עתה הכול נהיר. סיבת המהומות שמבצעים ערביי ישראל ביהודים הינה לא אחרת מאשר סיבה מינית. הפורעים הערבים, לדידו של פרופסור עוז אלמוג הם – "שאבב שמחפש עילה להשתלהב (בעיקר בגלל שהוא חנוק מינית)". [גיליון 389].
דומני שמאז פרסם וילהלם רייך הפסיכיאטר, vפסיכואנליטיקאי, הסופר האוסטרי' מתלמידי פרויד בווינה, את תורתו, טרם התפרסם ניתוח שכזה.
רייך טען שהסיבה לנוירוזות הינה הדחקה של המיניות. התרופה הטובה ביותר אמר, היא לחיות חיי מין פעילים ומשוחררים מרגשי אשמה. הדבר יתאפשר רק על ידי מוסר שאינו נתון למרותו של מיבנה כלכלי מדכא. בספרו "The mass psychology of fascism" הוא טען, שהפשיזם הינו תוצאה של הדחקת המיניות האנושית.
בזמנים עברו היינו ודאי מתעמקים בבעייה האם ההווייה הכלכלית והמינית היא שהביאה לבניין-העל האידיאולוגי או להיפך. האם המצב הכלכלי והדיכוי המיני של הערבים הוא שהביא את האיסלם, או האיסלם הוא שגרם למצב הכלכלי ודיכוי המיניות אצל הערבי-המוסלמי.
מוחמד עצמו, היה משוחרר מינית. היו לו 13 נשים וכמה פילגשים. כשהיה צעיר בן 25 נשא אישה בת 40 וכשהיה כבר קרוב ל-60 נשא לאישה ילדה בת 7. בניגוד לשאר המוסלמים הוא היחידי לטענתו שקיבל רשות מיוחדת מאללה-אלוהיו, לקחת כמה נשים שיחפוץ בהו ללא הגבלה, כולל את אשת בנו המאומץ זייד. לכן שם בנו, זייד, הוא השם הערבי היחיד מלבד מוחמד, המוזכר בקוראן, כל השאר הם מאחינו בני ישראל. (סורה 33 פסוק 37).
בנוסף הוא נטל לעצמו שתי נשים יהודיות כשלל מלחמה. את האחת יפהפיה בת 17 בשם צפיה הוא נשא אף לאישה לאחר שהרג את אביה ואת בעלה והכריח אותה לחזות בגופת בעלה. את השנייה, צעירה בשם ריחנה שסירבה להתאסלם, הוא שמר כפילגש מין בלבד. (הפרטים בספר: "צפיה אשתו היהודייה של מוחמד"). מסתבר שהשחרור המיני הזה לא מנע ממוחמד להתבטא ולנהוג כלפי היהודים בקיצוניות רבה.
בניגוד לזכות המיוחדת שקיבל, מוחמד טען שעל שאר הערבים להסתפק ב-4 נשים בלבד. עם זאת הוא הבין שיש לפתור את בעיית הלחץ המיני המדוכא אצל אנשיו. כדי להניעם למלחמת קודש (ג'יהאד) הוא הבטיח להם שכל מוסלמי שייפול בקרב, יקבל בגן העדן אוכל, שתייה, נערות יפות ואפילו נערים יפים. (סורה 52 פסוקים 25-17).
אך אבוי, בניגוד למוסלמים שמקבלים בגן העדן אוכל, שתייה, נשים ונערים, כל יהודי (ונוצרי) אמור לקבל גיהנום, ולהיצלות באש. לאחר הצלייה הראשונה מוציאים אותו מהאש עד שיירפא עורו. כשיצמיח עור חדש מיד ייזרק בחזרה אל תוך האש, והחוצה... ובחזרה לתוך אש, והחוצה... ובחזרה לתוך האש והחוצה... וכך לנצח... (סורת הנשים 4 פסוק 56).
לצערנו, ועדת אור, שעסקה בבעיות הערבים ובסיבות למאורעות 2000, לא נתנה כלל דעתה לבעיית הדיכוי המיני אצל הערבים, וחשוב מכך, הוועדה לא הציעה פתרון ישים לפתרון הבעייה, אולי שיטה כלשהי לפורקן ושחרור הלחץ.
ועתה ילמדונו רבותינו המלומדים, מהו הפתרון לבעיית יחסי הערבים עם היהודים? מה צריכה להיות מדיניות ממשלת ישראל? מה יגרום לכך שהמוני הערבים יגיעו לפורקן מיני, ויימנעו עקב כך מהתנפלות על היהודים?
דיון רציני בבעייה מעלה שיחס הערבים-מוסלמים ליהודים נובע מסיבות רבות. סיבות כלכליות, חברתיות, מיניות, וכמובן גם תרבותיות ובייחוד דתיות.
טענתו של פרופסור עוז אלמוג ש"קיים פער בין עמדות המנהיגות הערבית בארץ (רוב הפוליטיקאים, אנשי אקדמיה, אמנים, עיתונאים וכו') לבין עמדות הציבור הערבי הרחב," אינה נראית מתאימה לעובדות. "הראשונים מאד קיצונים ומאד מעצבנים," טוען אלמוג, "הם ממש פועלים נגד האוכלוסייה שאותה הם רוצים להנהיג."
העובדות כמובן שונות. דומה שהמנהיגים הערבים מכירים היטב את "נפש הערבי", ויודעים טוב יותר מכל מחקר סוציולוגי מה רוצָה האוכלוסייה הערבית, אותה הם מייצגים. אחרת, מן הסתם, לא היו נבחרים.
השיפור הכלכלי של החברה הערבית בישראל מאפשר לחלק גדול יותר של האוכלוסייה הערבית לא להיות תלויים במשק היהודי. ככל שהרמה הכלכלית עולה כך עולה החופש הכלכלי ועימו עולה הקיצוניות. מה שבעבר הערבים לא העזו לומר, הם אומרים עתה בפומבי. אם בעבר הרחוק הם נאלצו מטעמי פרנסה לגנות פיגועים, למשל, הנה מעתה, באין מורא עליהם, הם מבטאים את דעתם בחופשיות ואינם מגנים יותר את הפיגועים.
אין ספק, חזון ערביי ישראל שנוסח על-ידי מנהיגי הערבים, משקף גם את דעתם של ההמונים.
 
