הייטנר טועה. נקודת השבר היתה קודם לכן. נקודת השבר מקורה בפעולתו של יצחק רבין.
תיאורו של הייטנר את דרכה של מפלגת העבודה מדויק. מפלגת העבודה מעולם לא נקטה מדיניות של "אף שעל". לא מדיניות של אף שעל לערבים, נוסח הימין הקיצוני, ולא נוסח של אף שעל לישראל, נוסח השמאל הקיצוני.
שבועיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים גיבש יגאל אלון את יסודותיה של תוכניתו המדינית מרחיקת הראות: "תוכנית אלון".
תוכנית אלון הייתה מושתתת על שלושה יסודות: דמוגראפי, ביטחוני, ומוסרי: המטרה, לשמור על הרוב היהודי במדינה, להבטיח את הירדן כגבול אסטרטגי של ישראל, לא לשלוט על עם זר. אלון הוא שטבע את המושג "גבולות בני הגנה", ו"פשרה טריטוריאלית".
יגאל אלון, אבי רעיון הפשרה הטריטוריאלית, מי שתרם יותר מכל אחד אחר להתיישבות בגולן, בבקעת הירדן רבתי, בירושלים ובקריית ארבע, היה מזוהה אז דווקא עם הזרם היוני. והנה התהפכו היוצרות עם הסכמי אוסלו.
הרצח המתועב של ראש הממשלה המכהן – יצחק רבין, הפך אותו למעין "מרטיר" קדוש, שלא ניתן יותר להעביר עליו ביקורת. אפילו הייטנר נשבה במיתוס. כן, הייטנר, יצחק רבין, ויתר לחלוטין (אמנם לא בגלוי) על רמת הגולן באותו פיקדון מפורסם.
במלחמת העצמאות היה אלון מקור הסמכות והעוצמה, ואילו רבין נזקק לתמיכתו, לךעידודו, ולחסותו. אלון מצידו דאג תמיד לקידומו. משנבחר רבין לראש הממשלה הוא החל לבטא בגלוי ליד שולחן הממשלה את זלזולו באלון מורו ורבו. רבין לא נתן לאלון לסיים את דבריו בישיבות הממשלה, וכינה את דברי אלון "טמטום מוחלט". (אניטה שפירא, "יגאל אלון: אביב חלדו", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004, עמ' 487).
יצחק רבין נטש את תוכניתו מרחיקת הראות של רבו ומורו אלון, והלך דרך ארוכה. דרך ארוכה מדי מדרכה ההיסטורית של מפלגת העבודה. יצחק רבין הביא את הסכמי אוסלו.
אין זה המקום לנתח את כישלון הסכם אוסלו, אבל אין ספק, הרעיון הגאוני שהגה מוחו "האנאליטי" של רבין, שהוא יביא את ערפאת ואלפי הטרוריסטים שלו, והם ללא "בג"ץ" וב"צלם" ילחמו נגד החמאס, ויביאו את השלום, ראוי היה שיצורף כפרק הראשון בספר "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן.
האשימו את דור הפלמ"ח בהיעדר עומק אינטלקטואלי מיעוט השכלה ורופפות השורשים היהודיים.
אלון לא היה שותף ליחס המזלזל של חבריו לדת ולמסורת. מוצא אימו מצפת החרדית לא נשכח מליבו, הוא ראה את עצמו חלק מן העם היהודי לדורותיו. לא עברי חדש. הוא ראה עצמו חוליה בשרשרת הדורות. הוא חי את בעיות הגולה כאילו הוא עצמו עלה מתוכה. (שם עמ' 497)
רבין היה זר לכל אלו. בעוד שבהמנון "השבועה", המנון מפלגת "פועלי ציון", ממנה יצאה מפלגת העבודה, נשבעו חברי המפלגה לנאמנות ל"קדושת" הארץ – "ארץ ישראל", בשביל רבין, הארץ היתה לא יותר מאשר עסקת נדל"ן. נדל"ן ללא שורשים. נדל"ן עובר לסוחר.
חוסר השורשים היהודיים-ציוניים, והניכור לעומקי הנפש של "נפש יהודי" שהפגין רבין, הביא בסופו של דבר לניכור ממנו. למרות התהילה הבינלאומית המובנת לה זכה, היה רבין אפיגון חיוור ועלוב של אלון.
נכון, מפלגת העבודה נטשה גם את חזונה החברתי-סוציאליסטי, אבל לא נטישה זו היא שהביאה לנטישת חבריה. הניכור של מפלגת העבודה מהשורשים היהודים-הציוניים שלה, הוא הוא, שהביא לניכור המוני בית ישראל ממנה. הפרולטארים הערבים ממילא תמיד יזדהו עם מפלגותיהם הלאומניות.
 
יְוָנִי אוֹרְתוֹדוֹכְּסִי
יִצְחַק רָבִּין רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה.
הַבֵּן הַבָּכִיר שֶׁל הַצִּיּוֹנוּת,
מְהַפָּלְמַ"ח לְרַמַטְכָּ"ל:
"עָרָפָאת וְעָמִיתַיו מֵאַשָּׁף,
אֵין לָהֶם "בֶּצֶלֶם" וּ"בָגָ"ץ",
לָכֵן יִלְחֲמוּ הֵם בַּחָמָאס וּבַגִ'יהַד.
לְמַעַן הַשָּׁלוֹם יֵשׁ לְוַתֵּר עַל הַשְּׁטָחִים,
הֲרֵי "הַצִּיּוֹנוּת זֶה לֹא נַדְלָ"ן"
 
דֶיאוֹדוֹרוּס קְרִיבְּלִיס יְוָנִי שְׂבַע יָמִים,
פָּטְרִיאַרְךְ הַכְּנֵסִיָּה הַאוֹרְתוֹדוֹכְּסִית,
שׁוֹמֵר הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים,
לָכְּנֵסִיָּה אֲדָמות רַבּוֹת, רְכוּשׁ רַב,
(רֹב יְרוּשָׁלַיִם כּוֹלֵל אֲדְמָת הַכְּנֶסֶת):
"לְעוֹלָם לֹא נְוַתֵּר עַל שַׁעַל מְאָדְמָתֵנוּ.
בְּזֶה כּוֹחֵנוּ, כָּךְ שָׂרַדְנוּ.
עַל מַה רָבִּין מְדַבֵּר?
הַאִם אֵינוֹ מֵבִין כְּלָל, מַהִי צִיּוֹנוּת?
הַצִּיּוֹנוּת זֶה יַהֲדוּת פְּלוּס נַדְלָ"ן!
בְּלִי נַדְלָ"ן אֵין צִּיּוֹנוּת."
 
נ.ב.
בשולי הדברים, האירוניה של ההיסטוריה היא, שהיום מי שנושא את מורשת אלון הוא לא אחר מאשר כן, לא יאומן... ביבי.
נעמן כהן