קל מאד לומר מה היה קורה, אילו... קשה מאד לדעת. מיהו החכם היכול בכלל לדעת אם משהו בכלל היה קורה, וכיצד.
רצח האופי של גולדה לא התבסס על עובדות, אלא היה פרופגנדה פוליטית. סאדאת לא הציע שלום וממילא גולדה לא החמיצה אותו.
סאדאת נזקק למראית העין של הניצחון הערבי במלחמה על מנת להכשיר את דעת הקהל הערבית לאפשרות קבלת שלום עם ישראל. לפני מלחמת יום הכיפורים, כשהציבור הערבי נתון היה עדיין תחת הרושם של תבוסת הערבים ב-1967, לא היה ניתן להגיע לשלום.
"אמר נביא הזעם לאדריכל השלום"
פגישה בין שמעון פרס לישעיהו ליבוביץ. "מעריב", "סוף שבוע", 25.3.94, עמ' 43.
ליבוביץ: למלחמת יום הכיפורים אנו אחראים. סאדאת הציע לנו שלום אם רק ניסוג מהתעלה שהיא הנכס היקר ביותר שיש למצרים מבחינה כלכלית. אבל אותה מטומטמת ומרושעת, ששלטה אז במדינת ישראל, הכריזה שאין עם פלשתינאי, ואותו אדם אשר באותה שעה היה דמות רפרזנטטיבית, משה דיין, אמר בפירוש שהוא מעדיף שארם אשיך בלי שלום על שלום, בלי שארם אשיך. ז.א. שמדינת ישראל איננה מעוניינת בשלום אלא בכיבושים. אלפי אחינו ואחיותינו שנהרגו באותה מלחמה נרצחו בידי גולדה ומשה דיין.
פרס: משה אמר זאת לצרכי מו"מ ואמר גם "עדיף תעלה פתוחה וסכסוך סגור על פני סכסוך פתוח ותעלה סגורה". לגבי גולדה מה שסאדאת ביקש שנפנה את התעלה ולאחר שישה חודשים נתחיל לפנות גם את יו"ש ועזה ללא מו"מ.
ברור לחלוטין הוא, שגם מפ"ם דאז בראשותו של יעקב חזן, (מפלגתו של אבו וילן, מעניין אגב, למה אנשי מפ"ם אוהבים לאמץ שמות ערביים?) לא היתה מוכנה לקבל אז, את תנאי סאדאת: "לא מו"מ ישיר, נסיגה טוטלית, לא הסכם שלום."
במהלך המלחמה התגלתה גולדה כמנהיגה מדינית-צבאית מהמעלה הראשונה. כדאי להשוות למשל את תיפקודה, לעומת סטלין, לאחר מבצע ברברוסה; רוזבלט, לאחר פרל הרבור ואולמרט במלחמת לבנון. בהנהגת גולדה ניצלה ישראל ועברה ממצב קשה עקב מתקפת פתע, לניצחון צבאי מהיר.
נכון, ישראל לא ידעה לתרגם זאת לנכסים פוליטיים. חלק מכך בגלל המתקפות עליה.
הטרגדיה של גולדה (ושל מדינת ישראל) היתה, שגולדה הותקפה הן ע"י הימין, (בגין למשל), והן ע"י תומכיה מהשמאל. התקפות אלו הן שיצרו את הדימוי של "התבוסה ישראלית הנחרצת", והביאו לאי יכולת לתרגם את הניצחון לנכסים פוליטיים ראויים.
גולדה מאיר מנהיגה צבאית:
ההיסטוריון הצבאי, הד"ר מאיר פעיל, התמנה לאחר מלחמת יום הכיפורים לצוות שהוקם במחלקת היסטוריה של צה"ל לחקר הניהול האסטרטגי של המלחמה. לדעתו, גולדה מאיר צדקה כשהחליטה נגד מכת מנע. פעיל: "האם חיל האוויר היה פועל נגד מצרים, כמו במלחמת ההתשה? כשיש הפסקת אש? כשאין לנו תירוץ? ובסוריה? ב-13 בספטמבר הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי 13 מטוסי מיג של חיל האוויר הסורי. הרי ביום שבת בבוקר לא ידענו בוודאות שתפרוץ מלחמה. גם העולם לא ידע על ההיערכות ההתקפית של סוריה ומצרים. בשביל לצאת למהלומת מנע צריך תירוץ כזה שהעולם הגדול יקבל. ובראש וראשונה ארה"ב. העולם היה מאשים אותנו שאנחנו פרנואידים."
