על ספר שיריו של משה שפריר "אסיף היובל", ספריית פועלים, 2008, 290 עמ'
הספר שלפנינו מחולק חטיבות חטיבות, כשבראש (כמעט) כל אחת מהן מוטו ומעין הגדרה מילונית-מדעית לנושא הנדון בחטיבה. המשורר משה שפריר הוא גיאולוג במקצועו, והוא "שפוט" של המדע, ומידתו זאת באה לידי ביטוי כמעט בכל הספר.
שמה של החטיבה הראשונה הוא "אודות החיים וסופם" (עמ' 7), והיא פותחת בפסוק מהמקרא, ולאחריו "הגדרה מדעית":
 
החיים הם כינוס של תכונות וכשרים
של כל הבריות, הצמחים והייצורים
– לנשום ולהיזון ממיני חומרים,
ובכך לגדול, לצמוח....
 
על פניו נראה הזיווג הזה שבין מדע לשירה ממש מופרך – מילא להתפעל מהישגי המדע, אבל ממש לעשות בו שימוש בשירה – הכיצד?! למרבה התמיהה, משה שפריר מצליח במספר רב של שירים מן המין הזה להציע לקורא יופי אמנותי של ממש:
 
כמו המולקולות – כך החיים
נעים בלי הרף ובלי סדר,
תנועות קטנות, התנגשויות,
שינוי כיוון, התפזרויות;
מיד הם כבר לא שם
והם עדיין לא בכאן,
– כך החיים הם בין לבין
והם בינתיים,
במין מצב ביניים.
תנועת בראון של החיים, עמ' 11
 
כל החטיבה הזאת עוסקת, כאמור, במצבו של האדם, בערכם של חיים ובסופם הוודאי, והם ארוגים במטפורות מעולם המדע, שהן ללא ספק ייחודיות – אני על כל פנים, אינני זוכר כמותן בשירה העברית. לעיתים שמות של שירים חושפים את הגישה "המדעית" לפיוט, כגון "חוקי הפיסיקה של האהבה" (עמ' 56), "מה שהיה להוכיח" (עמ' 60), "סובלימציה" (עמ' 67).
המילה "סובלימציה" מזוהה עם עידון, ריסון דחפים אסורים מבחינה חברתית, בעיקר דחפים מיניים – על ידי תיעולם לנתיבים "מקובלים". אבל בהערה שבסוף השיר מבהיר לנו המשורר שכוונתו היא אחרת לגמרי! הוא מתכוון למונח בתחום הפיזיקה והכימיה, המתייחס לתופעה ייחודית, כאשר חומר עובר באחת ממצב של מוצק למצב של גז, בלי לעבור דרך מצב הביניים של נוזל.
הקורא יכול רק לתמוה: מה לכל זה ולשירה?! ובכן, ממש מרתק כיצד הדימוי מעולם המדע משכנע בכנותו בשיר אהבה:
 
את נעלה כל כך ונשגבה לעד
וכשאני רק מנסה לבוא אלייך,
– אני כמו יוד גבישי שמתחמם מיד
ומתאדה-הופך לגז – אני נגוז כליל.
סובלימציה, עמ' 67
 
ההשוואה הזאת שבין רגשות האוהב לנאהבת אל תופעה כימית מדהימה של היהפכות החומר המוצק ישירות לגז, מבלי לעבור את מצב הצבירה הנוזלי – היא לא רק קולעת – היא גם פיוטית מאוד ומרגשת.
כתיבה בעגה מדעית ימצא הקורא לאורך כל הספר בעשרות שירים, והחטיבה החמישית מוקדשת כולה ל"שירי מדע ודעת", ושוב, ליד המוטו מהמקרא הוא מוסיף הגדרה מילונית של המילה "מדע" (עמ' 123). אבל נחזור אל החטיבה הראשונה שעניינה – "מצבו של האדם", שם מוצעת מסקנה המובעת בגלוי גם כאן בשמות השירים: "חיה עתה חיי שעה" (עמ' 19), "אל תביטו עכשיו לאחור" (עמ' 30). אביא טעימה מתוך השיר האחרון:
 
אל תביטו עכשיו לאחור,
ואל תיסוגו עכשיו אל מעבר,
אלא חיו כאן ועכשיו עד למאוד
בטרם תיאספו אל בור קבר.
שכן אלה הינם החיים של ממש,
ועכשיו, אך עכשיו אין בלתם,
רק המוות הוא סף חדלונם.
 
