בערב סוכות ראיתי בטלוויזיה שיחה בין גדעון לוי לדניאלה וייס. מצידו האחד של המתרס – התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני, מי שאין באוצר המילים שלו מילת הסתייגות מפיגוע פלשתינאי, מי שתוקף את הפלשתינאים רק על מתינותם ואת ערביי ישראל על היותם "משת"פים של ישראל". ומולו הימנית הדתית הפנאטית, שבמשך עשרות שנים היתה למותג של עבריינות פוליטית אלימה, בוז לחוק, למדינה, לצה"ל, מתוך שחצנות ואדנות של "אני ואפסי עוד". להפתעתי, טון השיחה היה רגוע למדי. אך היה זה שיח עקר, של שני קווים שלעולם לא יוכלו להיפגש. שיח עקר, שלא יכול להניב כל פרי של הסכמה, כל תוצאה שניתן ללכת עימה הלאה, יחד, למקום טוב כלשהו. שיח עקר, ולכן מיותר – בין שני פלקאטים, כשכל אחד מוצא מולו את הסטריאוטיפ שהוא כל כך אוהב, שהוא כל כך אוהב להכליל ולהציגו כאב טיפוס של "המתנחלים" / ה"סמולנים".

"ראיתי בטלוויזיה," כתבתי. לא "צפיתי", או "התבוננתי", או אפילו "הסתכלתי", ומהר מאוד הפסקתי גם לראות. כי בוויכוח הפלקאטי העקר הזה אין במה לצפות, להתבונן או אפילו לראות או לשמוע. הרי מגדעון וייס ודניאלה לוי לעולם לא נשמע משהו חדש, משהו מעניין. נכון, הם אינם מנסים "לייצר שלום בית מלאכותי" אלא "ויכוח מהותי", מהסוג שעליו חולם דודו פלמה ("מטייחים" – "שווים" 10.10.09). אבל אותי הוויכוחים ה"מהותיים" העקרים האלה משעממים.

יומיים מאוחר יותר, השתתפתי בשיחה בשניים בין הרב יואל בן נון לבין הסופר וההיסטוריון ד"ר גדי טאוב. [שהתקיימה ב"אפעל"]. לא, אין זו טעות. לא בכדי כתבתי "השתתפתי"; לא "צפיתי", "האזנתי", "הקשבתי" או "התבוננתי". לעיתים ההקשבה והצפייה מביאים לידי תחושת השתתפות של ממש, כאשר הם מרתקים את הצופה/המאזין עד שהוא חש כחלק מהשיח.

בין טאוב לבן נון מחלוקת מהותית. גדי טאוב טוען שהוא מתנגד להתנחלויות כיוון שהוא ציוני, רואה ברב צבי יהודה הכהן קוק מי שהביא לסטייה הגדולה ביותר מהציונות וטוען שמפעל ההתנחלות מסכן את המפעל הציוני כיוון שמדינת ישראל עלולה להפוך בעטיו למדינה דו לאומית. יואל בן נון, לעומתו, הוא מראשוני "גוש אמונים", תלמידו המובהק של הרצי"ה קוק, כל חייו הבוגרים חי בהתנחלויות – שנים רבות בעפרה והיום באלון שבות. ישיבתו בהתנחלות היא הגשמת השקפת עולמו הציונית. כן, גם בין שניהם עלול היה להתפתח ויכוח עקר, שבו כל אחד חוזר על הסיסמאות הפלקטאיות של מחנהו ומשמיץ את המחנה היריב; "ויכוח מהותי" החביב כל כך על דודו פלמה.

והנה, היה ביניהם שיח אחר לחלוטין. היה זה שיח של שני ציונים לעילא ולעילא, המודעים לכך שהציונות היא שם משפחה לשמות פרטיים רבים (הקופירייט שייך לעמוס עוז, דומני שבספרו "פה ושם בארץ ישראל 1982"), שמדינת ישראל יקרה להם, שמחוייבותם לעתיד הציונות מוחלטת ולכן, חרף חילוקי הדעות המהותיים ביניהם, רב המשותף ביניהם על המפריד.

