"סקר אחרון של 'העבודה' מראה שבבחירות יגרוף ברק בין שבעה לתשעה מנדטים" (בן כספית, "ברק לא התאפק, ברק ישלם", "מעריב" 14.11.08). כאשר משבוע לשבוע המספרים יורדים כמעט בטור הנדסי, ספק אם זו סוף המפולת. אבל, אל דאגה. יש גם סקרים אופטימיים, על פיהם גם אחרי הבחירות מפלגת העבודה תהיה סיעה דו ספרתית...
כאשר אופטימיסטים אינם אלה המתייחסים למפלגת העבודה כאל מפלגת שלטון, ואף לא כאלטרנטיבה לשלטון ואפילו לא כמפלגת אופוזיציה משמעותית או כפרטנר מרכזי בממשלת אחדות... כאשר אופטימיסטים הם אלה המצפים שמפלגת העבודה לא תרד אל מתחת לעשרה מנדטים, אי אפשר שלא להביע פליאה גדולה. איך זה קרה, שמפלגה האמורה להיות הייצוג הפוליטי העדכני של תנועת העבודה ההיסטורית; התנועה המרכזית והמובילה בבניין הארץ ובהקמת המדינה, ביישוב הארץ ובבניית חברת עובדים מתקדמת – מקור גאווה לנו וקנאה לעמים אחרים, תנועה שהיתה הציר המרכזי של הגשמת הציונות לאורך המאה העשרים, התדרדרה למאבק על עצם קיומה? מהי נקודת השבר?
קשה להצביע על נקודת שבר אחת. יש המצביעים על המהפך ב-1977, שנה שבה תנועת העבודה איבדה את ההגמוניה הפוליטית והציבורית כנקודת השבר. איני מקבל זאת. ב-1977 ישראל הפכה למדינה נורמאלית, שבה יש תחרות על השלטון בין מפלגות, ושבה מפלגות עוברות מפעם לפעם מהשלטון לאופוזיציה ובחזרה. ניתן כמובן להצביע על נקודות שבר שונות, מפרשת לבון ועד מלחמת לבנון השנייה.
אני ממקם את נקודת השבר בפסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000. בקמפ דיוויד, ראש ממשלת ישראל מטעם מפלגת העבודה, ששנה קודם לכן זכה בניצחון סוחף בבחירות, הפנה עורף לדרכה של מפלגת העבודה, וגרם לה לאבד לחלוטין את צביונה הייחודי.
מה שאיפיין את תנועת העבודה לאורך השנים, הוא פרגמאטיזם ציוני. תנועת העבודה היתה מחוייבת להגשמת הציונות, להכאת שורשים יהודיים בארץ-ישראל, לביסוס ישיבתנו בארץ, אולם היא היתה פרגמאטית בדרך לכך ומוכנה להתפשר ולוותר כדי לשמר את העיקר. היו בה קולות שונים וזרמים שונים, היו בתוכה ויכוחים על הדרך, היא עשתה שגיאות רבות, אך המצפן הזה הוליך אותה. היו בתוך תנועת העבודה נאמנים לרעיון ארץ ישראל השלמה, אך הם מעולם לא היו הזרם המרכזי בתוכה. היו בתוכה גם יונים קיצוניות, שצידדו תמיד בוויתורים ללא סוף כדי לפייס את האויב הערבי, וגם הם לא היו מעולם הזרם המרכזי. הזרם המרכזי היה פרגאמטי.
כך היה עוד טרם הקמת המדינה, כך היה אחרי הקמתה וכך היה אחרי מלחמת ששת הימים. מפלגת העבודה מעולם לא נקטה מדיניות של אף שעל. לא מדיניות של אף שעל לערבים, נוסח הימין הקיצוני, ולא נוסח של אף שעל לישראל, נוסח השמאל הקיצוני. היו בתוכה ויכוחים בין יונים וניצים, אך אלה כאלה, למעט השוליים של כל זרם, לא אימצו את הקו הקיצוני.
יגאל אלון, אבי רעיון הפשרה הטריטוריאלית, מי שתרם יותר מכל אחד אחר להתיישבות בגולן, בבקעת הירדן רבתי, בירושלים ובקריית ארבע, היה מזוהה דווקא עם הזרם היוני. דיין ופרס ייצגו את הזרם הניצי, שקרא לפשרה פונקציונאלית עם הפלשתינאים. גולדה וגלילי, ולאחר מכן רבין, היו אי שם באמצע בין היונים והניצים. כאשר רבין ופרס התמודדו ביניהם לראשונה ב-1974, נחשב רבין למנהיג היוני בין השניים. זכורני קריקטורה ב"מעריב", בדצמבר 75', בעקבות עימות בין רוה"מ רבין לשר החוץ אלון, שבו צויירו השניים, כאשר צלליתו של רבין היא בדמותו של ב"ג האקטיביסט וצלילתו של אלון היא בדמותו של שרת הפשרן.
