שונה, הם ספרות ממש! הם תמימים וכואבים ומשכנעים כי כך אמנם חשב ופעל ז'נו היתום בילדותו המוקדמת. מפעימים ביופיים הם בעיקר הקטעים בהם נפגש ז'נו בקלושאר מסמורטט בכנסיה, והוא משוכנע שזה אלוהים שהתחפש (עמ' 122-118). לימים הוא פוגש אותו בבית הקברות (שוב מקום שהאל מרבה לבקר בו...) וז'נו הקטן מאכיל אותו, ומה רבה תדהמתו כשנווד-אלוהים זה מברך על הסנדוויץ' בעברית! (עמ' 184-181). הקטעים האלה מתארים בצורה משכנעת ביותר את המשחקים האכזריים של הילדים, את הפחד מפני הלשנות הילדים, את ההתמרדות של ז'נו כלפי מיטיביו – קודם כלפי הכומר המבקש להביא אותו לחווה בכפר, אחר כך בחוואים, ולבסוף בדודתו המבקשת להחזיר אותו אל עמו (עמ' 38-36, 54-51, 70-64, 74-71, 87-85, 104, 137-135, 155-152).

דא עקא שקטעים יפים אלה הם חלק מערבובייה של עניינים וסוגות, והם מבלבלים את הקורא, וגם... את המחבר עצמו, כי השם ז'נו הוא גם שמו הבדוי של סמי רוזנברג, עוד ניצול שואה בעל קורות חיים דומות לאלה של ז'קי (עמ' 77, 140), ואם לא די בכך, מסופר שהמחבר נוסע לז'נו ואר קמפינג, השכנים של האחים מיילמייסטר שהחביאו אותו בברוז' (עמ' 164). כצפוי, המחבר עצמו מתבלבל: בעמ' 79, הגם שמדובר בסיפור בדוי, הוא משתמש בטעות בשם ז'קי (ולא זנו). בעמ' 137 הוא משתמש בשמות בדויים (פפה פטר, ולא פרנס), אך לאישתו הוא מעניק את השם האמיתי (ג'וליה-מאריה, ולא אמנדה). בעמ' 153 הוא מכנה את הגיבור הקטן ז'נו ואן גרוואן, ולא ז'נו ואן-דאם כמתבקש.

מבולבלים? גם המחבר!

היו עוד סיטואציות בספר שהרגיזו אותי: למשל, איזכורו של סיפור "השומרוני הטוב" מתוך הברית החדשה כסמל לעולם החסד (עמ' 109). והרי זה סיפור אנטישמי מובהק, בו היהודים וכוהניהם מתוארים כאנשים אטומים וחסרי לב. הסיפור הזה הוא פתיח לכל פסוקי השטנה כנגד היהודים שיהודה איש קריות הבוגד הוא נציגם (מתי כ"ו 24, מרקוס י"ד 21, לוקס כ"ד 21, יוחנן ו' 71-70, י"ג 21, 27). היהודים בברית החדשה הם הרי אנטיכריסט, וחטא צליבתו של בן האלוהים רובץ עליהם ועל כל הדורות אחריהם (מתי כ"ו 67-63, כ"ז 2-1, 14-11, 26-17, מרקוס י"ד 65-61, ט"ו 15-1, לוקס כ"ב 71-67, כ"ג 25-1, יוחנן י"ח 28-י"ט 16). בברית החדשה ימצא הקורא מאות פסוקים הספוגים בשנאת ישראל מבהילה, וסיפור השומרוני הטוב, הוא, כאמור, מעין ספתח לכל אורגיית השנאה הזאת. מילא, ז'קי-ז'נו הקטן שרוי לו להיות מוקסם מהאמונה הנוצרית, אבל בינתיים הוא התבגר, ואולי עיין בברית החדשה לפני שכתב את הטענה המופרכת על החסד המתגלה בסיפור "השומרוני הטוב".

למרות, שהספר שלפנינו רחוק משלמות – ממליץ אני לקרוא אותו בזכות הנושא (הצלת ילד יהודי בידי חסידי אומות העולם) שהוא מרתק, ובזכותם של אותם הקטעים הנפלאים שלגיבוריהם העניק המחבר שמות בדויים.