תל-אביב. 11.4.74. י"ט בניסן תשל"ד. יום חמישי. יום מעיק ומרגיז. לא הספקתי לברך על התפטרותה של גולדה מאיר (ומי יודע אם הפעם היא סופית?) והנה הרצח הנורא של שמונה-עשר אנשים בקריית שמונה הבוקר, מהם נשים וילדים, בידי חולייה של שלושה מתאבדים ערבים שחדרו דרך לבנון. במהלך השתלטותם על בית מגורים – זרקו ילדים מחלון הקומה השלישית! אילו אפשר היה לדעת מה לעשות כדי שהקיום כאן יהיה אחר, נורמאלי. אני לא מאמין כי נסיגות והחזרת שטחים יפתרו משהו. הן רק יגבירו את תיאבון הערבים. וכמו שהמצב הוא עכשיו – האימה תימשך. ייהרגו חיילים על הגבולות וייהרגו אזרחים בפעולות התאבדות של מחבלים בארץ ובחוץ-לארץ. לגור עכשיו בתל-אביב, בשקט יחסי, ואפילו מוחלט. ובגיל מבוגר יחסית [38!] – כפי שאני נוהג, זה לוכסוס מוחלט. אולי יותר לוכסוס מאשר להגר מן הארץ ולהתייסר בקשיי היקלטות במקום חדש. פנו אליי ערב החג מקצין חינוך שאצא להרצות ברמת הגולן. הדבר היה נתון לשיקול דעתי, וסירבתי. אומר את האמת – פחדתי. יורים שם ומפגיזים שם כל הזמן. להרצות שם על ספרות בפני חיילים – זה נראה מגוחך. לסכן את נפשי רק כדי שבפעולות של ענף הסברה תירשמנה יותר הופעות של מרצים בפני חיילים – זה לא. ואמונה גדולה לטעת באוזני השומעים – אין לי. זוהי צביעות לבוא מכאן ולהטיף שם בפני אנשים שאין להם ברירה אלא לשבת על הגבול. מצד שני, חשבתי היום בצהריים, אולי היה עליי להפסיק את כל הכתיבה ולהתגייס לצבא כדי לעזור במשהו, אינני יודע במה. אך מה בכוחי לעשות? אילו היה עומד שר ביטחון כרבין בראש הצבא, והיתה ניכרת איזו רוח של התחדשות. בשביל הברושורות חסרות הטעם של ענף הסברה, שאני זורקן ישר לסל – אין צורך בי. שום מחשבה מקורית לא נמצאת בהן. ולאדם כמוני בוודאי לא יתנו להביע שם את דעתו בגלוי. זאת ועוד, משעה שאני מתגייס לצבא – אינני חופשי להביע את דעתי בעיתונים.