"ידיעות אחרונות" / ספרי חמד, 2008, 203 עמ'
אומרים שהיה פה שמח לפני הכיבוש. זה הלא ידוע לכל וכלל אין צורך בהוכחה. ישראל היתה חברת מופת חילונית, דמוקרטית וסובלנית, חברה עובדת ועמלנית, חברה פתוחה ופלורליסטית, לא היה כאן פשע, לא היתה שחיתות, לא היתה כוחנות, האנשים השאירו את הדלתות פתוחות. ואז, בא הכיבוש האיום והכל התהפך על פיו. זה הרי ידוע, וכלל אין צורך בהוכחה. המיתוס הזה היה כבר לפרה קדושה. יוסי שריד הוא אחד ממעצביו.
 
והנה, בספרו "לפיכך נתכנסנו – היסטוריה אלטרנטיבית", הנראטיב האלטרנטיבי הוא בעיקרו שחיתת הפרה הקדושה הזו. הספר עוסק בשנים 1948-1967, והמסר המרכזי המובע בו, הוא שכל חוליי החברה הישראלית עוצבו בשנים ההן, והיום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלהם. כל אותם חוליים אינם מכת טבע, הם מעשי ידי אדם. ויוסי שריד אינו מטייח אלא מצביע במפגיע על האנשים האשמים. האנשים האשמים הם בעיקר אדם אחד, ונושאי כליו שסובבו אותו. ולאיש הזה, האיש הרע בסיפור, קוראים דוד בן גוריון. בן גוריון הוא גיבור הספר, גיבור שלילי בעליל.
הספר בנוי מעשרים סיפורים אותם מספרים עשרים אנשים וכל סיפור מחובר לשנה כלשהי ולאירוע שאירע באותה שנה. שלושה מהסיפורים הם אוטוביוגרפיים – שנים המסופרים מפי יוסי שריד עצמו ואחד מפי אחותו. שאר המספרים הם קשת רחבה של דמויות, חלקן ריאליות וחלקן וירטואליות, המספרות את הסיפור האישי שלהן השזור בסיפור הלאומי שלנו, בתערובת פוסט מודרניסטית של עובדות עם בדיון, מציאות עם דמיון, ללא אבחנה מה המציאות ומה הדמיון, מהו סיפור אמיתי ומהו סיפור שעלול היה להיות אמיתי, או ראוי היה להיות אמיתי, או ספקולציה ומניפולציה היסטורית המאפשר למספר להפליג בדמיונו לקונספירציות המוצגות כדברים בשם אומרם.
כל הסיפורים זורמים מכיוונים שונים אל אותה דמות, בן גוריון, האיש שבידיו הופקדה המדינה והוא קלקל אותה מן היסוד. הוא והסובבים אותו, ובראשם שמעון פרס, שלעתים מופיע בשמו, לעתים ברמז דק כפיל בתיאור "האיש הצעיר שכל הזמן הסתובב לב"ג בין הרגליים, דחף עצמו לכל הישיבות כאילו שום התייעצות לא יכולה להתקיים בלעדיו" ולעתים בעקיצה קטנה ומרומזת כמו אותם "שרים... שבקיאותם המופלגת בספרים עבי קרס באה להם מכריכותיהם האחוריות". ב"ג מוזכר כחצי דיקטטור, בעל תאוות שלטון וכבוד שלוחת רסן, אדם כוחני ללא מיצרים, מוקף בממסד ביטחוני חסר עכבות וערכים, אדם שמכר את המדינה לדתיים והשליט עליה את ערכיהם, אדם שבז למזרחיים, נגש בערבים, חרחר מלחמות ואיפשר שחיתות, הפקיר את יהודי אירופה בשואה ומיהר לפייס את הגרמנים אחריה וניסה לחפות על כך בחטיפתו של אייכמן. את הביטחוניסטים לדורותיהם מתעב שריד במיוחד. אחת העקיצות שלו מופנית כלפי אפרים סנה (בלי להזכירו בשמו): "הבן של הקומוניסט המפורסם ההוא, שכל חייו הוא מתאמץ, המסכן, לכפר במדים ובדרגות על חטאי אביו הסוטה".
יוסי שריד מציג בשם הדמויות אותן הוא מדובב תיאוריות קונספירציה פנטסטיות אודות פרשיות משנותיה הראשונות של המדינה. לפי תיאוריית קונספירציה אחת ב"ג הוא האיש שעמד מאחורי פרשת העסק ביש, מתוך רצון ליצור מצב שבו יהיה ברור שהמדינה אינה יכולה להתקיים בידיים שאינן ידיו שלו. יציאתו לשדה בוקר היא חלק מאותה קונספירציה. את התיאוריה הזו הוא שם בפיו של משה שרת, שכתב אותה במסמך סודי שבסודי, אותו הוא שמר כנשק יום הדין להצלת המדינה מידי ב"ג ואנשיו. בשם היסטוריון חדש בן זמננו, הוא מעלה תיאוריה לפיה ב"ג עמד מאחורי חטיפת הילד יוסל'ה שוכמכר כדי לעמוד מאחורי מבצע הצלתו, ובכך לנקות את עצמו מאשמת הבגידה בערכי תנועת העבודה והשלטת הדת והכפיה הדתית על המדינה. את קרבתו לאותו היסטוריון חדש, תיאר יוסי שריד בכך שאת הספקנות והדבקות שלו באמת, למד ההיסטוריון מ... יוסי שריד עצמו, שחשף את פרשת ההתעללות בחווארה בתקופת האינתיפאדה הראשונה; פרשה שההיסטוריון עצמו היה שותף לה כחייל שידע את האמת וראה "בשידור חי" כיצד היא מושתקת.
הדמויות החיוביות בספר הן הנשיא בן צבי ובעיקר ראשי הממשלה משה שרת ולוי אשכול, שניסו לתקן את שב"ג קלקל, אך לא הצליחו בשל צלו הכבד ובשל מלחמתו בהם, שנועדה להכשילם. את ה"חצי קפה חצי תה" המיוחס לאשכול, מסביר שריד בכך שלא ניסה מספיק להיות הוא עצמו, אלא נענה במקצת לציפיות להיות ב"ג.
בסוף הספר נותן יוסי שריד לב"ג הזדמנות בלתי חוזרת לתיקון היסטורי, צעד מנהיגותי גדול שיכפר על עוולות שלטונו. הסיפור האחרון, הסיפור של 1967, מסופר מפי ביוגרף הבית של ב"ג (הכוונה לשבתי טבת, אף שאין הוא מוזכר בשמו). כידוע, בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, לנוכח משבר המנהיגות, רבים עלו לרגל לב"ג. ב"ג פחד מהמלחמה והציג אותה כמתכון לאסון. אחרי המלחמה, קרא ב"ג לנסיגה מכל השטחים זולת ירושלים והגולן.
על רקע זה, מתאר שריד מפי הביוגרף את המשלחות העולות לרגל אל ב"ג, החל ברמטכ"ל רבין (שאכן ביקר אצל ב"ג, טרם התמוטטותו, המיוחסת במידה רבה לדברים ששמע מב"ג), פרס שהציע ניסוי גרעיני כדי להרתיע מפני המלחמה, ובעיקר משלחות שתבעו ממנו לקחת את ההובלה של המלחמה כדי להשיג מטרות של כיבוש שטחים והתנחלות בהן. משלחת אחת היא של אנשי ההתיישבות בראשות יגאל אלון, המציעה "תכנית אלון" ברוח זו. השניה היא אנשי רוח בראשות אלתרמן, מייסדי התנועה לא"י השלמה, שאת יוזמתם והכרוז שלהם כתבו כבר לפני המלחמה וניסו לשכנע את ב"ג לקדם את היוזמה. משלחת נוספת היא של אנשי "גוש אמונים", כלומר מי שהיו לימים "גוש אמונים" (ובהם, בתיאור חיצוני מבלי להזכירם בשמם, הרב לוינגר וחנן פורת) המוצגים כפי שיוסי שריד רואה אותם – כת משיחית מסוכנת, הממיטה אסון על המדינה.
ממשלחת למשלחת מבין ב"ג שעומד להתרחש אסון לאומי, שרק הוא יכול למנוע אותו. ב"ג נואם לאומה נאום נגד היציאה למלחמה, ומביע תמיכה ביריבו אשכול שאינו רוצה במלחמה. נאומו משנה את ההיסטוריה, מונע את המלחמה ואת האסון שהתרחש, לדידו של שריד, בעקבותיה.
הספר מסתיים בפניה של הביוגרף למצפונו של יוסי שריד, על שבספרו הוא מתנפל שוב ושוב על ב"ג, במקום להעריך את תרומתו הגדולה בהצלת המדינה בכך שמנע את המלחמה, כפי שניתן לצפות משמאלן כיוסי שריד.
כמובן שפניה זו מעבירה ב"הפוך על הפוך" את המסר של שריד – ב"ג שהתנגד למלחמה, בה רואה יוסי שריד אסון היסטורי, יכול היה למנוע אותה, אילו רצה. אילו מנע אותה, כל העוולות להם גרם היו נסלחות לו. מאחר ולא התעלה לגודל השעה ולא מילא את התפקיד שייעדה לו ההיסטוריה, הוא נשאר האיש הרע, הדמות השלילית, האיש שהרס את מדינת ישראל.
יוסי שריד הוא אחד המנהיגים המרכזיים של דרך פוליטית לה אני מתנגד בכל ליבי ובה אני נאבק לאורך שנים. אני סולד מדרך התנהלותו הפוליטית, ובעיקר מנטייתו לבצע סיכול ממוקד למי שהוא רואה בו יריב. כך המציא את העלילה לפי יצחק רבין היה אלכוהוליסט והצליח להפוך אותה כמעט למוסכמה (בימים בהם רבין הנץ היה יריבו של פרס היונה, אליו היה שריד מקורב. מי יודע, אולי השתלחותו בפרס בספר נועדה לכפר על כך). כך האשים את אהוד ברק בהפקרת שבויים באסון צאלים, והדביק לו את הכינוי "אהוד ברח", ואין אלו דוגמאות יחידות.
אך אני מודה, שלמרות כל אלה, יש לי הערכה רבה ליוסי שריד כסופר, כמשורר, כעיתונאי וכנואם. בעיניי, יוסי שריד הוא גדול הנואמים הישראליים אחרי בגין. אני מקפיד לקרוא כמעט כל מילה אותה הוא כותב, ולא כאתגר אינטלקטואלי של יריב אידאולוגי, אלא פשוט כדי ליהנות מהעברית המשובחת שלו, שבה שזורים כל רבדי השפה, המקראית, החז"לית, השירית והמודרנית המדוברת, בתשזורת אסוציאטיבית מרתקת, עתירת קריצות ורמיזות סרקסטיות, לעתים אכזריות למדי, אך מהולות באירוניה והומור דק. על הצד האמנותי בספר – השפה, היצירתיות, המקוריות, הסוגה הייחודית, יש לי רק שבחים. הספר מרתק ומהנה מאוד.
אבל חרף ההנאה התקשיתי מאוד לבלוע את המסרים הפוליטיים שלו. בעיקר, אני תמה על מה ולמה הוא מעמיד כך על עמוד הקלון את דוד בן גוריון.
לאורך כל הספר הדהד בו קולם של ההיסטוריונים החדשים, הפוסט ציונים והאנטי ציונים, ששנוא נפשם ונשוא מלחמתם הוא ב"ג, האיש הרע של הסיפור אותו הם מספרים. והרי שנאתם לב"ג אינה נובעת מאחריותו לקילקולי המדינה, אלא... מאחריותו לחטא הקדמון, הקמתה וקיומה. הגם שריד ב"פוסטים"?
 
