פרק מתוך היומן
מתפרסם לכבוד כנס ים המלח בעין גדי, המוקדש לארכיאולוג פסח בר-אדון ולארכיאולוגיה של האיזור, ומתקיים בימים אלה
 
31.1.72. ט"ו בשבט תשל"ב. יום שני. אתמול בבוקר נסעתי לבקר את הארכיאולוג [והסופר] פסח בר-אדון במצפה שלם. הוא הזמין אותי לבוא לאחר שכתבתי במדור ["ספרי דורות קודמים"] ב"הארץ" על ספרו "באוהלי מידבר" [גם צירפתי תמונתו מהספר כשהיה רועה עם בידואים, לבוש גלימה ארוכה (עבאיה) ומחלפות שערותיו יורדות לצדדים. ספרו "סוסים מספרים", שיצא לאור בספריית "שחרות" בהוצאת "עם עובד" בשנות הארבעים, היה אחד הספרים האהובים עליי ביותר בימי ילדותי ונעוריי]. עליתי בשעה אחת-עשרה על אוטובוס שהוביל את חיילי ההיאחזויות נח"ל קליה ומצפה שלם, ליד בנייני האומה בירושלים. בר-אדון לא הופיע, גם לא התקשר אליי בשבת, למרות ששלחתי לו מכתב על כך שאבוא. אחר-כך התברר כי המכתב לא הגיע.
החלטתי בכל זאת לרדת למצפה, שהרי טרם נסעתי בכביש החדש לעין-גדי. לקחתי איתי את "אנשי סדום" והתבוננתי בהרים ובוואדיות לפי התיאור אשר בספר, מסעו של שמידט עם אברלה בסירה. [תיאורֵי הנוף בספרי, בייחוד מעבר לקו הירוק של 1967, וכמובן לפני השלום עם ירדן – נלקחו מתיאורֵי מסעות של אחרים סביב ים-המלח, כמובא בביבליוגראפיה בסוף הרומאן]. הדרך היתה יפה להפליא. יום שכולו שמש ושמיים תכולים. והגבעות של מידבר יהודה – ירוקות. חשבתי שרק בסביבות ירושלים כך, אך הירק לא נפסק עד למצפה-שלם. על הגבעות ובצלעות ההרים רעו בדווים את הכבשים. והמדרונות המתעקלים והרכים של הגבעות [היו כ]מצויירים במעויינים, שבילי כבשים [עיזים] שיוצרים צורות כמעט סימטריות ומתבלטים בייחוד עתה, על רקע הירק שביניהם. כמו הרבה שמיניות מאוזנות שנוגעות אלו באלו.
הגעתי למצפה שלם, ירדתי מן האוטובוס ושאלתי על בר-אדון. אמרו שלא הגיע. חזרתי לאוטובוס והנהג הסכים להוריד אותי עד לדרך למטה, מהלך חמישה קילומטרים. כל הנסיעה הזאת עשיתי בחינם. אך ירדתי מן האוטובוס למטה, והנה אני פוגש את בר-אדון. מתברר שאיחר את הסעת החיילים ובא בטרמפ. הוא שמח שבאתי. השעה היתה בערך אחת ושלושים. עמדנו בפרשת הדרכים וחיכינו לטרמפ כדי לעלות למצפה. ושוחחנו, בין הגבעות לחוף הים. היתה שמש, לא חמה ולא קרה. מזג אוויר נפלא. בין היתר סיפר לי בר-אדון כי הכיר את האישה שעל אודותיה כתב בורלא את "סנונית ראשונה". המעשה היה בקיבוץ רמת-יוחנן. אך אין הוא יודע מה עלה בגורלה של אותה אישה. היה לה יופי מיוחד, לא כשלנו, מזרחי, ובעלת אישיות.
ועוד סיפר על ימיו הקשים של א. ראובני, שעבר בשעתו מן השמאל לימין וכתב ב"בוסתנאי" נגד ההסתדרות. פעם הדפיס פיכמן ב"מאזניים" סיפור של ראובני וערך אותו. ראובני, שלא היה לו כמעט במה לקיים את נפשו – השקיע את שכר-הסופרים בהדפסת הסיפור במקורו. גם שנותיו האחרונות של ראובני עברו בעצב. בקושי נמצאה לו תמיכה זעומה.
