על הספר "משמרות בספרות הישראלית"
מאת יוסף אורן
יחד, 2008, 174 עמ'
"כרכי הסדרה 'תולדות הסיפורת הישראלית' מהווים ביחד מפעל היסטוריוגרפי ופרשני יחיד במינו במחקר ובביקורת של הספרות העברית, מפעל שאין דומה לו בהיקפו ובתוכנו במעקב אחרי התופעות המרכזיות בהתפתחות הספרות העברית בשנות המדינה..."
דברים אלה ימצא הקורא בעטיפה האחורית של הספר הנדון. כידוע, ההמלצה המופיעה, בדרך כלל, בצד האחורי של כל ספר, היא, על הרוב, פרי רוחו של הסופר עצמו המבקש לשבות את ליבו של הקורא ולפתות אותו לקנות ולקרוא את הספר. הקורא פטור מלהאמין לכל מילה הכתובה שם, אך מעטים הם הקוראים המוותרים על קריאת "ההמלצה" הזאת לפני רכישת הספר וקריאתו. ולמה אני מקדים כל זאת? כדי להעיד שבפעם הזאת, לגבי הספר שלפנינו – הכתוב על הצד האחורי של הספר – כל מילה אמת, ואילו הוטל עליי לכתוב את הדברים – ייתכן מאוד שהייתי מפליג הרבה יותר בשבחים.
במה דברים אמורים?
משנת 1981 הוציא יוסף אורן ח"י ספרים שעניינם ביקורת על המרכזיים שבספרי הסיפורת הרואים אור בישראל. המפעל הזה מעורר התפעלות משום המסירות, ההתמדה, ההשקעה הענקית, הבקיאות הבלתי רגילה שלו בפכים הקטנים ביותר שבכל סיפור ורומן. הקורא חש שמדובר באדם הרואה (בצדק!) את מפעלו כשליחות גדולה, שאיש מלבדו לא היה מוכן לקחת אותה על עצמו. והרי באמת מדובר כאן במעשה אדיר ממדים, וחשוב מאין כמוהו – שאיננו מתגמל את עושהו משום בחינה. כותב הרצנזיה, למשל, אמנם איננו זוכה ל"חיי נצח", אך זוכה לתפוצת קוראים אדירה, שכן רוב הקוראים, הטובעים בים של פרסומים, "טועמים" קודם רצנזיות לפני ש"נוגסים" בספר עצמו. הרצנזיות הן בדרך כלל רפרפניות, והן רחוקות מלהצדיק את החשיבות הרבה שהקוראים מעניקים להן – מחוסר ברירה, שכן הן מקדימות בחודשים ובשנים את המחקר ואת הביקורת.
בקוטב השני מצוי המחקר, המנסה במוצהר לפענח את סודות היצירות, אך למעשה נועד להעניק קרדיט אקדמי לכותב. ובכן, קוראים רבים אין למחקר, וגם לא תגמול כספי ראוי לשמו, אך לעומת זאת הוא מקנה מעמד, וכאמור – קרדיט אקדמי.
בתווך עומדת הביקורת, שהיתה לפנים העיקרי שבין לווייני הספרות היפה, זו שמסייעת לקורא המעמיק להתחקות אחר פירושים, תכנים וצורות, רקע, מגמות נסתרות, יעדים חוץ-ספרותיים ועוד ועוד. בתווך הזה עומד יוסף אורן עם מפעלו אדיר הממדים – בתקופה הכי פחות "מפרגנת" – תקופה בה עדיפות מוכחת לרצנזיה ולמחקר האקדמי.
מתוך 18 ספרי הביקורת בסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", קראתי רק ארבעה, ולא תמיד הסכמתי עם הדברים שמצאתי שם. נדמה היה לי שיוסף אורן מודד את טיב היצירה על פי קני מידה של מוסר ועל פי מידת השתייכותו הפוליטית של היוצר: ימני ואוהב ציון זוכה לשבחים על יצירתו, ואילו בשמאלני ובפוסט ציוני הוא מפליא את שבט ביקורתו. אני למדתי מאוסקר וויילד (הקדמה ל"דוריאן גריי") שאסור למדוד אמנות בקנה מידה מוסרי, שאם עושים כן – מיטב הספרות העולמית היה נפסלת. בוודאי שאין למדוד ספרות במידת הקירבה שלה לצד פוליטי כלשהו, ואילו יוסף אורן הצליף בסופרים/סופרות בשל חטאם למוסר (למשל, בספרו "הקול הנשי בסיפורת הישראלית" – 2001), או בשל חטאם לציונות (למשל, בספר "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה" – 2005; וכן בספר "משבר הערכים בסיפורת הישראלית" – 2007).