אהוד: כאשר הייתי חבר נשיאות מרצ ויושב לשולחן הנשיאות וכך גם קרוב ליוסי שריד בנאומיו המרתקים, הערכתי מאוד את כישרונו האוראטורי, מה עוד שהכרתי אותו בתור סטודנט באוניברסיטה בירושלים, משורר מתחיל, כתב ב"קול ישראל" ולימים מאנשי אמונו של ראש הממשלה לוי אשכול, כשהוא מלווה אותו בצעידה גאה לבמה בוועידה השנתית של אגודת הסופרים.
ואולם מאז נחלה מר"צ בהנהגתו כישלון מוחץ, וזאת מפני שלא הבינו מנהיגיה מה באמת קורה באינתיפאדה השנייה, ומאז שהתפטר מהנהגת המפלגה מבלי להביע חרטה או לעשות חשבון נפש – ירד ערכו בעיניי פלאים, ומשעה שנעשה למשורר עטור שבחים יחצ"ניים בגלל פירסומו כפוליטיקאי, ומשעה שנעשה לפובליציסט-חובבן ב"הארץ" – אני לא מסוגל לקרוא את הפרשנויות ואת ההטפות הצדקניות שלו, כאילו לא היה לו חלק בהפלת ממשלת ברק משום שסחף את מרצ אחריו אחרי שהתפטר מתפקיד שר חינוך בגלל כמה מאות אלפי שקלים לאחת המפלגות הדתיות. כן, הוא אשם בנפילת ברק ובקריסת הצעות השלום שלו.
לכן לא התפניתי אפילו לדפדף בספרו "לפיכך נתכנסנו", אבל לאחר שקראתי את הביקורת שמתפרסמת כאן עליו, נתמלאתי קבס. האומנם אוסף כזה של שטויות? וקשה לי להאמין שמפי אנשים ממכריי שמעתי, אומרים בשיא הרצינות, כמה יפה מתאר שריד את עשרים השנים הראשונות של המדינה.
והרי לא יכול להיות שכולם מטומטמים כשהם משבחים שטויות כאלה! אז אולי אני המטומטם?
ואולי רוב האנשים זיכרונם קצר לא פחות משכלם. וזו הסיבה שאני מביא במלואה את:
 
 
יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר
הרב יואל בן-נון
חליפת מכתבים ושידורים
אוקטובר-נובמבר 2000
תשרי-חשוון תשס"א
 