לבסוף בא האוטובוס מירושלים ועלינו בו למצפה. אני – בפעם השנייה באותו יום. נכנסנו לחדר-האוכל. בר-אדון הביא "ארוחה". זה היה לאחר זמן הארוחה, כמעט שתיים בצהריים. הוא הביא צלחת ועליה מציות מטוגנות מגרעיני תירס וביצים וקמח. חלקן חרוכות. צלחת גדושה סלט צנון מגורד בפומפייה ועגבניות. כיכר לחם וקנקן מים. ליפתנו את הפת במציות ואכלנון בידיים. ומן הצלחת האחת שאבנו במזלגות את הסלט. בר-אדון הלך ומילא את הצלחת בשנית. איש בריא וטבעי. לבוש כובע פרווה אפור-בהיר ומסולסל. ואף בולבוסי גדול לו. פניו שזופים, סלעיים. עיניו קטנות ומבט טוב נשקף מהן. קצת מריר, אבל טוב-ליבו מתגבר על מרירותו. איש ישר, סלעי. כחלק מן ההרים האלה. מקמץ במילים אך אינו שתקן. ואינו מעמיד פנים. אוהב חיים פשוטים. מסתפק במועט. ידיו גדולות ואצבעותיו מסוקסות, אצבעות של איש עמל. כשהוא לבוש [חבוש] בכובע, שזוף – הוא ניראה כמעט כמו ערבי. הזכיר לי קצת את דמותו של אבא.
בקרב החיילים והחיילות, שיכלו להיות נכדיו, הוא מרגיש מצויין. חבר של כולם. איש תמים ולבבי. וגם יחסם אליו נוגע ללב. ובכלל – אווירה טובה שוררת במקום. עלינו לחדרו. מיטה פרועה ועליה כמה שמיכות צבאיות. סלים ושאר מכשירי עבודה של חפירה. קסדת אלומיניום שאותה הוא לובש [חובש] בהשתלשלו בחבל למערה. שולחן גדוש ניירות. ספרו החדש "מערת המטמון, הממצאים ממערות נחל משמר" וספרי "אנשי סדום" אשר שלחתי לו. בכל מהפכה. ניראה יותר כמחסן לכלי עבודה וחרסים מאשר חדר מגורים.
הוא הניח את חפציו – שקית ניילון ובה מעטפות נייר אחדות שהביא עימו. יצאנו החוצה. עברנו את שער המחנה, והוא לקחני אל המצפה, וקצת דרומה יותר, למקום המשקיף על פני הקניון של ואדי מורבאת, שחלקו העליון ואדי דרגה. המראה מקסים. אפילו בעין-גדי אין נוף כזה. מרחוק ראינו את הלשון והכף שממולה, את שלוחות עין-גדי לתוך הים, את שפך הארנון, מכוור, צפון הים. כמעט כל חלקו הצפוני של ים המלח פרוש למטה.
עמדנו יותר משעה ושוחחנו. הוא סיפר לי שהיה שומר גם בסביבות קלמניה והכיר את הדוד ברוך [ראב בן עזר, שבנה את האחוזה עבור משה גרידינגר מאנגליה]. המקרה שעליו הוא מספר ב"אוהלי מידבר", המעשה בגאולת דם, לא אירע לו אלא למישהו אחר, בסביבות כרכור.
סיפר על ניסיונו בעבודה עם ערבים באיזור. כיצד נאסר מנהל-עבודה ערבי שלו על לא עוול בכפו, רק מפני הלשנה, למשך שמונה חודשים. כיצד סבורים הערבים שהוא כל-יכול ומבקשים ממנו שישתדל בעד בני-משפחותיהם. כיצד ביקרו האלוף רחבעם זאבי, גנדי, בהליקופטר. ההליקופטר נחת לפי הרמת ידו של בר-אדון, ומאז נפוצה בקרב הערבים האגדה כי די שבר-אדון ירים את ידו, וגנרלים ירדו מן השמיים!
וכן סיפר על השתאותם [של הערבים] לנוכח גידולי הירקות בערבה. הכבישים הנסללים, שעתה מותר גם להם לנסוע בהם. הורגש יחס אנושי וכאב אמת בדברו עליהם. לא יחס הומאניסטי תלוש, אלא דווקא כזה של אדם שחי עימם ומכיר אותם.