"היא היתה אסון מדיני, אבל לא יכולתי להאמין למקרא החומר – גולדה התנהגה במלחמה כמנהיג צבאי מצליח, נבון, שקט בניהול המלחמה. וכל זה כאשר דיין עשה במכנסיים," אומר אלוף-משנה במילואים הד"ר מאיר פעיל.
"עם פרוץ המלחמה בנתה גולדה קבינט מלחמה שפעל עד ליום האחרון של המלחמה ועימו נמנה הדרג האזרחי: גולדה, דיין, אלון, גלילי ובר-לב. בדרג הצבאי היו הרמטכ"ל אלעזר, סגנו ישראל טל, מפקד חיל האוויר האלוף בני פלד, ראש אמ"ן זעירא וראש המוסד צבי זמיר. פעיל: "העשירייה הזאת ישבו כמעט כל יום. קראתי את כל הפרוטוקולים של הדיונים שקיימו. ולמדתי לכבד את גולדה."
גולדה מאיר אחראית לשורה של החלטות. חלק לא מבוטל מהן התקבלו לאחר שנאלצה להכריע בין עמדת הרמטכ"ל לבין עמדת דיין או בין עמדת אלעזר לבין סגנו טל. "בוויכוחים בין דדו לדיין, למזלי, תמכתי תמיד בדדו," כותבת מאיר בספרה.
ההחלטה הראשונה שקיבל הקבינט היתה לקבוע סדר עדיפות שלפיו יש לרכז מאמץ עיקרי קודם כל ברמת הגולן, כדי לבלום את הצבא הסורי ולמנוע ממנו להגיע לכנרת. במסגרת זו אישרה גולדה מאיר את העלאת האוגדה שהגנה על מרכז המדינה וירושלים, בפיקודו של מוסה פלד, לרמת הגולן. אוגדת פלד חוללה את המפנה והסורים נהדפו לעבר הקו הסגול (הגבול בין ישראל לסוריה בגולן מאז 67').
השאלה שהוצגה לפני גולדה מאיר היתה אם להעביר בשלב זה כוחות מרמת הגולן לסיני. ראש הממשלה קיבלה את הצעת הרמטכ"ל לדחות את התקיפה בסיני, לנצל את ההצלחה ברמת הגולן ולקדם את כוחות השריון מזרחה, כדי להכניס את הבירה הסורית לטווח הארטילריה הישראלית. צה"ל רצה להגיע לטווח של 20 ק"מ, אך נבלם על ידי הסורים בעזרת כוחות סיוע עיראקי וירדני. צה"ל נבלם במרחק 50-40 ק"מ מדמשק.
על ההחלטה למנות את בר-לב למפקד החזית בדרום כשהתברר שמפקד פיקוד הדרום, האלוף שמואל גורודיש, אינו מסוגל להשתלט על שלושת מפקדי האוגדות שבפיקודו, אומר פעיל: "המינוי, באישורה של גולדה, היה החלטה מצוינת." בספרה היא כותבת: "יש לבר-לב צורת דיבור איטית, מתונה מאוד, וכאשר שמעתי אותו אומר: 'גולדה יהיה בסדר. אנו חזרנו להיות מה שאנו והם חוזרים להיות מה שהם,' ידעתי שהגלגל התהפך".
מאיר החליטה, בניגוד לעמדתו של דיין, לאשר את צליחת התעלה. וההחלטה שהביאה לסיום המלחמה היתה, בניגוד לכמה הצעות, לכתר את הארמיה השלישית בלבד ולא את שתי הארמיות."http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=346317&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0