היום, אין במפלגת העבודה אפילו אדם אחד שדרכו קרובה לדרכו של אלון. מי שמדבר בשפתו של אלון, מוקע כ... "ימין קיצוני", רחמנא לצלן.
הכרסום בעמדתה של מפלגת העבודה היה הדרגתי. פרס, כיו"ר העבודה, התיונן בהדרגה, אך היה בתחום הקונסנזוס של הפרגמאטיזם הציוני. רבין, שהכיר באש"ף, חתם על אוסלו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, המשיך את הכרסום, אך לא שבר את הכלים. עד יומו האחרון דבק ברעיון הפשרה הטריטוריאלית, התנגד בכל תוקף לנסיגה לקווי 67', התנגד לכל ויתור בירושלים וסביבותיה, התנגד לכל ויתור בבקעת הירדן "במובנה הרחב ביותר של המילה," תמך בקיומם של גושי ההתיישבות ביו"ש ובגוש קטיף. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג את תוכנית השלום שלו, על בסיס עקרונות אלה (5.10.95).
אלה היו גם עקרונותיו של ברק כאשר נבחר ב-1999. בצאתו לפסגת קמפ-דיוויד נטש ברק את הפרגמאטיזם הציוני, ואימץ את עמדות השמאל הרדיקלי הסהרורי. בבחירות 99', הצליח יוסי שריד לסכל את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע מרצ (!) נכונות לוויתורים בירושלים. שנה אחר-כך, הציע ברק (!) לערפאת חלוקת ירושלים כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן, נסיגה כמעט עד קווי 67' ו"חילופי שטחים" – נסיגה בנגב תמורת שטחים שאין אפשרות מעשית לסגת מהם. ברק ניתק את עצמו ואת מפלגתו מדרכה, וכל מפלגתו אמרה "אמן".
כאשר ערפאת דחה את ההצעה, היתה לברק הזדמנות להבהיר שההצעות אינן תקפות עוד ולחזור בו מהן. אך כאשר פרצה מתקפת הטרור הפלשתינאית ("האינתיפאדה השנייה" בלשון מכובסת), הוא זחל לעבר ערפאת והציע לו בטאבה ויתורים נוספים. מאז, חרף כישלון תהליכי אוסלו, קמפ דיוויד וההתנתקות, שהוכחו כטעות שהתבססה על תיאוריה שגויה, ממשיכה מפלגת העבודה לדבוק בדרך שהתווה ברק, הרחוקה כל כך מדרכה. אם אין למפלגת העבודה כל ייחוד, מה הפלא שניתן בקלות כזאת לזלוג ממנה למרצ? האם יש הבדל אידיאולוגי כלשהו בין השתיים?
אין כל קשר בין מפלגת העבודה היום לבין הציונות העובדת. בדמותה הנוכחית, אין כל הצדקה לקיומה. גוויעתה היא תוצאה טבעית ומובנת מאליה.
ב. האדמה היא החיים
"אדמה" – סרטו של יפתח שבח, ישראל, 2008, 54 ד', עברית.
זוכה פרס הצילום בפסטיבל "דוקאביב" 2008
הסרט "אדמה", אני משוכנע, לא יופיע בפסטיבל יוקרתי באירופה. זהו סרט ציוני. הוא אפילו עוסק בהתיישבות, רחמנא לצלן. ככזה, בתרבות הישראלית 2008 ניתן לומר שהוא סרט חתרני.
במשך שלוש שנים עקבו יפתח שבח, הבמאי, וצוותו, אחר שלוש משפחות במושב נהלל, מושב העובדים הראשון, המושב המיתולוגי שהצמיח מנהיגים, מצביאים, לוחמים, ובעיקר – חקלאים מצטיינים. הסרט הדוקומנטארי "אדמה" נותן לנו מבט על משבר החקלאות וההתיישבות, דרך סיפורם ועיניהם של שלוש משפחות של חקלאים, מוותיקי נהלל. הסרט מציג בצורה מרגשת את הקשר הייחודי בין אדם לאדמתו, בין חקלאי למשקו, ואת התמודדותם של חקלאים ותיקים עם ההכרח להשתנות ועם חילופי הדורות במשק המשפחתי.
