מתיאס קונצל: "ג'יהאד ושנאת היהודים, על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר", עברית: צור ארליך. טובי הוצאת ספרים. עיון. ירושלים 2008. 162 עמ'
 
העטיפה האחורית של הספר החשוב ומאיר העיניים, מסכמת בצורה אמינה מאוד את תוכנו:
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזרע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכך אירוע "אנטי אימפריאליסטי", שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האיסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האיסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנויות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים: באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית; בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.
הספר "ג'האד ושנאת יהודים" הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל, המציג את הגי'האד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האיסלאמי: מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטישמיות וזיקתו אליהן.
הספר מראה כי את ארגון אל-קאעידה, כמו גם קבוצות איסלאמיסטיות אחרות, מנחה אידיאולוגיה אנטישמית שאותה יבאו מהעולם הנאצי אל העולם המוסלמי בעיקר תנועת "האחים המוסלמים" המצרית והמופתי של ירושלים. הוא מוכיח שאנטישמיות אינה פרט זניח ושולי בג'יהאדיזם המודרני, אלא הליבה האידיאולוגית שלו. שנאת היהודים היא שהציתה את מלחמת הג'יהאד של מחוללי אירועי הטרור של 11 בספטמבר.
 
עד כאן על עטיפת הספר, ועדיין אנחנו זוכרים כיצד אחרי ה-11 בספטמבר ניסה הנשיא בוש להפריד בין הטרור העולמי שאותו כינה "ציר הרשע" ואמר שיש להילחם בו בחורמה, לבין הטרור הפלסטיני שהוא לדבריו סכסוך לאומי עם ישראל ויש להתייחס אליו ביתר הבנה. (אני מצטט זאת מהזיכרון).
ראש הממשלה דאז אריק שרון הגיב, ובצדק, כשאמר שישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה שנייה! – אמירה שהרגיזה מאוד את האמריקאים אך גרמה להם גם להנמיך את הטון אף כי דומה שעדיין הם מתעקשים להפריד בין הטרור העולמי של אל-קאעידה לבין הטרור הפלסטיני ואירגוניו, שנראה בעיניהם פתיר באמצעות הסכם שלום כפי שהוא נראה גם לד"ר יוסי ביילין.
לכן כה רבה חשיבות ספרו של קונצל, כי הוא קורע מסווה מעל אמיתות רבות וחבוטות ומראה כיצד הטרור הערבי האיסלאמיסטי – אינו מהפכה שמטרתה להביא במדינות הערביות והמוסלמיות למישטרים דמוקראטיים, עצמאיים וחילוניים, כפי שהיה באירופה, אלא מטרתו להביא למשטר איסלאמיסטי קיצוני, המדכא את הפרט בכלל ואת האישה בפרט, מישטר המבוסס על שנאת יהודים בלתי רציונאלית ועל כניעה מוחלטת לציווי האלוהי למוסלמים לשלוט בעולם בעריצות, בכוח וגם בעורמה.
ודווקא למצרים, שיש לה יחסי שלום עימנו, יש חלק מרכזי בתהליכים האלה שגם הביאו ל-11 בספטמבר. ציטוט מהספר:
 
אולם לא האינטלקטואלים החילוניים הם אלה המזוהים כ'רוע' האמיתי האחראי למדוויה של מצרים, אלא ישראל והיהודים. באשר לנקודה זו, מצרים כולה אימצה את ההשקפה האיסלאמיסטית. במצרים נידוי היהודים והדמוניזציה שלהם אינם נתונים לוויכוח; זוהי הנחת יסוד של השיח היומיומי. כאילו לא נחתם מעולם חוזה שלום בין המדינות, ישראל ואזרחיה מוחרמים כיום לחלוטין בידי כל האיגודים המקצועיים במצרים – בכלל זה אירגוני עורכי-הדין, העיתונאים, הרופאים והאמנים – ובידי כל האוניברסיטאות, אגודות הספורט, התיאטראות והתזמורות. כשהמשורר הסורי אדוניס השתתף בכנס משוררים בישראל בשנת 1995, תקפו אותו כל הזרמים הפוליטיים במצרים. השמאל הלאומני היה בין המריעים לרוצחי פרג' פודה, משום שהלה נהג להתבטא בזכות ההשלמה עם ישראל. אם יש במצרים של היום נושא אחד המאחד איסלאמיסטים, ליברלים, נאצריסטים ומרקסיסטים, הרי זוהי ההזייה הקולקטיבית בדבר האוייב המשותף לכולם, ישראל והיהודים – הזייה שלצידה, כמעט תמיד, גם המישאלה למחוק את ישראל.
פעפוע של אנטישמיות בנוסח היטלר אל תוך ספר לימוד דתי במצרים נתפס כיום כאירוע שגרתי. כזה הוא למשל ספר הלימוד המקובל "עם ישראל בקוראן ובסונה" מאת שיח' מוחמד סייד טאנטאווי, העומד בראש אוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, וככזה הוא בכיר חכמי הדת של העולם הסוני. ספרו זה, שנכתב בשנת 1967 על בסיס עבודת הדוקטור שלו, הופיע במהדורה רביעית בשנת 1997. טאנטאווי כותב בו שהיהודים עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית והמהפכה הסובייטית; שהם יזמו את מלחמת העולם הראשונה ואת מלחמת העולם השנייה; שהם שולטים בתקשורת העולמית ובכלכלה העולמית; שהם חותרים להרס המוסר והדת, ומפעילים רשת עולמית של בתי בושת. טנטאווי מצטט מדבריו של היטלר ב"מיין קאמפף": "בהתנגדותי ליהודי, אני ממלא את שליחותו של אלוהים." הוא משבח את "הפרוטוקולים של זקני ציון", ומעיר ללא שמץ של צער כי "לאחר פרסומם של 'הפרוטוקולים' ברוסיה נהרגו כ-10,000 יהודים. (עמ' 87-88).
זאת ועוד, ציטוט:
ממש כשם שהמחבל מאירועי 11 בספטמבר מוחמד עטא קבע בצוואתו שאף אישה לא תורשה לגעת בגופתו אם ימות, כך גם התקשורת המצרית מהזרם המרכזי מציגה את עצם מגעה של נקבה יהודייה כאיום שטני. דוכני הרחוב במצרים מציעים שלל רומנים שבהם פרוצות העובדות בשירות המוסד תוקפות בנבזות את בחוריה של מצרים. פתייניות אלו אינן מסתפקות במזימה לערער במדוחי מין את ההתנגדות הערבית הטבעית וכך לגרום לנורמליזציה ביחסים בין מצרים לישראל – אלא פועלות להשמדה ישירה של האוכלוסייה הערבית באמצעות הדבקתה השיטתית באיידס. ( עמ' 88).
ידידי הסופר העברי אלי עמיר מספֵּר מדי פעם בתקשורת שלנו בהתלהבות על ביקוריו במצרים, שם יוצאים לאור תרגומים של הרומאנים שלו ועורכים לו חגיגות. התלהבויות דומות עולות גם מרשמי מסע של עורך מוסף ספרותי פרו-פלסטיני בישראל. מעניין להשוות תיאורים מרוממים אלה עם החזות הקשה שמעלה ספרו של החוקר הגרמני קונצל. האם הוא טועה?