חיבה אחרת נודעת ממשה שפריר והיא לדמויות מהתנ"ך ולסיטואציות תנ"כיות. הוא כתב על האדם הראשון, חוה, הנחש, קין והבל, למך עדה וצילה, נוח, אשת לוט, הגר, יוסף, אשת פוטיפר, רחב, השופטים, שמגר בן ענת, יעל וסיסרא, בת יפתח, שמשון, רצפה בת איה, דוד, מיכל בת שאול, פלטיאל בן-ליש, אבישג, דמויות המגילה ועוד. לא כל השירים הם בני אותה רמה, אך יש בהם יפים ממש, ולדעתי, יכולים לשמש כאיור לשיעור התנ"ך בבתי-הספר. מכולם ריגשה אותי במיוחד הבלדה על רצפה בת-איה:
 
ורצפה בת-איה הפילגש
שם ישבה מול בניה השניים,
המתים מוקעים עלי קרש.
היא שמרה עליהם יום וליל
וכיסתה את גוום בשקים,
– שבשרם לא יאכל עוף שמיים
שחיית השדה לא תפגע בם.
היא ישבה נכחם בלא חיץ
ורק לחם צר, מים לחץ.
היא שמרה על גופם מכל פגע,
היא שמרה עליהם כל הקיץ,
– עד ניתכו שם גשמי השמיים,
עד חמל גם דוד שם עליה
והובאו אלי קבר בניה.
רצפה בת-איה, עמ' 89-88
 
ליד שירים רציניים שעניינם, כאמור, "מצבו של האדם", ניתן למצוא בקובץ די הרבה שירים שובבים, והמשורר הקצה לכך חטיבה בפני עצמה (חטיבה שביעית, עמ' 183-195). יש בספר גם מספר לא מבוטל של פזמונים, שהנוגע ללב מכולם הוא לטעמי "עלם חמד שלי" (עמ' 82); הרי טעימה:
 
חמוקי ערוצים בישימון הלוהט
שם אני לך עוד שוקקת.
בוא נא עלם-חמד שלי
ופכה בחיקי הצמא,
ופכה בחיקי הצמא.
 
שירים נוסטלגיים חשודים תמיד שיש בהם זיוף, שכן שום פיאור של העבר איננו יכול להיחשב כאמת, אותה אמת שבסתר לבנו אנחנו מייחלים למצוא בשירה. ובכל זאת, בשיר נוסטלגי מובהק משה שפריר מצליח לכבוש את לבו של הקורא – "אידה לופינו מתה" (עמ' 27): גיבורת נעוריו של המשורר מתה, ולמרות שלא היתה גבוהה כמו אווה גארדנר, או "פאם פאטאל" כמו ריטה היוורת, לא פצצת מין כמו סופיה לורן –
 
אלא שהיה בה איזה יופי מסתורי
בחיוכה הקטן בגומות לחייה; משהו ערמומי
...
אידה לופינו מתה.
אבל פעם, כשהיא חייכה – חייכנו גם אנו,
כשהיא פיהקה – במו ידינו הסתרנו את פינו,
כשהיא אהבה – חזינו זאת מבשרנו.
ועכשיו, כשהיא כבר איננה,
גם נעורינו אינם. אינם נעורינו.
 
מבחינה פרוסודית נמצא בקובץ הזה מכל המינים: חרוז קלאסי, חרוז "לבן", חרוז ומשקל (בעיקר בשירי ההיתול). הרי דוגמה של בית מחורז באורח קלאסי ושקול במשקל יאמבי:
 
אני קיים וגם אוזניי זקופות עדיין
כרויות לשמוע את קולות השיר בקֶרֶת;
אני קיים – משמע אני צופה עדיין,
אסיר תקווה לאיזו אחרית אחרת.
עמ' 5
 
ניתן למצוא בקובץ מספר שירים המעוצבים כפרוזה (עמ' 125, 126, 238, 267), וגם שיר המעוצב בצורת מעויין (עמ' 55); וכמו בכל קובץ שמכבד את עצמו – יש גם כאן מספר שירים ארס-פאטיים (עמ' 37, 246, 247).
הספר מושקע מאוד, ערוך כהלכה, ויש בו בהחלט "מזון משובח" לנפש אוהבת שירה.