אני מודה שתוך כדי קריאה בספרו החדש, שעליו נסבה רשימה זאת, מצאתי עצמי מהנהן לעצמי בהסכמה לטענות שפעם נראו לי כמעט מופרכות. כיוון שהציפייה הנפוצה בין קוראי הספרות היא שמאחורי הבדייה שהיוצר רוקם תתגלה איזו אמת פנימית גדולה (פרפראזה לדברי פבלו פיקסו), כלומר, הקוראים מצפים שבאמנות תימצא איזו אמת פנימית חפה מכל זיוף ומכל השתעבדות לתיאוריות חוץ ספרותיות. יוסף אורן הצליח לשכנע אותי בספר הזה שבאמת לא ייתכן לכתוב ספר שיש בו אותה אמת נכספת – אם למראה הזוועות שמבצע האיסלאם הפנאטי, ובתוכו הטרוריסטים הערבים המבקשים להשמידנו – יטען הסופר שבכל הזוועה הזאת אשמה ישראל, אשמות הציונות והיהדות. כשסופרים ישראלים מצדיקים את הפלסטינים "רודפי השלום", ומגנים את "הקלגסים" הישראליים שדבקים בכיבוש מתוך שנאת השלום – אין בליבי ספק שיש כאן שקר גדול, וממש לא ברור לי איך יוצרים בעלי שיעור קומה ומעמד מוסרי בארץ ובעולם מוכנים לחיות עימו.
בספר "משבר ערכים בסיפורת הישראלית" (2007) מתאר יוסף אורן את הרומן של אשכול נבו "ארבעה בתים וגעגוע" כספר מן המין הזה המעניק לפלסטיני את הצדק, העומק והקושאן על הארץ, ואילו הישראלים מאופיינים בו בסניליות, במבוכה ובהיעדר שורשים. בספר שלנו בא יוסף חשבון עם ספרו של א"ב יהושע "אש ידידותית", ומוצא בו "כנעניות", האשמת היהדות והציונות (עמ' 87-90), ואני מודה שדבריו, המחוזקים במובאות, משכנעים למדיי. אני גם מסכים עם יוסף אורן שא"ב יהושע, המוגן במעמדו בספרות הישראלית והעולמית, מרשה לעצמו לפטפט את עצמו לדעת, או בלשונו של יוסף אורן, הוא מייצר ליד העלילה המרתקת גם "פטפוטון משפחתי" (עמ' 76- 77, 92).
הרומן האחר שנמתחת עליו ביקורת מאותו מין הוא "מה שרציתם" של אגור שיף. גם בו מוצא יוסף אורן כנעניות, הצדקה של הצד הפלסטיני "השורשי", וגינוי הצד הישראלי והיהודי. הספר (ששמו הוא מעין תשובה אירונית לדברי הרצל – "אם תרצו – אין זו אגדה") הוא סאטירה פוסט-ציונית, לפיו הציונות נמשלת לאישה קשישה וסקלרוטית, שנולדה ב-1917 (הצהרת בלפור), התחתנה עם ניצול שואה(!) ב-1947 (כ"ט בנובמבר), נזנחה על ידי בעלה ב-1967 (מלחמת ששת הימים), וב-2002 (שנת האינתיפאדה השנייה), מתכוונן הבן שלה, עם חבר רמאי והיפי הזוי, להקים "שטייטל" בשטחים (עמ' 96). העתיד הוורוד טמון, לפי ספר זה, בהולדת ילד מעורב מאב פלסטיני (נשוי ואב לילדים, כמובן!) ומאם ישראלית ("פתרון" כנעני), כשברקע היהדות והציונות נשארות בבדידותן ובשקיעתן (104-106).