שניהם מחוייבים לחלוטין לרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית. לפיכך, שניהם נמצאים במאבק קשה ביותר נגד הפוסט ציונות והאנטי ציונות – כל אחד כנגד הקיצונים במחנהו. שניהם מבינים, שהמאבק האמיתי אינו ביניהם, אלא בין כל אחד מהם לפוסט ציונות במחנהו. הרב יואל נלחם בפוסט ציונות המרימה יד על הציונות הדתית, בשם איזו משיחיות הזוייה, בעיקר מאז ההתנתקות. גדי נלחם בפוסט ציונות השמאלית, המרימה יד על הציונות החילונית.

בן נון וטאוב נאבקים נגד שוללי רעיון המדינה היהודית והדמוקרטית, בשם הטענה הדמגוגית שיש סתירה, כביכול, בין שני הערכים הללו, ולכן הם עוינים את מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. יש השוללים אותה בשם היהדות ויש השוללים אותה בשם הדמוקרטיה. יש השוללים אותה בגלוי ויש השוללים אותה במשתמע.

והנה, יואל בן נון וגדי טאוב, שאינם מטייחים לרגע את חילוקי הדעות ביניהם, אינם משחיתים את כוחם במאבק עקר ביניהם. אין הם מתביישים לחפש ולמצוא דווקא את המשותף ביניהם. וכדי למצוא את המשותף ביניהם, עליהם לחרוג מהסיסמאות הפלקאטיות האופייניות כל כך ל"ויכוח המהותי" שאינו מנסה "לייצר שלום בית מזוייף." ולכן, השיחה בין השניים היתה מרתקת, והקהל שמילא את האולם עד אפס מקום וצבא על דלתותיו וחלונותיו, ישב פעור פה. הקהל חש, שמהשיח הזה יוצאת בשורה אמיתית, שונה כל כך מוויכוחי הצעקנות המשמימים נוסח "פוליטיקה" ו"מועצת החכמים" הטלוויזיוניות; שונה כל כך מ"הידברויות" נוסח יואל מרשק, בין בני קיבוצים לנוער הגבעות.

הדיאלוג בין יואל בן נון לגדי טאוב, התקיים בפסטיבל "הקהל" – הכנס היהודי, הציוני, הישראלי שהתקיים בחול המועד ב"אפעל" זו השנה ה-12. "הקהל" שונה מאוד באופיו מפסטיבל "לא בשמיים" בכפר בלום, עליו יצא קצפו של דודו פלמה. בעוד "לא בשמיים" מזמן לכפר בלום קהל מבוגר, מבוסס כלכלית, מנומס מאוד, באירוע יוקרתי ומאורגן, "הקהל" הוא אירוע תוסס ורעשני, המקבץ בעיקר המוני בני נוער וצעירים. אך המשותף בין האירועים גדול מאוד – שניהם מכנסים ציבור גדול שמאס ב"וויכוח המהותי" הפלקאטי והסיסמאתי ומחפש דרך אחרת; דרך של התחדשות יהודית וציונית, המגשרת על הפערים ומנסה לאחות את הקרעים. בשני האירועים נמצא ציבור דתי וחילוני, קיבוצניקים ומתנחלים, אנשים בעלי עמדות פוליטיות שונות, המנסים להיות גשר לחיזוקה של החברה הישראלית היהודית, להוות אלטרנטיבה ליסודות המפוררים אותה. המחנה הנמצא ב"לא בשמיים" וב"הקהל" הוא מחנה השלום האמיתי, המחנה המאמין בשלום בתוכנו, לא רואה בו "זיוף", ולא רואה בניסיון ליצור שלום בתוכנו "טיוח".

מעולם לא הבנתי את האנשים שלמען השלום עם האוייב מוכנים לסטריפטיז המשפיל ביותר של ויתור על כל מה שחשוב ויקר לנו, העיקר לפייס ולרצות את האוייב, שכלל אינו מוכן לקבל את זכות קיומנו, אך סולד מהרעיון של שלום בתוכנו, בקרב היהודים, בקרב הישראלים; מחנה שמוכן להיהרג על קוצו של יו"ד ובלבד שינצח במלחמת האחים.

מי שבז לחלום של שלום ואחדות (לא אחידות) בחברה הישראלית היהודית, אינו איש שלום אמיתי, גם אם הוא מתפלל שלוש פעמים ביום בבית הכנסת של דת "השלומיזם", ואפילו אם הוא מקריב שלוש פעמים ביום "קורבנות שלום" בבית המקדש של דת זו.