ביום שלישי שעבר לא ירד גשם. אילו ירד גשם, ודאי היינו מוצאים למחרת כותרת ענק בעיתונים: "גם השמים בכו" – בסיקור הלוויתו של יעקב אלפרון. היתה זו כותרת הולמת לאופן שבו סיקרה התקשורת את מותו של הארכי-פושע.
נדמה לי שמאז מותו של יוסי בנאי, להבדיל, אף אישיות לא זכתה לסיקור כזה בפרידתה מאיתנו. במשך ימים הוצפנו בביוגרפיה של המנוח, תיאור ההלוויה והאבל, ראיונות עם האלמנה, האח, החברים; עמודים שלמים מרוחים בכתבות צבע על איש משפחה למופת, אבא נפלא, חבר טוב שתמיד שש לעזור לאנשים. גבר שבגברים שתמיד ניתן לסמוך עליו. וסגידה והערצה לקשיחותו, לערמומיותו, לחוכמתו, לכריזמה שלו. ממש אבל לאומי.
וכמובן, כתבות על השאלה הלאומית החשובה – מי יירש את האימפריה? העיתונאים מצביעים על בנו, דרור אלפון, שאינו רק חבר נפלא, אלא גם חייל למופת. כאן, לדעתי, התקשורת פספסה קצת. מה בוער? לא עדיפה תכנית ריאליטי "פושע נולד" או "נולד לפשוע", פצצת רייטינג שבה נבחר ב-sms את הראוי מכולם?
מה קרה לנו? איך זה שפושעים נתעבים היו לסֶלֶבּ; לגיבורי תרבות ולכוכבי תקשורת? זה התחיל באורנה אנג'ל והמשיך באופנובנק ובשנים האחרונות זו ממש מכת מדינה. איך זה קרה?
 
בטיול שערכתי בארה"ב, לפני למעלה מעשרים שנה, ביקרתי בבית הכלא המפורסם באל-קטרז. בביקור זה הופתעתי לראות איך בכל תא מסופר על אחד מראשי המאפייה שהיה כלוא שם, עם תמונתו וסיפורו, במגמת גלוריפיקציה של אותם ברוני פשע, כאילו היו לוחמי חרות שבמותם ציוו לאומה האמריקאית את החיים. כעבור ימים אחדים, בעיר אחרת (שכחתי היכן היה הדבר), הופיעה כתובת שבבית זה התגורר אל-קאפונה, ולידו הוצבה מכוניתו המפוארת כאנדרטה לגיבור לאומי בן המקום.
מה הופך פושעים לגיבורים לאומיים? שאלה זו הטרידה אותי מאוד. התשובה שנתתי לעצמי היתה שבחברה שהכסף והעושר הם האידאל שלה, והאינדיבידואליזם הקיצוני הוא הערך המרכזי שבה, יכולים גם ראשי הפשע המאורגן להיות גיבורים לאומיים, כמגשימי החלום האמריקאי. יש הרבה צדדים יפים לחברה האמריקאית, אך זה הצד המכוער, הביטוי הנפסד לסולם הערכים המעוות שבמרכזו הבצע. אצלנו, כך חשבתי, זה לא יכול לקרות.
טעיתי. כרגיל, אנו נוהגים לחקות את הצד הוולגארי באמריקאיות. העובדה שאנשים כרוזנשטיין וכאלפרונים הופכים לגיבורי תרבות במקומותינו, היא ביטוי קיצוני למציאות החברתית של ישראל 2008. בחברה המתנערת מן הסולידאריות החברתית ומן המחוייבות החברתית, מה הפלא שאדם המגלם את היפוכה המוחלט של הסולידאריות – את הניכור של אדם לאדם זאב, הופך לאחד מסמליה? מה הפלא שבחברה המקדשת את הכסף והכוח, אדם שכולו משדר כוחניות ובצע, הופך למוקד להערצה?
אם איננו רוצים להיות לחברה אלפרונית, עלינו להפוך את סולם הערכים המעוות המשתלט עלינו על ראשו; לשוב ולשים בראש סולם הערכים את הצדק החברתי, שוויון ערך האדם, הסולידאריות הלאומית והחברתית, הערבות ההדדית.
 
 
ב. מה דעתה של ציפי (אם יש לה דעה)?
 
בימים האחרונים מופיע גל של פרסומים בתקשורת, על זעמם של אנשי "קדימה" על אהוד אולמרט, הפוגע במכוון בקמפיין של מפלגתם, בעמדות שמאלניות שהוא מציג.
אכן, אין דבר רחוק יותר ממפלגת מרכז, מאשר העמדות שאולמרט החליט פתאום לאמץ. אבל מי שעומד היום בראש "קדימה" אינו אולמרט אלא ציפי לבני. אם לבני תאמר דברים ברורים, לא תהיה כל השפעה לדבריו של אולמרט.
אם תאמר דברים ברורים ברוח דעותיו החדשות של אולמרט, הרי הבעייה כבר לא תהיה באולמרט אלא בלבני. אם תאמר דברים ברורים השונים באופן משמעותי מדברי אולמרט, השפעת דברי אולמרט תהיה שולית שבשולית.
ציפי לבני היא המועמדת, והיא מתחמקת מלהביע דעה. האם גם לבני, כמו אולמרט, רוצה למסור את הגולן, כולל חוף הכינרת, לציר הרשע?
האם גם ציפי לבני, כמו אולמרט, רוצה לחלק את ירושלים?
האם גם ציפי לבני, כמו אולמרט, רוצה בנסיגה ישראלית לקווי 67'?
או שמא בכוונתה לשמור על הגולן ישראלי, לשמור על ירושלים מאוחדת, לשמור על אזורי התיישבות וביטחון חיוניים ביו"ש בידי ישראל?
מישהו יודע מה דעותיה של ציפי לבני? ציפי לבני יודעת מהן דעותיה? יש לה דעות?
אם ציפי לבני רוצה להיות ראש הממשלה, מחובתה לומר לאזרחי ישראל מה מדיניותה, מה תעשה במנדט שהיא מבקשת לקבל.
הצהרות אנטי חרדיות פופוליסטיות אינן תחליף למדיניות.
 
נ.ב. – שתי הערות:
א. אחרי שנתניהו גייס את הנכד של ז'בוטינסקי, את הבן של בגין ואולי גם את הבן של שמיר, שמעתי שכעת הוא מנסה לגייס את האימא הערבייה של פרס.
ב. שמעתי היום את דבריו של סמיר קונטאר על כך שהגולן הוא סורי וצריך לחזור לסוריה, ולא מצאתי הבדל רב בין דבריו לדברים של אולמרט בראיון ראש השנה ל"ידיעות אחרונות".