סיפר לי גם על המערות. כיצד השתלשל בחבל על פי תהום, ובמקום אחד, היכן שפתח המערה היה מרוחק מן הסלע שבתקרתה – היה עליו לנדנד עצמו הלוך ושוב עד שבכוח התנופה הצליח להיאחז ולהיכנס למערה. וכיצד ירד פעם במשך שלוש וחצי שעות ממערה גבוהה עם בחור נשתקף פחד גבהים וזחל על ארבעתיו. ועוד כהנה וכהנה סיפר. גם הסביר את מצב הביטחון באיזור. כיצד היו אנשי הפתח באים בסירות גומי, מוציאים מהן את האוויר ומסתירים אותן, ועולים לירושלים בוואדי הסמוך, ואדי נאר, המגיע עד לירושלים. ושם מניחים את הקטיושות. וכיצד סוגר מצפה שלם על הדרכים הללו, ממש כשם שהמצודה הישראלית שאותה הוא חופר, ושאר המצדיות – סגרו על ירושלים והגנו עליה בפני המידבר ודרכיו.
השעה היתה כבר קרוב לארבע. להישאר לא יכולתי. ותחבורה ציבורית מסודרת אין. באה למקום בו עמדנו מכונית סוסיתא עם שלושה בחורים דתיים צעירים. הוא הסביר גם להם קצת על הסביבה, וביקש מהם לקחתני עימם. נפרדתי ממנו בברכה והוא הבטיח כי יחזור ויזמין אותי כאשר יתבסס בעין-גדי.
 
נסעתי עם הבחורים לעבר יריחו. בדרך התווכחתי עם אחד מהם בשאלות של דת ולאום. הצגתי בפניו את השקפתו של פרופ' שלום [היהדות כדיאלקטיקה של רציפות ומרד], והוא, כמובן, התנגד. אפילו הרב [אברהם יצחק הכהן] קוק לא ישר בעיניו. הוויכוחים עם אלה הם חסרי תכלית. דבר אחד מתברר – אנו חושבים שהם כופים אותנו ואילו בהם הרגשה חזקה פי כמה שאנחנו כופים אותם.
לפי עצת בר-אדון פנינו ביריחו שמאלה, אחרי המשטרה, ועלינו בדרך הרומאית העתיקה לירושלים. השקפנו כמה פעמים על ואדי קלט, עצרנו את המכונית. שעה ארוכה היטלטלנו בדרך הגרועה. אך המראות היו יפים. עברנו על פני הר קיפרוס.
בדרך הם פגשו בטנדר עם כמה צעירים חובשי כיפות סרוגות (כיפותיהם שלהם – שחורות, וקודם דיברו בזלזול על בעלי הכיפות הסרוגות). עתה עמדו יחד והתפללו.
השעה היתה קרובה לשקיעה. השמיים בפאתי מערב, מעל הרי ירושלים, אדומים, וההרים ירוקים. גם במצפה שלם הלכנו בין הרבה מיני פרחים שאינני מכיר, אשר צמחו על גבעות המצפה. בר-אדון מספר כי זה לו כארבע שנים שהוא באיזור וטרם ראה צמיחה שכזאת. היה זה חורף בלתי רגיל בכמות גשמיו.
בדרך, במכונית, עברנו על פני הסיבוב המוביל למערה בה נהרגו צבי עופר וגד מנלה.
לבסוף עלינו, ליד תחנת השומרוני הטוב, במעלה אדומים, על הכביש הראשי לירושלים. הגענו לעיר עם תחילה החשכה, כשאורותיה ניראים מהבהבים, נידלקים וכבים. הם הורידו אותי ליד הדואר בעיר העתיקה, היות ופנו לרחוב שמואל הנביא. הלכתי ברגל עד מסעדת מרציאנו ברחוב יפו. אכלתי מנת קוסקוס ושתיתי שתי כוסות טה חם עם נענע. אחר הלכתי למוניות. בדרך פגשתי את דליה שחורי הולכת לעבודתה ב"על המשמר". בילינו שעה קלה בשיחה ב"עטרה" ומשם חזרתי במונית הביתה. אכן, יום גדוש. וכל הטיול מירושלים וחזרה אליה לא עלה לי אפילו פרוטה אחת.