[זה ספר זה? – אב"ע]
לעומת זאת יוסף אורן רווה נחת מספרה "הציוני" של גבריאלה אביגור-רותם "אדום עתיק", הן בשל השפה המדהימה שלה (מסכים עימו בהחלט!), והן משום האומץ לתאר את הנפילים שהיו פעם לציונות בארץ הזאת – ליתר דיוק – הנפילות שהיו בארץ, שכן הספר מתאר נשים גדולות מן החיים – וכל זאת מבלי לגלוש לפמיניזם מיליטנטי האופנתי כל כך בספרות הנשים, המשויכת בספר הזה למשמרת השלישית – "משמרת הקולות החדשים". ספרות זאת מתארת את הזכר כאוייב האנושות, וכמי שצריך להכחידו, או למצער לכלוא אותו באי שמחוץ לעולם התרבות ("ארבעה גברים ואישה" של שולמית גלבוע, "הנה אני מתחילה" של יהודית קציר ועוד). קשה שלא להסכים עם יוסף אורן שספרות מן המין הזה, הבונה את הרציונל שלה על תיאוריה מופרכת ומקוממת כאחד ("כל הגברים מטומטמים, ולכל הרמטכ"לים יש אי קיו נמוך" טענה אחת המובילות את הזרם הזה) – דינה להיראות כעבור שנים כפתטית ומגוחכת כמו הספרות הסובייטית, וכמו זאת של חבורת "הקשת הדמוקרטית המזרחית", הניזונה תדיר על הצהרות קיפוח. (עמ' 121).
ואולם תמה אני על יוסף אורן שלא קבל על הסטיות ההיסטוריות של אביגור רותם, כשהיא "מפגישה" את שרה אהרנסון עם רחל המשוררת, וכשהיא מייחסת לברנר קווי דמות וקורות שלא היו לו, ו"מביימת" לו סוף שונה מזה שהיה במציאות.
"כל הדרכים" של רווה שגיא זוכה לשבחים, הן בשל המבנה "המטעה" החכם שלו, והן בשל המסר המשתמע מהרומן, והוא שבעת ההידרדרות המוסרית של האנושות, כמו בימי מלחמת העולם השנייה – אין מקום להרים ידיים, אסור להירדם בשמירה, ומי שבוחר באסקפיזם כמוצא – חוטא חטא חמור (עמ' 158). גיבור הרומן נסחף בצעירותו עם הזרם האדיר של הטורנדו הנאצי, למרות שמבחינה גופנית (נולד נימול) ונפשית (מזדהה עם האסירים היהודים המעונים) היה בוודאי רחוק מכל הזוועות שהשתתף בהן בצו הפקודות. על כך הוא מנסה לכפר בייעוד שהציב לעצמו (לרדוף אחרי נאצים), ובהתאבדות הסמלית עם תום המאה העשרים הנוראה (עמ' 152 ואילך).
שתי הנובלות של סמי ברדוגו בספר "יתומים" זוכות להערכה, ויחד עם זאת, מזהיר יוסף אורן את הכותב שמא יגלוש מבחינת השפה למנייריזם (עמ' 171-174).
ב"חרוזי החיים והמוות" של עמוס עוז מוצא יוסף אורן שאיפה של הסופר המפורסם "לנוח" מהתפקיד שהעמיס על עצמו להיות "הצופה לבית ישראל", ובמקום זאת הוא חותר אל הנתיב האוטוביוגרפי כמו בשני ספריו האחרים "אותו הים" ו"סיפור על אהבה וחושך", אלא שיוסף אורן איננו מאמין שעמוס עוז יתמיד בדרכו זאת לאורך זמן (עמ' 71-73).
יוסף אורן מעתיר שבחים ל"קרן אקסודוס" של נתן שחם, "נקמת יותם" של אהרון מגד, "בין לילה ובין שחר" של יהושע קנז "ולפני המקום" של חיים באר, אך כיוון שאלה גם הסופרים האהובים עליי, ומשום שלא מצאתי בביקורות "ענפים יוסף-אורניים" להיתלות עליהם – אדלג על כך, למרות שבאמת מדובר מכל בחינה במופת ודוגמה של ביקורת ופרשנות.
