שאחרת לא היו יודעים כלום על תולדות פתח-תקווה!
 
10.10.08
ליוסי לנג שלום רב,
אני מתפלא עליך שאינך מרגיש שעדויותיך רק מחזקות את הגירסה שד"ר מזוריקי הובא ליירא את הירקונים בשנת 1880 לערך, ולא היה במשלחת ההזוייה שרקם יורם טהר-לב מעדויות שונות, שאותן צירף יחד בחוסר אחריות היסטורי, ובעצמו הוסיף "אולי זו אגדה".
ב"התלם הראשון" של יהודה ראב, שהוא לדעת חוקרים רציניים אחת העדויות המוסמכות ביותר לראשיתה של פתח תקווה, אין מוזכר כלל ד"ר מזוריקי. ובעצם ספרו נכתב כדי לתקן הרבה שיבושים שקיימים בספר היובל של שנת 1929, כפי שאתה יודע שהרי צילמת את הערותיו בעותק המקורי של ספר היובל, המצוי בידי. אני חוזר ואומר שהביקור בהרכב של כל הארבעה האלה יחד עם ד"ר מזוריקי בקיץ תרל"ח, 1878 – לא היה ולא נברא!
אגב, זו פעם ראשונה אני שומע את הגירסה שד"ר מזוריקי הובא לפתח-תקווה בראשיתה פעמיים! – שהרי ממך נפשך – אם בא פעם ראשונה, ואזהרתו לא נתקיימה, מה היה להם לפתח-תקוואים להביאו פעם שנייה[!] כדי להפחיד באמצעותו את ה"ירקונים"? – הלא בצדק יכלו אלה לומר להם שנבואתו ה"ראשונה" לא נתקיימה!
אמנם, נכון, המייסדים התכוונו תחילה, בקיץ 1878, לקנות את נחלת טאיאן שעל גדת הירקון הדרומית, ולא הצליחו, ולכן קנו, למזלם, את נחלת קאסאר, היא "הגבעה", אזור כיכר המייסדים המרוחק מהירקון; ורק מאוחר יותר הרחיבו ורכשו גם את מרביתה של נחלת טאיאן, שאליה הגיעו להתיישב ה"ירקונים".
 
ליתר ביטחון אני חוזר ומביא לידיעתך את פרק 6 מתוך "אהוד בן עזר: קיצור תולדות פתח תקווה":
 
מהי מידת האמת ההיסטורית
 בבלדה של יורם טהר-לב?
באשר לסוגייה השנייה, הציפורים, ומהי מידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהר-לב? – אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.
לדעתי ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".
המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.
ועוד אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:
הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי נכדו של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"
ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"
אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."
 
אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה
של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988
עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.
רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.
ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].
לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".
דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].
מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?
שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:
"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר ממן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –
גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.
המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."
 
[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו ולא הובאו כאן.
יסלחו לי הסלפנים, הפטפטנים והבּוּרים – אבל רק מי שקורא או קרא את המהדורה החדשה של "התלם הראשון", עם המחקרים הנילווים לכרך הזה, יכול לדעת ולהבין לאשורם את תולדות פתח-תקווה].
 
 ובאשר לשאר דבריך, יוסי לנג, במכתבך:
 
א. נראה לי שהביטוי "השר מונטיפיורי" הוא ביטוי היסטורי שגור ביותר עוד לפני השיר היפה של יורם גאון. אולי אני טועה, אבל לא נראה לי שהיהודים בארץ בתקופת ביקוריו בה קראו למונטיפיורי סֶר!
 
ב. אינני חושב שיש להשמיט מראשון לציון את התואר "מושבת הביל"ויים" שבו היא מתגדרת, ובצדק, כל השנים. וכך גם מספֵּר עליה סבי יהודה בזיכרונותיו, כיצד התרשם מקבוצת הביל"וים שבאו אליה.
 
ג. "ספר העלייה הראשונה" של יד יצחק בן צבי הוא שערורייה אחת גדולה. אינני יודע באיזו מקריות הוזכרו שם, כדבריך, אחדים ממייסדי פתח-תקווה, אבל כאשר הודיעו ברבים על הכוונה להוציא לאור את הספר, ופנו לציבור בבקשה לשלוח להם מסמכים ומקורות, כתבתי להם והצעתי את כל החומר המתועד המקורי והבלעדי-בחלקו שיש בידי על תולדות פתח-תקווה, וענו לי שפתח-תקווה אינה שייכת לעלייה הראשונה וכי הם מקבלים לספר העלייה הראשונה מקורות ועדויות רק משנת 1882 ואילך! אפילו כתבתי על כך בשעתו בפומבי! אז על תנסה להחליק את המחדל שלהם – כי הם אלה שנתנו ידם המדעית האקדמית להדרתה של פתח תקווה מן העלייה הראשונה!
בברכת שנה טובה, שנת מחקר פורייה,
ובהרבה תודה על עיסוקך המסור בתולדות פתח-תקווה,
אהוד בן עזר