המשלחת הראשונה לבדיקת הקרקע, זו של סלים קאסאר, קרוב לירקון, היתה כנראה בראשית יולי 1878, תמוז תרל"ח, השתתפו בה רק דוד מאיר גוטמן, יואל-משה סלומון וזכרי אפנדי, סוכנו של טאיאן. לבסוף קנו ראשונה את הקרקע של סלים קאסאר. הכוללת את "כיכר המייסדים" והשדה של התלם הראשון. לא מן הנמנע שהיו יותר ממשלחת אחת באותו קיץ.
לפי עדות יהושע שטמפפר, קניית הקרקע נעשתה ביפו בערב ראש-חודש מנחם-אב תרל"ח. יום א' באב חל ביום רביעי, 31 ביולי 1878. כלומר הקנייה נעשתה יום לפני כן, ביום שלישי, שנאמר בו "פעמיים כי טוב," והוא יום כ"ט בתמוז תרל"ח, 30 ביולי 1878.
לפי עדות שטמפפר, הוא הגיע ליפו רק ביום שלישי, י"ב באלול תרל"ח, 10 בספטמבר 1878, כדי להשגיח על העבודות הראשונות של חפירת הבאר ובניית הבתים בנחלה החדשה, פתח-תקווה.
סביר להניח כי לתקופת החגים חזרו שטמפפר וחבריו, בהם גם מיכל לייב כ"ץ, מיפו או כבר גם מהנחלה החדשה בפתח-תקווה, למשפחותיהם בירושלים. חג שמחת תורה חל בשנת תרל"ט בשבת, כ"ב בתשרי. ורק אחרי החגים של שנת תרל"ט, כלומר, אחרי יום ראשון, כ"ג בתשרי תרל"ט, 20 באוקטובר 1878 – הגיעו ראשוני המתיישבים למקום המיועד לחפירת הבאר בנחלה החדשה, באחוזת קאסאר. לפי יהודה ראב הם היו רק שניים: שטמפפר וגוטמן. הם בנו סוכה והחלו או המשיכו לידה בחפירת הבאר בעזרת קבלנים ערבים, ונתקעו.
בסוף חודש תשרי תרל"ט, כנראה ביום ראשון, ל' בתשרי, 27 באוקטובר 1878, ירד יהודה ראב מירושלים ליפו, וכבר באותו יום או למחרת יצא יהודה מיפו לפתח-תקווה בראש שיירת חמורים עם ציוד ובלוויית חג' סלאמה, שמונה על ידי שטמפפר ומיכל לייב כ"ץ לשומר הנחלה החדשה. יהודה הגיע למקום הבאר (כיכר המייסדים) ב-28 באוקטובר 1878, שהיה יום שני, א' חשוון תרל"ט, או אולי יומיים-שלושה קודם.
 החפירה נמשכה כשבועיים, על פי יהודה ראב, עד שנמצאו מים. במקום אחר בספרו "התלם הראשון" הוא אומר שהחפירה נמשכה חודשיים, והכוונה כנראה שהמשיכו להעמיק ולשכלל ולתמוך את הבאר גם לאחר שנמצאו המים הראשונים.
 
"ברוך הבא לפתח-תקווה!" קידמו ר' דוד מאיר גוטמן ויהושע שטמפפר את פני יהודה. "הגעת בזמן. אנחנו אובדי עצות."
"מה קרה?" חשש יהודה.
"הקבלנים הערבים הפסיקו את חפירת הבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו סיכמנו בעת תחילת העבודה."
"טוב," אמר יהודה. "נמשיך לחפור בעצמנו."
"איך נדע לחפור באר?" שאל ר' דוד.
"יש לנו מורה טוב, אבל קצת יקר." אמר יהודה. "והוא ילמד אותנו לעשות במו-ידינו כל עבודה נחוצה."
"כן? ומיהו? מה שמו?"
"הניסיון." השיב יהודה.
וכך היה. עוד באותו יום השיל יהודה מעל רגליו את הנעליים, ירד בחבל אל קרקעית הבאר והחל לחפור בה. ר' דוד ויהושע עזרו לו, בעמדם למעלה, בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר ראו הקבלנים הערבים כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, התפשרו על מחיר העבודה והסכימו להמשיך בה ככל שיידרש, הפעם כפועלים יומיים.
 במשך שבועיים המשיך יהודה לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאו המים, בעומק של כעשרים וחמישה מטר. אותו יום היה יום חג לחבורת הגברים הקטנה שהתגוררה באוהל – ר' דוד, יהושע, יהודה (בן-דודו של יהושע), ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים ביקשו מיד מתנת-כסף נוספת על המוסכם עימם, "בקשיש", גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.
ר' דוד נהג בפועלים הערבים רוחב-לב, ובשכר זה יעצו הללו למתיישבים לשאוב את מי הבאר הראשונים, מי הבתולים – ולהביאם שי לנשותיהם, סגולה בדוקה ומקובלת להריון ולפריון.
[מתוך "פרשים על הירקון" לאהוד בן עזר המבוסס על "התלם הראשון" ליהודה ראב].
 
שאיבת המים מהבאר הראשונה החלה אפוא לערך ביום שלישי, ט"ז בחשוון תרל"ט, 12 בנובמבר 1878. כלומר, באמצע חשוון תרל"ט, באמצע נובמבר 1878, ורק אז יכלו להגיע למקום מתיישבים נוספים, שחלקם כבר חיכו ביפו. לכן הקביעה שחריש התלם הראשון היה בז' חשוון תרל"ט, (3 בנובמבר 1878), עוד בטרם נמצאו המים בבאר – אינה מתקבלת על הדעת. תאריך ז' בחשוון מתאים בדוחק למציאת המים בבאר הראשונה.
חשוב להדגיש, למי שאינו בקיא בחקלאות, כי מי הבאר שימשו לשתייה בלבד, לאדם ולבהמה, אך לא להשקאת השדות. הפלחה היתה תלוייה כולה בגשמים, ואין קשר של השקאה בין חפירת הבאר לחריש התלם הראשון באדמת פתח תקווה, חריש שנעשה מאוחר יותר באותה שנה בידי יהודה ראב, ואחריו חבורת המייסדים ואביו – ביום חמישי, ו' חנוכה תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.
 
הבלוף של חמשת הרוכבים
עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.
רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.
ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].
לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".
דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].
מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?
שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:
"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – – "
גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.
המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."
 
ומאחר שמעולם לא היתה ולא נבראה משלחת "חמישה רוכבים" מיפו לפתח תקווה בקיץ תרל"ח, 1878, לכן יהודה ראב, המונצח כיום גם הוא בשמו בפסל הרוכב על סוסו בכיכר המייסדים (מה שראוי לו בהחלט על פי חלקו בייסוד המושבה!) – מעולם לא היה אחד מ"חמשת הרוכבים" ההזויים האלה שבבלדה של יורם טהרלב. איש מפרנסי פתח-תקווה גם לא התייעץ איתנו בקשר ל"פסל הרוכב" של יהודה ראב, סבֵנוּ, ובקשר לכיתוב הלא-מדוייק הצמוד לו – וכל הדבר נודע לנו לראשונה רק אתמול בערב!