"הֵם נִכְנְסוּ לְכָּנָא,
דּוֹרְכִים עַל גוּפוֹתֵינוּ,
מְנִיפִים אֶת דֶּגֶל הַנָּאצִים,
בְּאָדְמוֹת הַדָּרוֹם,
וְכוֹתְבִים בַּשֵּׁנִית
פְּרָקִים בְּתוֹלָדוֹת הַנָּאצִים.
הִיְטֶלר הִשְׁמִידַם בְּתָאֵי הַגָּאזִים,
וְהֵם הוֹלְכִים בְּמַעֲשֵׂיהֵם בְּעִקְבוֹתָיו
וְשׂוֹרְפִים אוֹתָנוּ...
לְהִיְטֶלר לֹא הָיְתָה שְׁהוּת מְסַפֶּקֶת
כְּדֵי לְהַשְׁמִיד אֶת כֻּלָּם וּלְשַׁחְרֵר אֶת
פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵרֹעַ מַעֲשֶׂיהֵם,
וְהֵם הַנּוֹתָרִים בָּאוּ בְּמַעֲשֶׂיהֵם
לְהַשְׁמִיד אוֹתָנוּ."
 
כּוֹתֵב הַמְּשׁוֹרֵר
הָעֲרָבִי-נוֹצְרִי-סוּרִי,
נִיזָאר קָּבָּאנִי.
הָעֲרָבִים קוֹרְאִים לוֹ:
"מְשׁוֹרֵר הָאַהֲבָה"
 
 
אהוד בן עזר שלום,
בהמשך לשיריך המזכירים את ניזאר קבאני [גיליון 385], אני שולח לך משהו שכבר דומני פורסם אבל מן הראוי לפרסמו שנית על מנת להראות את התפתחות הפואטיקה של אותו משורר.
גמר חתימה טובה.
נעמן