יוסף אורן החילוני מכנה את הטענות של ירמי, גיבורו של א"ב יהושע ברומן "אש ידידותית", נגד הדת כדיבורים ברמה "גימנזיסטית" (עמ' 84), כי הרי ידוע לכול כי חברות חילוניות כמו הנאציזם והקומוניזם הביאו לעולם את הזוועות הנוראות ביותר; ולעומת זאת, הנביאים (המוקעים על ידי ירמי בשיחתו עם גיסתו בטנזניה הרחוקה), בישרו לעולם את המוסר, שעליו התחנכה האנושות עד היום.
לא נראה לי שאסכים עם יוסף אורן בנקודה הזאת: למרות שיש בתנ"ך היגדים מוסריים בחוק ובנבואה, הרי שהתנ"ך לא הביא לעולם את המוסר, אדרבה, המוסר המקראי נחות בדרגה ביחס לחובה לציית לאל, והציות לאל כולל מעשי זוועה שהמאמין מחויב לבצעם. האיסלאם, שהוא דת מונותיאיסטית, המקובלת אפילו על "הנשר הגדול", והיא יכולה להתממש רק בנחלי דם שבהם תטבע האנושות הסוטה והכופרת. ובאשר לנאציזם ולקומוניזם – הרי שתי התנועות המבהילות האלו היו אמנם חילוניות, אך הן חיקו את הדתות באדיקות: בראש התנועה עמד אדם אל, שלא ניתן לערער על ציווייו, התורה שלהם הייתה בנויה מדוגמות שניתן רק לפרש, אך לא לבטל, ומאמיני שתי הסמי-דתות האלו קיימו את כל הצווים ללא ערעור – בדיוק כפי שדורשת כל דת מאז ומעולם. לא, לא נראה לי שאסכים עם יוסף אורן בנקודה הזאת.
הבסיס התיאורטי של הספר מצוי בפתח דבר, ששמו – "חשיבות התופעה המשמרתית בספרות", שם מזכיר המחבר שהספרות העברית מתחלקת לעידנים, לתקופות, לדורות ולמשמרות. משמרת של סופרים מתרכזת סביב אירועים מסוימים, סביב מניפסט ספרותי, ויש לה מאפיינים לשוניים ומסריים. יוסף אורן מונה בתקופה הישראלית 4 משמרות: "דור בארץ", "הגל החדש", "הגל המפוכח" ו"הקולות החדשים" (שני השמות האחרונים ניתנו על ידי יוסף אורן עצמו בספריו הקודמים). באופק כבר מסתמנת משמרת חמישית, שמאפייניה כבר נרמזים לקורא.
10 הסופרים הנידונים כאן מחולקים על פי המשמרות: נתן שחם ואהרן מגד – בראשונה; יהושע קנז, עמוס עוז וא"ב יהושע – בשנייה; אגור שיף, גבריאלה אביגור רותם וחיים באר – בשלישית; ורווה שגיא וסמי ברדוגו - ברביעית.
אני מניח שמבקר חייב למיין את מושאי כתיבתו, ואת זאת עושה גם יוסף אורן תוך הבאת ראיות משכנעות למעשיו; אלא שבאמת, מה שהרשים אותי בספר הזה הוא הניתוח המדוקדק, המפורט והאחראי של היצירות הנדונות. הספר מלא וגדוש, והוא ממש פוקח עיניים ומרנין את הלב. אינני בטוח שכל היוצרים המוזכרים בספר הולמים את מאפייני המשמרות המפורטים במבוא, אך ללא ספק ניתן לכנות את יוסף אורן כשומר ובוחן נאמן של משמרות אלו.
אהוד: אף שסיפקתי לה חומר היסטורי שעליו היא מודה לי בספרה, אני התקשיתי לקרוא את הרומאן "אדום עתיק" של אביגור-רותם, והפסקתי אחרי כמה עשרות עמודים. אם הספר הזה זוכה לציון חיובי אצל יוסף אורן, לא אתפלא מדוע רומאנים ארצישראליים אחרים הוא לא קרא או לא שמע על קיומם. אולי אינם מתאימים למיטות סדום האידיאולוגית שלו, לטוב ולרע.