בתגובה לדברי צבי אל-פלג [גיליון 390]: "אין חולק [מקרב הערבים בישראל] על עקרון שלילת זכותה של מדינת ישראל להתקיים." – כותב פרופסור עוז: "הסקרים מוכיחים שחור על גבי טופס שרוב מכריע של הערבים בארץ מקבל את זכותה של ישראל להתקיים".
השאלה כמובן היא, מה פירוש המילה "מקבל"? "מקבל" אינו "מכיר". ניתן לקבל עובדה – ולהילחם בה.
אם בשאלון מחקר עסקינן, גלוי וידוע שבעזרת ניסוח, ניתן להגיע לכל תשובה. והנה שאלון המוצע לפרופסור עוז אלמוג כהצעת מחקר:
אנא, שאל כל ערבי-מוסלמי:
"האם אתה כערבי-מוסלמי, על פי מערכת הערכים שלך היום, רואה את דברי מוחמד כנגד היהודים: ש'היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם, להשפילם, לענותם, ולרוצחם.' (קוראן, סורה 5 פסוק 60, סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29, אמנת החמאס סעיף 7) ו[רואה] את מעשיו: חיסול היישוב היהודי בערב כמופת לחיסול ישראל – כמעשים גזעניים או כמופת מוסרי?"
נשמח לשמוע על תוצאות המחקר.
 
 
ב. האתיקה העיתונאית של עיתון "הארץ"
את המכתב הבא שלחתי כתגובה לעיתון "הארץ". מה שפורסם אינו דומה למקור והיות ומדובר גם כאן על המונח "מקבל" החלטתי להביאו לפניכם.
התוכן מדבר בעד עצמו. הנהו לפניכם:
 
הטעיית העורך
כותרת "הארץ הצעקנית: "ממשלת חמאס מוכנה להכיר בישראל בגבולות 67'" ("הארץ", 9.11.08) עמדה בניגוד לאמור בכתבה עצמה, שלפיה אין מדובר כלל בהכרה, אלא רק במוכנות ל"הודנה" ממושכת. ודוק, לפי התפיסה המוסלמית, ניתן להגיע להודנה זמנית עם הכופרים עד שמתחזקים, על-פי הדוגמה ההיסטורית של חוזה "חודבייה", ההסכם של מוחמד עם שבט קורייש, שהופר על ידו כשהתחזק, ואז המשיך את הלחימה עד כיבוש מכה.
החמאס נשאר מחוייב לאמנתו, שסעיף 7 בו תובע את חיסול מדינת ישראל, ואת השמדת היהודים בעולם.
לזכותו של עורך אתר האינטרנט של "הארץ" ייאמר, שהוא שינה את הכותרת השקרית של העיתון המודפס וכתב: "ממשלת חמאס מוכנה לקבל מדינה פלשתינית בגבולות 67'"
מן הדין הוא שהעורך שנתן את הכותרת השקרית בעיתון המודפס ייקח את האחריות על הטעיית הקוראים על עצמו, ויתפטר.