גילוי נאות – אחד החקלאים המצולמים בסרט, אריק שליין, הוא חמי. בשלוש שנות צילום הסרט, היו יפתח וצוותו כמעט בני משפחה. הם צילמו את ליל הסדר ואירועים משפחתיים רבים, שרובם ככולם לא מצאו את מקומם בסרט (ולא רק כיוון שמ-160 שעות צילום ניתן היה להכניס 54 דקות בלבד, אלא גם כיוון שבסופו של דבר לא התאימו לקונספט של התסריט).
החקלאות הישראלית במשבר, והסרט מבכה אותה. זהו סרט פסימי, המציג את החקלאות ואת החקלאים כעולם הולך ונעלם. מכל מקום, כך הוא מציג את החקלאות הקלאסית ואת החקלאים מן הדור הישן. הסרט אינו נותן כמעט ביטוי לחדשנות והיצירתיות של החקלאות המתקדמת המתפתחת בישראל, שעשויה להיות מקור לגאווה. על כך הוא סופג ביקורת חריפה מציבור של חקלאים הצופים בו (ואני צפיתי בו והשתתפתי בשיחות עם הבמאי לאחר ההקרנה בנהלל עצמה ובקיבוצי, אורטל). אך הסרט אינו אמור לתעד את החקלאות כמות שהיא, אלא את דור החקלאים, אנשי האדמה, אוהבי האדמה, שנולדו וגדלו במושב, נולדו להיות חקלאים וכל חייהם סובבים את החקלאות.
הסרט בא מאהבה – אהבה לחיי הכפר, לחיי החקלאות, לחקלאים. וכיוון שזה סרט פסימי, זהו סרט עצוב. הסרט אוהב, אך הוא רחוק מאוד מלהיות "סרט סוכנות". הציבור בנהלל שצפה בסרט, לא אהב אותו, בדרך כלל. בשיחה שלאחר הסרט, הקהל קרע את הבמאי לגזרים. אך ככה זה. כאשר מצלמים צילום תקריב של פנינו, קשה להסתיר את החטטים והקמטים. כמי שאינו נהללי אך קשור לנהלל וקרוב לנהלל; אני זיהיתי בסרט הרבה מאוד אהבה לנהלל, למה שנהלל מסמלת ובעיקר לאנשי נהלל.
מהחומרים שצולמו לסרט, ניתן היה לבחור בקונספט אחר, אופטימי יותר, שהפוקוס שלו הוא ההמשכיות של דור צעיר המקיים חקלאות אחרת. הדור הצעיר בא לידי ביטוי באחת המשפחות, על רקע של עימות קשה בין הדורות על אופי המשק המשפחתי, ובצילום מתוך אסיפת המושב, שם נערך ויכוח בין ותיקים לצעירים על הקמת הרחבה קהילתית, לא חקלאית, במושב. העימותים הללו מעצימים את המסר המרכזי אותו מציג שבח – ותיקי נהלל כמוהיקנים האחרונים של החקלאות המסורתית בא"י.
בדרכו, יצר שבח סרט נפלא, סרט מרגש מאוד, עם צילומים מרהיבים, שזיכו אותו בצדק בפרס הצילום בפסטיבל "דוקאביב" 2008.
מה שחסר לי במיוחד בסרט, הוא הפן התרבותי של נהלל ושל המצולמים. חיי התרבות הקהילתית התוססים בנהלל, לא באו לידי ביטוי בסרט. בשיחה באורטל, לאחר הקרנתו, טענתי שלצלם את אריק שליין ללא המפוחית, זה כמו לצלם אותו ללא השפם. אריק אינו רק איש אדמה אלא איש תרבות, איש ספר, פסל ונגן. ההצגה החד מימדית של אנשי אדמה ללא הפן התרבותי מחמיצה את אחד המאפיינים של החלוציות הציונית. החלוצים חתרו לחזרה אל הטבע, לחקלאות, לעבודת הכפיים, אבל הם לא רצו להיות "מוז'יקים" פרימיטיביים כמו האיכרים בכפרים באירופה, באותה תקופה. הם יצרו מודל של איכרים משכילים, אנשי תרבות ורוח, אנשי מוסיקה וספר. החמצת הפן הזה בחייהם, מחמיצה יסוד מהותי שראוי היה למצוא את מקומו בסרט.
הסרט מתעד ארבעה חקלאים משלוש משפחות (ובהם התאומים אריק ויהודה שליין), בני מחזור אחד, כיתה אחת בנהלל, שבשנה הזאת יגיעו לגבורות.
"האדמה היא החיים", אומר בסרט אברהם ("בם") המר, אחד מגיבורי הסרט. "איכר מוכן לתת הרבה דברים, אבל על האדמה שלו הוא מוכן להיהרג."
איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים האלה?