שונאים בבית
חשבנו שיש לפחות מקום אחד בעולם שהוא כולו ישראלי, כולו שלנו ועליו אין ויכוח, והוא בית – יחד עם ערביי ישראל שהם חלק בלתי נפרד מן החיים והנוף. ופתאום גם הוא מלא גיס חמישי, שונאים חמומי-מוח שלא איכפת להם שתיהרס מדינת ישראל, ואם לא היה כוח צבאי ומשטרתי לעצור בעדם היו שוטפים גם את תל-אביב ושורפים אותה.
ואם חשבנו שבמלחמות הבאות ישבו ערביי ישראל בשקט, הנה גם תסריט זה עלול לקרות: מלחמה עם מדינות-ערב על הגבולות, טילים שמשגרות למרכזים העירוניים בישראל איראן, עיראק, סוריה ולוב, ובמקביל חלק ניכר מכבישי הארץ סגורים בגלל מהומות והתפרעויות של ערבים ישראלים, שלא לדבר על מה שמתרחש בגדה וברצועה. כלומר, מלחמה מבית ומחוץ בעת ובעונה אחת.
זה תסריט לא בלתי אפשרי, והוא מראה שהתחושה היסודית, שנשקפת עדיין סכנה לעצם קיומנו כאן, היא הנכונה והיא מאפילה על כל הטעויות שלנו, החל מההתנחלויות וכלה בביקור של שרון בהר הבית. אולי צריך "להודות" לו שביקר שם, כי בכך חשף את המציאות האמיתית שבה אנחנו חיים, את הסכנות ואת התחזית הקודרת לעתיד.
ושוב חוזרת אותה תופעה היסטורית, שהפלסטינים פוגעים קודם כל בעצמם, בתשתיות ובתדמית שלהם, בסיכויים שלהם להיטיב את מצבם כמדינה-בדרך ולזכות בשיגשוג, בעזרה כלכלית ובתיירות הודות למדינות מערב אירופה ובעיקר ארה"ב. אהדת העולם למתפרעים אינה מביאה שום השקעות כלכליות.
וערביי ישראל, ככל שהם פוגעים בתשתיתם, וגם בנו, כך הם מפסידים, ומרחיקים את סיכויי השלום בדחותם מעליהם את רצונו הטוב של מרבית הציבור היהודי בישראל. אני לא חושב שאשכח להם אי פעם את הימים האלה שבהם ניסו למשוך לנו את הארץ מתחת לרגליים.
אהוד בן עזר, תל-אביב
פורסם במדור "מכתבים למערכת" בעיתון "הארץ" ביום 10 באוקטובר 2000
 
 
 
מתוך תוכנית "דיבורים ועוד" בטלוויזיה הישראלית בערבית
שעה 17.40, תאריך 21 באוקטובר 2000
 מגיש: זוהיר בהלול
זוהיר בהלול: הסופר אהוד בן עזר שיושב כאן באולפן. שלום לך אהוד.
אהוד בן עזר: שלום.
זוהיר בהלול: אתה כתבת בעיתון "הארץ" ב-10 באוקטובר, תחילת ציטוט: "חשבנו שיש לפחות מקום אחד בעולם שהוא כולו ישראלי, כולו שלנו ועליו אין ויכוח והוא בית, יחד עם ערביי ישראל שהם חלק בלתי-נפרד מן החיים והנוף." אבל בבית הזה בעצם אתה אומר שיש ערבים, והשאלה, מדוע אתה מכנה את הערבים שונאים בבית?
אהוד בן עזר: אני לא כיניתי אותם שונאים. תראה, הבעייה של הדיון איתי היא קשה יותר, אני איש שמאל, אני חבר מועצת מרצ, הייתי בנשיאות [מועצת] מרצ...
זוהיר בהלול: אבל עברת מטמורפוזה.
אהוד בן עזר: לא עברתי שום מטמורפוזה. אני מאמין בשלום, אני בעד מדינה פלסטינית, אני בעד מעמד למוסלמים בהר הבית, אפילו חלוקת ירושלים.
זוהיר בהלול: אז ממה נובעת האכזבה שלך?
אהוד בן עזר: אבל אני בשוֹק. ואני מבטא כאן, אני חושב, את רוב אזרחי ישראל, לא אורציון [ברתנא, שהשתתף בתוכנית], ולא עמוס קינן [שהשתתף בתוכנית] עם הנאיביות שלו, ברגע... [לא ברור] שהעליונות הישראלית, שכאילו רק בנו זה תלוי.
אני אומר לך, אנחנו מרגישים כבעל שאשתו בגדה בו בפעם הראשונה. זה היה השוֹק של אזרחי ישראל, בתל-אביב, של יהודים בעולם שדיברתי איתם, של מרבית החברים שלי.
זוהיר בהלול: אולי זה נובע מאי הכרת המציאות.
אהוד בן עזר: אנחנו שמענו כל הזמן, ונפגשנו עם חברים ערבים, והופענו, אני הופעתי בבית-לחם אחרי מאורעות מנהרת הכותל, עם נתן יונתן ועם נזי ח'יר ועם עוד סופר ערבי, מוחמד עלי טהא, ועמדנו דום לזכר שבעים ההרוגים ממנהרת הכותל, וניהלנו דו-שיח עם אנשי בית לחם.
זוהיר בהלול: כשאתה מדבר על...
אהוד בן עזר: רגע, נענינו לכל בקשה...
זוהיר בהלול: אהוד, אהוד...
אהוד בן עזר: ...ואמרו לנו כל הזמן שערביי ישראל הם הגשר לשלום. עכשיו יש לנו הרגשה שהם שומטים לנו את הארץ מתחת לרגלינו, שהקו הירוק איננו שונה מהגדה ומהרצועה. שאם תהיה עוד פעם מלחמה מבית היא תהיה [גם] מבחוץ, היא יכולה ממחר לפרוץ. תוך [חודש, תוך] שנה, תהיה לנו מלחמה מבית, התערער האמון שלנו בערביי ישראל, למרות הרצון.
רגע, עכשיו, אנחנו מוכנים לשבת ולהמשיך בדו-שיח, אבל עירערתם בנו ביטחון יסודי, חלום אולי, שיש לנו תרבות אחת ישראלית פה, ואנחנו חיים פה יחד, ואתם מפגינים ולא יורים בשוטרים ולא עושים פרובוקציות שמסכנות אותנו ואתכם. ניראה אתכם חיים תחת ערפאת או תחת סאדם חוסיין, אתם רוצים להרוס את מדינת ישראל שאתם חלק מאזרחיה. אנחנו בסירה אחת, אני לא מרחיק לכת...
 
 
רק שביתת נשק
מאורעות אוקטובר 2000 מחייבים את רוב-רובו של הציבור הישראלי, שרצה בשלום והאמין בשלום, ובייחוד את אנשי השמאל, לערוך חשבון-נפש נוקב – גם אם תוצאתו תגרום קורת רוח רבה לימין הסהרורי, הקיצוני והמתלהם.
צריך להודות בכאב ובצער שאנחנו יכולים אמנם להמשיך לרצות בשלום, אך לאחרונה חדלנו להאמין באפשרות התגשמותו בעתיד הניראה לעין.
תהליך אוסלו והשלום עם ירדן ומצרים נטעו בנו את ההרגשה שאנו מתקדמים להסדר שלום סופי עם הפלשתינאים ושאר מדינות ערב. אך מאורעות אוקטובר 2000 בתוך ישראל ובשטחים, ההתלהמות האנטי-ישראלית בכל המרחב הערבי והמוסלמי ובפזורתו בעולם, והשינאה התהומית כלפינו – מחייבים אותנו לבחון מחדש את יחסינו עם הערבים ולהגיע ביושר למסקנה הבאה: למעשה מה שאירע עד כה בסיומה של כל מלחמה בינינו, ובין מלחמה למלחמה, לא היו אלא שביתות-נשק זמניות, מהן שקטות ומהן רוויות טרור ערבי ותגובות שלנו – 48, 56, 67, 73, 82, 90 ו-2000 – ומהצד הערבי – רצון לצבור כוח לסיבוב נוסף בתקווה שיום אחד תימצא שעת כושר לחסל את ישראל או לגמדה ולבודדה עד כדי חידלון.
כן, נמשיך לדבר על תהליך אוסלו, ועדיין נרצה בשלום, אך לא נוכל להאמין בו. ייחתמו ודאי הסכמים חדשים, יהיו אולי תקופות רגיעה – אבל למעשה אלה יהיו רק שביתות נשק זמניות. לא יהיה שלום. חיינו עד כה יותר מ-120 שנה בתוך הסכסוך, נמשיך לחיות ולהתחזק כאן עוד שנים רבות, כי אין לנו ברירה אחרת.
אהוד בן עזר, תל-אביב
פורסם במדור "תגובות" בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 6 בנובמבר 2000
 
