התופעה של הרמת יד ויידוי אבן על חיילי צה"ל וכוחות הביטחון היתה, כמעט, למעשה יום ביומו. אנרכיסטים בנעלין ועבלין מזה, כהניסטים בחברון ויצהר מזה, או להיפך, מרשים לעצמם לתקוף את חיילי צה"ל באלימות, ואין גבול לחוצפתם ולעזות מצחם.
יש מה לעשות כלפי התופעה הזאת. שירתּי שנים רבות במילואים בשטחים, ואני מכיר היטב את האמצעים שבהם יש לנקוט – אלות, גז מדמיע, כדורי גומי, חצציות; בדיוק לשם כך המציאו את האמצעים האלה, והגיעה השעה להפעיל אותם כלפי המטורפים האלה.
"אבל זה היה נגד אוייב פלשתינאי, כאן מדובר באחים יהודים, ישראלים!" – יגיבו טוקבקיסטים. נכון. אדרבא, אני מעדיף לחטוף אלף אבנים מאויבים פלשתינאים ולא לחטוף אבן אחת מאח יהודי. הפלשתינאים הם אוייב. קיים סכסוך לאומי בינינו לבין הפלשתינאים וכאדם לאומי אני יכול לכבד אנשים לאומיים אחרים, גם אם הם אוייב הנמצא עימנו במלחמה. מאחים אני מצפה שיהיו בצד שלנו, שלא יתנהגו כלפי צה"ל כאל אוייב. מי שנוהג כלפי צה"ל כאוייב, הוא אוייב של צה"ל ושל מדינת ישראל. גם אם הוא אח יהודי. ואין אוייב בזוי יותר מגיס חמישי. יהודי ישראלי המרים יד או מיידה אבן על צה"ל, הוא גיס חמישי.
מי שמרים יד או מיידה אבן על חיילי צה"ל, הוא בוגד במולדת. אני חונכתי על כך שבוגדים הם הבזויים ועלובי הנפש שבבני האדם. לכן, אני סבור שכלל אין להסס לפני שמתחילים להגיב בכוח כלפי הגיס החמישי הזה.
יש מה לעשות נגד המטורפים האלה. יש לפעול כלפיהם בכוח. ומה שלא ילך בכוח, ילך בעוד יותר כוח. כי האנשים האלה מבינים רק כוח.
הרי אחרי שהם יהרגו את החייל הראשון בלאו הכי כך ננהג כלפיהם. עדיף להקדים רפואה למכה.
אין לי ספק שרובם המוחלט של תושבי יש"ע חושבים כמוני, אך פחדם של המטורפים האלימים נפל עליהם. אני משוכנע שאני משמש להם כפה.