 
המכתב ליוסי שריד
תל-אביב, 21.11.00
ליוסי שריד היקר שלום רב,
לא בלב קל אני כותב לך מילים אלה. החלטתי לפרוש ממועצת מרצ ומכל פעילות בתנועה. לאחר ששמעתי, שלשום בערב, את חברת המועצה מיכל עדן פותחת את הדיון המדיני בקריאה מהבמה לפינוי המתנחלים מהשטחים וגורפת מחיאות כפיים באולם מבלי שתישמע קריאת הסתייגות אחת – הבנתי שהטמטום פשט מאוד בתנועת מרצ וכי חבריה וניבחריה אינם מבינים שבקריאתם לפנות את ההתנחלויות עכשיו, לא בהסדר שלום עתידי – הם משחקים לידיו של ערפאת ונותנים לו הכשר לשפוך דם יהודים, בהסכמתנו.
ההתקפה למחרת, יום שני, על אוטובוס התלמידים מכפר דרום – דומני שהצדיקה את יציאתי הנרגזת ממועצת מרצ. רשימתי במדור "תגובות" של "ידיעות אחרונות", שנדפסה אתמול, יום שני, 20.11, שעות ספורות לפני הפגיעות באוטובוס, מסבירה היטב את עמדתי:
 
פינוי לא יביא שקט
הלב מתקומם והשכל אינו מקבל את הפיכתו של ראש הממשלה אהוד ברק לשק-החבטות של הימין ושל השמאל כאחד. המוטיבציה של הימין ברורה, אולם השמאל מטיח בו בטיפשות ובעיוורון את מה שהוא הטיח ברבין המבודד בחודשים שלפני הירצחו: שהוא מתקדם לאט מדי בתהליך השלום והנסיגה.
מבקרי ברק מהשמאל אינם מוכנים להודות שגם רבין היה מגיע לאותה שעת אמת עם הפלסטינים, וכי בימים אלה של מלחמת אזרחים כמעט טוטאלית בין יהודים לערבים מהנהר ועד לים, שום פתרון פלא לא יספק את ההתלהמות הערבית – אפילו לא פינוי כל ההתנחלויות ונסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967, הוכחה לכך היא התנהגות החיזבאללה לאחר שצה"ל פינה את כל אדמת לבנון עד המילימטר האחרון.
אם יפונו כיום ההתנחלויות, יסיקו הערבים שסופה של ישראל קרב ובא ויתבעו מאיתנו גם חזרה לקווי החלוקה של 1947, דהיינו פינוי הגליל וחלקים נרחבים מהנגב. גם לתביעה זו – מן הסתם – תימצא תמיכה בקרב חלקים מהשמאל הישראלי.
אנו נידונים אפוא למלחמת התשה ממושכת, שבה צפויים ליפול קורבנות ישראלים נוספים – בין היתר בהגנה על ההתנחלויות. במלחמה זו – כמו בכל מלחמה – צריך לנצח, ורק לאחר שיושג הניצחון ויתחדש המשא-ומתן המדיני, ניתן יהיה לפתוח מחדש את הוויכוח על עתיד ההתנחלויות. עד אז גם ראוי ראש הממשלה לכל התמיכה אפשרית.
[פורסם במדור "תגובות" בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 20 בנובמבר 2000]
 
עד כאן דבריי בעיתון. אני יודע שאתה אינך מתעלם מההיבט הביטחוני, וכי אמנון רובינשטיין קרוב לדיעותיי כמעט במאה אחוז, אבל הרוח הכללית הנושבת במרצ, דברי הבלע של שולמית אלוני מתחילת המהומות, והנטייה המטופשת של מרבית חברי מרצ והשמאל הישראלי וסופריו ואנשי הרוח שלו – לקחת את כל האחריות על עצמנו ולא לראות שהסכם אוסלו קרס בגלל הפלסטינים, שחלק ניכר מערביי ישראל חדל להיות נאמן למדינה, וכי למעשה מלחמה לנו כעת כמעט בכל העולם הערבי והמוסלמי, מלחמה על עצם קיומנו כמדינה – כל אלה אינם מאפשרים לי להמשיך להזדהות עם מרצ מבחינה מוסרית. אני מניח שבסופו של דבר גם אבטל את חברותי בתנועה.
 
                                                                                                 בברכת ידידות,
 

גלי צה"ל, תוכנית "עושים צהריים"
שעה 13.15, תאריך 22 בנובמבר 2000
מגישה יעל דן
יעל דן: הרב יואל בן-נון, שלום לך.
הרב יואל בן-נון: שלום וברכה.
יעל דן: אתה שומע את הקריאה המפורשת של הסופר א.ב. יהושע אליך, אליכם המתנחלים – למען ילדיכם, למען ילדינו, אנא, המתנחלים, היו אמיצים, גלו עוז-רוח ותבונה והתפנו בעצמכם חזרה אל מדינת ישראל. צאו משם!
הרב יואל בן-נון: אני רואה בזה שקר וצביעות וגם חוסר מוסריות משווע. קודם כל, ממשלת ישראל בראשותו של אהוד ברק הלכה לקמפ-דייוויד לא על פי הקווים שלי, לא על פי הרצונות שלי. והמשא-ומתן נכשל והתפוצץ שם לא על התנחלויות ולא על מתנחלים. ואהוד ברק אפילו לא העלה על דעתו לתבוע את זכותם של היישובים האלה להישאר בהסדר קבע. זה התפוצץ על ירושלים ועל זכות השיבה. וכל עוד הפלסטינים לא מוותרים על זכות השיבה, אין בכלל בית לחזור אליו, אין בכלל מדינת ישראל שיכולה לחיות בשלום כל עוד הפלסטינים מתעקשים על זכות השיבה לתוככי ישראל.
עכשיו פרצה האינתיפאדה הזאת על אל-אקצה, על ירושלים, על זכות השיבה. היא פרצה בוואדי-ערה, היא פרצה בגילֹה, היא פרצה בכל מקום.
כעבור כמה שבועות ראו הפלסטינים שהעסק לא הולך, הם לא משיגים מטרות, הם מלכדים את הציבור הישראלי נגדם.
יעל דן: מה אתה אומר? – אנחנו, המתנחלים, לא הבעייה של מדינת ישראל, זה בכלל לא הבעייה?
הרב יואל בן-נון: אני אומר שזאת לא הבעייה...
יעל דן: [ש]"לא בגללנו מתנהלים הקרבות האלו"?
הרב יואל בן-נון: הפלסטינים ראו שהם לא מצליחים, שהציבור הישראלי מתלכד נגדם, והם הסיטו את האש לפני כשבועיים בצורה מתוכננת אל המתנחלים, בידיעה ברורה, שהם יובילו לזה ש-א.ב. יהושע יכתוב דברים כאלה. ואין לי שום ספק שבעצם הרגעים האלה מתרגמים את דבריו לערבית ויושבים הרוצחים בעזה, דחלאן וכל חבר מרעיו, עם הראיס שלהם, וקוראים בערבית את הדברים האלה, ונהנים ואומרים: עוד כמה רציחות, עוד כמה הרוגים, ואנחנו אכן נביא להוצאתם מפה בכוח, לא בהסכם, אלא בכוח. ובכל מקום שיתפנה בכוח... יביאו לכך שחזית האש תרדוף אחרינו [גם] למקומות אחרים. מי שיפנה את כפר דרום ואת נצרים, תעבור האש הלאה... חמישה קילומטר מעזה ומחאן-יונס יושבים גם נחל עוז, בארי וכיסופים.
יעל דן: הרב בן-נון, נידמה לי שהסופר א.ב. יהושע מייצג חלק לא קטן בציבור. בסקר שעשה למעננו מכון גיאו-קרטוגראפיה, מדובר בערך בארבעים אחוז שחשים שנהרגים פה ומשלמים דם יקר ונפשות רבות – בשביל הרצון העיקש שלכם לשבת במקום הזה, שחלק גדול מאוד מהציבור היה מוותר עליו.
הרב יואל בן-נון: אני אומר עוד הפעם, אם יבוא הסכם שמדינת ישראל תקבל אותו בהצבעה עם ממשלה דמוקרטית – הממשלה הנוכחית אין לה רוב דמוקרטי – אבל נניח שתהיה ממשלה אחרת שיש לה רוב דמוקרטי והיא תשיג הסכם ותביא אותו למישאל-עם, ויהיה רוב שיצביע בעד הסכם כזה – אני לא נלחם נגד עמי שלי אף פעם, אני מקבל הכרעות דמוקרטיות.
היישובים האלה הוקמו על-ידי ממשלות שניבחרו באורח דמוקרטי. האם מוכן השמאל הישראלי לקבל החלטות דמוקרטיות, או כשזה לא נוח לו, אין הכרעה דמוקרטית וגם אין מוסר?
חמש שנים אמרו לנו, שמילים יכולות להרוג, להביא לרצח פוליטי, והנה המילים הורגות בנו מצד אחד, והרוצחים מבצעים את גזר-הדין מצד שני, ואנחנו יושבים תחת אש צולבת משני הצדדים, כאשר ברור גם בשאלות שלך ל-א.ב. יהושע, היה ברור, שהפירוש של המילים האלה עכשיו איננו אלא זאת – להוסיף פיגועים כדי להכריע את המערכה הזאת ולדחוק אותנו בכוח החוצה כמו מלבנון, ומי שיגיד שלבנון לא גרמה להחלטת ערפאת לצאת למערכה הזאת, הוא מתעלם מהדברים של ערפאת עצמו. ערפאת עצמו אמר מפורש, שחסן נסראללה ומה שקרה בלבנון שיכנע אותו שזאת הדרך היחידה.
יעל דן: הרב בן-נון, הקריאה של הסופר א.ב. יהושע אליכם היא לא רק פוליטית, היא גם קריאה אישית רגשית מאוד, הייתי אומרת. הוא אמר, הורגים שם, הורגים את הילדים שלכם.
הרב יואל-נון: בוודאי.
יעל דן: למה לכם? אני שואלת אותך, הורגים את הילדים שלכם, למה לכם?
הרב יואל בן-נון: הורגים את הילדים שלנו ואת החיילים שלנו בכדורים חיים, והורגים אותם פעם שנייה במילים האלה.
זה מה שאני שומע, זה מה שאני מרגיש, זה בעיניי בלתי מוסרי בעליל. אדם מוסרי כמו איש שמאל מובהק אהוד בן עזר, הבוקר דיבר איתי, פרש מהנהלת [צ"ל ממועצת] מרצ בגלל העניין הזה. איש שמאל הגון ומוסרי היה אומר לפלסטינים: קודם כל, כל עוד אתם יורים, אני מתנחל. כל עוד אתם רוצחים, אני מתנחל, ברגע שייפסק ההרג ויפסיקו להוציא להורג נשים וילדים פה, אז נדבר.
יעל דן: כן. הרב יואל בן-נון, אני מודה לך.
 
 
אהוד בן עזר ויוסי שריד
בתוכנית "הכול דיבורים", מראיינת אסתי פרז
קול ישראל, 27.11.00
אסתי פרז: שלום לסופר אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר: שלום שלום.
אסתי פרז: כתבת באחרונה מכתב חריף מאוד ליוסי שריד, ובו אתה מודיע לו על פרישה מחברות במועצת מרצ. למה?
אהוד בן עזר: האמת שאני מדבר בהרבה כאב, ובהרבה התלבטות. אני רואה את עצמי כאיש שמאל וכאיש מרצ, ואני לא פרשתי מחברות בתנועה. אבל במועצת מרצ, הראשונה לאחר פרוץ המהומות או המאורעות, מאז אוקטובר – עלתה אחת מחברות המועצה, והדבר היחיד שהיה לה לומר הוא שצריך להוריד מיד את כל ההתנחלויות, והיא גרפה גל של מחיאות כפיים, ואף לא קריאה אחת נגד. זה היה יום לפני האירוע, לפני ההתקפה על האוטובוס בכפר דרום.
ואני פשוט, רגשית, לא יכולתי להתאפק, ואני קמתי ואמרתי שזאת בושה וחרפה, שהיא מתירה שפיכת דם של יהודים, ושאני לא מוכן להישאר יותר בפורום הזה, וקמתי ויצאתי בקריאה די קשה, שאמרתי: "תישארו עם הטמטום שלכם!"
אסתי פרז: כתבת במכתב: "בתנועת מרצ, חבריה ונבחריה של התנועה אינם מבינים שבקריאתם לפנות את ההתנחלויות עכשיו, לא בהסדר שלום עתידי, הם משחקים לידיו של ערפאת ונותנים לו הכשר לשפוך דם יהודים, בהסכמתנו."
אהוד בן עזר: בהחלט. אני אומר, יכול להיות שיהיה צורך לפנות התנחלות זו או אחרת כמו שפינו את קבר יוסף, מטעמים ביטחוניים, יכול להיות שאם המלחמה תתמשך, מטעמים שלנו נצטרך לקצר קווים, אבל אין לזה שום דבר עם הוויכוח עם הערבים, בשבילם גם הכביש מיספר אחד, לטרון, לירושלים – צריך להחזיר אותו מיד, ואת שכונת גילה, אין הבדל בין ההתנחלויות. ברגע שמדברים על חזרה לקו 67', אז אם זה במשא ומתן לשלום, קובעים איזשהו גבול מוסכם, שגם לכך אני, יש לי הערה – אני לא חושב שישנה איזושהי אפשרות להפרדה – אנחנו נישאר תקועים אלה באלה לנצח – ולכן לא יהיה קו של תעלות ושל גדרות שמעבר לו יש מישהו אחר, נישאר תקועים יחד זה בזה.
אבל בתוך כל המלחמה הזאת, לקום ולפנות את כל ההתנחלויות? שהערבים ישרפו אותן!? יתלהמו, כמו שמלבנון יצאנו – יתייחסו לזה? בעיניי זה ניראה התחלת הסוף של מדינת ישראל, מין פינוי שכזה. הרי ברור איך זה יתקבל.
אסתי פרז: ואתה מין קול דומם אחד במועצת מרצ או שאולי יש עוד אנשים שחושבים כמוך?
אהוד בן עזר: איש לא... חוץ משיחת הטלפון שהיתה לי הבוקר עם יוסי שריד, וליבנו כמה דברים. אבל קשה לי להסכים איתו. הוא טוען שהמתנחלים בכל זאת משתמשים במצוקה הזאת של דם יהודי שנשפך היום – כדי שאנחנו נצדיק אותם. אני אומר שאני לא מוכן שדם יהודי בכפר דרום יהיה הפקר, אבל אם זה בחדרה, שם זו היתה תינוקת ערבייה שנפגעה [בפיצוץ האוטובוס] – אז [רק] נגד זה צריך להתקומם?
או המכתב המופרך של א.ב. יהושע, שהוא קורא למתנחלים לחזור כאילו הם ה"פייה נואר" באלג'יריה [רגליים שחורות, כינוי-גנאי למתיישבים הצרפתיים באלג'יר] – ואנחנו צרפת. איזו צרפת?! הרי בתוך הקו הירוק הכול בוער. הרי מיליון אזרחי ישראל הערבים כבר לא קוראים להם ערביי ישראל, זה הפלסטינים כאן.
אסתי פרז: מה שאתה אומר, באופן מאוד פשוט ומאוד ברור, זה שלתנועת מרצ יש מבחינתך, כמו שאתה רואה את הדברים, בעייה מוסרית קשה היום.
אהוד בן עזר: ודאי. אבל מה שכואב לי שמהרגע שאני אומר את הדברים האלה – ותאמיני לי שאנשים מן השורה שאני פוגש, מרגישים כמוני... אומרים לי [במרצ]: "נהיית איש ליכוד!"
זאת אומרת, אני בעד מדינה פלסטינית, אני בעד חלוקת ירושלים, אני בעד מסירת הר הבית לערבים, אני... בהסכם, אבל בהסכם שלום אמיתי, ויתור [מצידם] על זכות השיבה, עם הכרה בזכותנו על הארץ במאה אחוז, בגבולות ישראל שיוסכמו. אבל בתוך המלחמה הזאת לקום ולפנות את ההתנחלויות ולסגת לכאן? זאת מפולת! אנשים לא מבינים איפה אנחנו חיים!
אסתי פרז: והדרך לדעתך היא באמת לקום ולפרוש מתנועה ש...
אהוד בן עזר: לא. אני לא פרשתי מהתנועה. אני פרשתי מהמועצה. אני הייתי ניבחר במועצה ואני עדיין לא פרשתי מהתנועה כי אני מתעקש על זכותי לומר את הדברים האלה כאיש שמאל, ולא שתיכף יגידו לי... גם כמה מחבריי הערבים, מרגע שלא הסכמתי לדעתם במאה אחוז, אומרים לי: "אתה איש ליכוד!"
אסתי פרז: כועסים עליך?
אהוד בן עזר: ודאי. "בגדתי בהם!" – ברגע שאתה לא מקבל את הטיעון הערבי במאה אחוז, כמו שחלק מהסופרים הנכבדים שלנו, ואנשי הרוח, שהם פשוט חיים ב... ב... אני לא יודע איך להגדיר את זה! – הם חיים באספמיה! – חיים בעולם שלא קיים! – וזה, אני רואה בזה, חלק משיגעון הגדלות הישראלי, ורגש העליונות, כאילו אנחנו במעשינו גרמנו להתנגדות הערבים אלינו – רק נהיה טובים כמלאכים, והם יאמצו אותנו אל חיקם!
אפוא?! זה שיגעון גדלות ישראלי, זה מאפיין את הדיבורים של א.ב. יהושע כל השנים. לקיחת האשמה על עצמנו כאילו בנו תלוי הכל! – תשמעי, אני התחלתי להאמין לערפאת. אני מאוד-מאוד מפקפק בתקפות של הסכם אוסלו. אני עשר שנים האמנתי שאנחנו הולכים לקראת שלום. כרגע אני רואה שאם מסוגלים כך לשבור את הסכם אוסלו, ואת כל ההשקעות שהשקיעו בהם, עשרות מפעלים שנוצרו לטובת שני העמים, לטובת הדו-קיום, איפה? אני לא רואה שלום באופק.
אסתי פרז: ואתה, אתה אומר שבעצם, אם אפשר להבין מדבריך, שאתה מסכים, מסכים מאוד אפילו, בימים האלה, עם דברים שאנחנו שומעים מצד הימין של המפה הפוליטית...
אהוד בן עזר: לא! אני תומך באהוד ברק. אני חושב שהקו המרכזי, שהוא מוליך אותו, צריכים כולם להתגייס סביבו, כי זה מאבק על ישראל שבתוך הקו הירוק, שלא נרמה את עצמנו, הרי אם נגביר את הקו או את הכמות של התגובות [הצבאיות] שלנו, זו מחר יכולה להיות מלחמה כוללת עם מצרים, עם עיראק, עם טילים על תל-אביב! תל-אביב היא קו-חזית במערכה זאת. ואם המשטרה עומדת כבר חודשיים, והצבא, מול מהומות, ואם לא היו עוצרים את המהומות של ערביי ישראל, אז [הם] היו יכולים גם לשרוף עוד יישובים יהודיים, לא רק את הצומת של אום-אל-פאחם. אם אני נוסע בלילה בוואדי ערה, אני צריך להרגיש כאילו בארץ אוייב אני נוסע? מה זה? הם מנסים לשמוט מתחתינו את ההרגשה שארץ-ישראל, שישראל שייכת לנו! – אז איש שמאל זה לא אדם שמתאבד. אני בעד שלום ודו-שיח, אני, לכל מיפגש אני ממשיך לבוא, אבל אני עומד על זכותי לומר את מה שיש לנו לומר, להגן על עצם הקיום שלנו.
אסתי פרז: הסופר אהוד בן עזר, תודה לך על הדברים האלה.
אהוד בן עזר: תודה לכם.
 
אסתי פרז: שלום לחבר הכנסת יוסי שריד.
יוסי שריד: שלום רב.
אסתי פרז: נידמה לי, יוסי שריד, שטובי מתנגדיכם, מתנגדי מרצ, לא היו מגדירים את הדברים כל-כך יפה כמו אדם שעד לאחרונה ישב במועצה של מרצ?
יוסי שריד: אני מאוד מכבד את מה שאומר אהוד בן עזר. אני קיבלתי את מכתבו, אני מיהרתי להשיב עליו, אם כי אני מניח, אני יודע, שהוא עדיין לא קיבל אותו. ביקשתי מאהוד בן עזר שניפגש ונלבן בינינו את הדברים. אני לא כועס עליו, בניגוד לאנשים אחרים...
אסתי פרז: מכבד אבל לא מסכים.
יוסי שריד: לא מסכים. בהחלט. גם העניין הוא מעט משונה. אני חושב שאהוד הגיע למועצת מרצ, אולי, אני לא רוצה חלילה לחשוד בכשרים, עם איזושהי החלטה מוקדמת, כי לבסס פרישה ממועצת מרצ, לא ממרצ, דרך אגב – על סמך הופעה של חברת מועצה זו או אחרת, שאני את כולם מכבד, ואני גם לא יודע בדיוק למי הכוונה, אני גם לא שמתי לב שהיה איזה פרץ של מחיאות כפיים להתבטאות כלשהי...
אסתי פרז: הוא כתב את זה במכתב באופן מאוד ברור. גם ציין את שמה, חברת המועצה מיכל עדן שפתחה את הדיון, לפי מה שהוא כותב...
יוסי שריד: אני, כמו שאני מכבד את אהוד בן עזר, אני מכבד גם את מיכל עדן, אבל אילו היה אהוד בן עזר מאריך רוח והיה מתעכב במועצה, והיה שומע את נאומי במועצה, ואני בכל זאת יושב-ראש התנועה, אני חושב שאולי בסופו של דבר הוא לא היה מחליט כפי שהוא החליט.
אבל הדברים שהוא אומר בהחלט יכולים להישמע בתוך מרצ, ואנחנו מכבדים את זכותם של כל החברים שלנו, תהיה דעתם אשר תהיה, להשמיע אותם באופן הכי ברור, ואת יודעת שאנחנו נמצאים לא פעם במצב שמכים אותנו בשני הקצוות של המקל, ולפעמים אני מודה לאלוהים שאין למקל יותר משני קצוות, כי אחרת היו מכים אותנו גם בעשרה קצוות. את יודעת שמצד אחד שמענו בזמן האחרון דיבורים, אתם ודאי עסקתם בזה לא מעט, על שתיקת השמאל ועל מבוכת השמאל וכל מיני דברים מופרכים מן הסוג הזה, שהשמאל לא מספיק ברור...
אסתי פרז: אני לא כל כך בטוחה שהם מופרכים. נתגלו בקיעים פה ושם.
יוסי שריד: מופרכים. הנה את רואה שיש טענה נגדי. ועכשיו, מצד שני, נשמעת טענה שהשמאל הוא חד מדי וקיצוני מדי ואולי חד-צדדי מדי – והתפקיד שלנו, של כל האנשים האחראים, ושלי אולי באופן מיוחד, כיושב-ראש התנועה, לאזן את הדברים ובעיקר לעשות את הדברים המתחייבים, מבלי לשאול את עצמנו בכל יום מה מזג האוויר הציבורי ולהתייצב על פי משב-הרוח המזדמן.
אסתי פרז: סדקים קשים בתנועת מרצ או שזהו קול בודד?
יוסי שריד: אני לא מכיר שום תנועה שהיא יותר מלוכדת ויותר מאוחדת ויותר סולידארית מתנועת מרצ. כפי שאת יודעת, אין אצלנו לא פרץ ולא צווחה. וזה קול, ואנחנו מכבדים קול, אפילו הוא קול של יחיד, אני לא יודע אם הוא קול של יחיד – אבל אנחנו מכבדים גם קול של יחיד. אני מרשה לעצמי לומר – אלה ואלה דברי אלוהים חיים, ואנחנו צריכים לעשות את הדברים שנכון לעשות אותם על פי האלוהים שבלבבנו.
אני מרשה לעצמי להניח, אני לא זוכר במדוייק, אני גם לא יכול לזכור, שאהוד בן עזר, בימים הראשונים של מלחמת לבנון, אולי גם תמך במלחמת לבנון. כי זה היה משב הרוח, זו היתה המגמה הכללית, וקשה מאוד, כאשר, נניח – יוצאים למלחמה או נמצאים במצב של עימות, לראות את הדברים באופן יותר מאוזן, ובעיקר באופן יותר אחראי. בכלל, הכי קל...
לכן, נידמה לי, שאהוד בן עזר בחר לעצמו את המלאכה הקלה. אנחנו, לצערנו, לא יכולים לבחור לעצמנו את המלאכה הזו, להכות על החזה של הזולת. כדי להכות על החזה של הזולת, אין צורך במרצ. וכדי להיות אחראים על אגף הייאוש, אין צורך במרצ. אנחנו אחראים על אגף התקווה, ואנחנו בודקים את עצמנו לא מה הצד השני לא בסדר – זה אגב אנחנו יכולים להגיע להסכמה תיכף ומיד, אבל זה לא מוביל אותנו רחוק – אלא מה אנחנו גם לא בסדר.
כדי לומר מה הצד השני, הצד הנגדי, לא בסדר – אז אפשר להסתפק בלימור לבנת, ובאביגדור ליברמן, ובאנשים אחרים. אבל אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו מה אנחנו לא בסדר? ובעיקר אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו במה אנחנו יכולים להועיל, כי אנחנו לא משקיפים מן הצד. אנחנו חייבים עכשיו למנוע הידרדרות במצב. ואנחנו מוכרחים למנוע עכשיו שפיכות דמים נוספת. המחוייבות הראשונה שלנו במעלה היא לכל אדם שיכול חס וחלילה וחס לשלם בחייו. זו המחוייבות הראשונה שלנו ואנחנו מנסים לעבוד על פי מיטב מצפוננו וודאי נזכה לביקורת גם מצד אל"ף וגם מצד בי"ת.
אסתי פרז: אז אולי תצטרף לממשלת האחדות, היוזמה שעכשיו גולדשמיט מפעיל וטומי לפיד מוביל?
יוסי שריד: לא. ממש לא. אילו היינו חושבים שיש בממשלת אחדות לאומית כדי להועיל במשהו, לשפר במשהו את המצב המדיני או הביטחוני, לא היינו מהססים לעשות זאת. אבל מכיוון שאנחנו בטוחים לחלוטין שלהועיל הממשלה הזאת לא תועיל, והיא עלולה לדרדר את המצב הביטחוני, והיא עלולה אפילו להביא לעימות איזורי, לכן אנחנו לא נשתתף בממשלה כזו.
אסתי פרז: נידמה לי שמרצ היא ממש בין הסיעות היחידות שמחר יצביעו נגד פיזור הכנסת.
יוסי שריד: משום שאנחנו חושבים שבמצב שנוצר צריך לאפשר לראש הממשלה, ולנו עדיין יש תקווה – להרוויח עוד פסק-זמן, כדי שהוא יוכל לנצל אותו לצורך של העתקת העימות והחזרתו אל המסלול המדיני, ולכן בימים כאלה צריך אורך-רוח וסבלנות והרבה אחריות, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות.
אסתי פרז: חבר הכנסת יוסי שריד, תודה.
יוסי שריד: תודה.
 
תשובת יוסי שריד (1)
ירושלים, כ"ח חשוון תשס"א
26 בנובמבר 2000
אהוד היקר,
קיבלתי בתודה את מכתבך, והוא ציער אותי עד-מאוד. מי כמוך יודע שאני עומד כצוק-איתן מול תגובות והתבטאויות מסויימות, מתלהמות ומופקרות, שעולות מתוך המחנה, ומשימתי לא קלה, ואני זקוק לתמיכה, גם לתמיכתך המחזקת. נידמה לי שהחלטתך מחייבת שיקול-דעת נוסף, ואני מפציר בך לשוב ולעיין בה. אשמח אם נשוחח.
                                                                                     שלך בחברות –
                                                                                         יוסי שריד
 
 
תשובת רן כהן
ירושלים, כ"ט בחשוון, תשס"א
27 בנובמבר, 2000
לאהוד היקר שלום רב,
נודע לי על מכתבך אל יוסי שריד, וביקשתי את הסכמתו לקרוא במכתבך ולפנות אליך במכתב משלי, וברשותך גם אני מרשה לעצמי לכתוב אליך. הייתי נוכח באותה מועצה, שמעתי את הדברים וכמובן ראיתי ושמעתי את מחאתך.
נידמה לי, אהוד, שכולנו עוברים ימים קשים מאוד, שהכואב והמטריד בהם ביותר הם הטלטלה בין התקוות הטהורות לתקוות הניראות נשברות, בין הייאוש מהפרטנרים שלנו לבין הזעם על עצמנו, ובמיוחד קשים עלינו ימים אלה בהם אנחנו מבקשים קרני אור מדי יום כדי לחזור לשפיות התהליך המדיני, ואכזבות מדי ערב עם הידיעות על ההרוגים, הפצועים, הפיגועים והיריות.
בימים כאלה מוכרחים לנהוג בקור-רוח ובעצבים חזקים מאוד!
הלא תסכים איתי שגם לך מר ממר על האיוולת האיומה בה נהגו כל ממשלות ישראל לא רק כאשר זרעו עשרות התנחלויות בכל רחבי יו"ש ורצועת עזה, אלא אף טרחו להקים את נצרים בין צלעותיה של עזה ואת פסגות בין צלעותיה של רמאללה ואת תל רומידה בלב חברון ועוד ועוד, ואני משוכנע שגת אתה לא משלים עם מעשי איוולת אלה (שהבן החייל שלי שומר על אחת מהן עכשיו) רק משום שאתה, כמוני, זועם ומאשים עתה את ערפאת בבחירה בדרך האלימות, לאחר שקיווינו כי בעקבות אוסלו נבחרה דרך המו"מ כדי לקבור את דרך האלימות. אל תשכח, אהוד, שאפילו בתקופה זו, בה היה הדיבור על הסכם שלום בממשלה של אהוד ברק, נמשכה בניית ההתנחלויות בקצב מטורף.
אני מסכים עימך, ואני בטוח שהרוב העצום במרצ מסכים עימך, שעיקר הפתרון של בעיית ההתנחלויות יינתן בהסכם הקבע בינינו לבין הפלסטינים, אבל מדוע זה נורא כל-כך בעיניך לשקול למשל אפשרויות כאלה:
א. שהמדינה מטעמיה הביטחוניים, ומראיית פיקוח הנפש, תחליט לפנות אותן התנחלויות בודדות התקועות במקומות מטורפים והעלולות לגרום (וכבר גרמו!) לאובדן חייהם של ילדים, נשים, חיילים, גברים, מתנחלים ולא מתנחלים?!
ב. מדוע אי אפשר, נניח, שפירוק התנחלויות כאלה ייעשה במקביל לפירוק התנזים מנשקו או במקביל להפסקת אש מוחלטת?! או אולי יוחלט שאנחנו נפנה רק אותן התנחלויות פרובוקטיביות באופן חד-צדדי (מה יש, והרי עשינו את זה בלבנון, ולדעתי הצלחנו!?) אבל בתנאי שאין יורים באיזור אותה התנחלות?! משהו מעין החלטה לפנות את נצרים, אך באם יהיה עליה או על הדרך אליה, ממעבר קרני – ירי, לא יהיה פינוי!!?
אני חושב שאם האש הארורה על פסגות הפכה להיות אצלך סיבה לשריין את מיקומה וקיומה עד הסדר הקבע, זוהי טעות! אני מודה שמאוד היה חבל לי שיצחק רבין ז"ל לא החליט לפנות, למשל, את תל רומידה עם הטבח של ברוך גולדשטיין!
לא דיברתי עם כל אנשי מרצ לדעת באם זו עמדתם כלפי ההתנחלויות ופתרון בעייתן, אבל אני מרשה לעצמי, לאחר מיפגשים עם מאות פעילים ומצביעים, להבטיח לך שרוב-רובם חושבים כך או בדרך דומה, ולא ראוי לדעתי שאתה תעזוב את הרוב הזה ואת הדרך הזאת לשלום בשל אימרה של מישהו, שלא ניראתה לך. האמן לי שמרצ לא עברה שום תהליך של טירוף!
מאוד אשמח אם תחליט לחזור למועצה, ולפעילות, ובהחלט סביר שתעשה זאת כשאתה מבהיר למנהיגות מרצ כולה את עמדתך והשגותיך!
אנחנו תומכים באהוד ברק למרות האכזבות הקשות, ללא שום תמורה וללא שמתייעצים אפילו איתנו, ונמשיך כך כל זמן שימשיך בתהליך ובמאמץ לשלום, אבל אם ילך בדרך אריק שרון – לא נוכל לצערי להמשיך ולתמוך בדרך שרון, שהביאה לישראל אסונות לרוב.
כל טוב לך,
בידידות
רן כהן
 
 
 
 
אשריי, אשם אני!
גדעון לוי מסיים את ביקורתו על ספרו של בני מוריס ("הארץ", "ספרים", 1.11.00) – בהאשמה חמורה כלפי העיתונות בישראל, שכמו לאחר פעולת קיבייה ב-1953 – מתלכדת גם כיום כתקשורת מגוייסת: "כאז כן עתה. שם הכול התחיל. כך הכול התחיל."
מוזר. אני דווקא הייתי סבור, למקרא דברי גדעון לוי ועיתונאים רבים אחרים ב"הארץ", כי הם עדיין שבויים בשיגעון הגדלות הישראלי, הממעיט בחומרת ההתנגדות הערבית הבסיסית לקיומנו, ולוקח את מרבית האשמה על עצמנו, כאומר – אילו היינו מתנהגים כמלאכים – לא היו הערבים נלחמים בנו, החל מ-1948 ועד ימינו אלה.
מאחר שאני לא נאיבי כגדעון לוי, השתדלתי לקבל חלק ניכר מהמידע על מאורעות אוקטובר 2000 דווקא משידורי הטלוויזיה, גם של מדינות ערב, ומראיונות עם מנהיגיהם ודבריהם, ובייחוד ראיון עם אדוארד סעיד ברשת הבי-בי-סי, ממנו הבנתי שאנחנו תמיד התוקפנים ואילו הצד הערבי אינו תוקפני כלל, מאחר שעשיית צדק, גם כאשר פירושה הריגת יהודים, אינה תוקפנות אלא התגוננות לאומית לגיטימית. ומהו הצדק של סעיד? הקביעה שאין לי ולעמי שום זכות למדינה יהודית עצמאית בארץ-ישראל אלא רק כמיעוט נסבל בתוך רוב ערבי.
אכן, כדי להבין את המציאות שבה אני חי, אני מעדיף את דברי אדוארד סעיד והמנהיגות הפלסטינית על פני חלק ניכר מהפובליציסטים והעיתונאים התמימים או המיתממים שכותבים בארץ וב"הארץ".
אהוד בן עזר, תל-אביב
פורסם במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" ביום 29 בנובמבר 2000
 
תשובתו של אהוד בן עזר
תל-אביב, 30.11.00
ליוסי שריד ולרן כהן היקרים שלום רב,
עד שהגיעו אליי מכתביכם – שבו ונטרפו הקלפים. אהוד ברק התפטר, ואנחנו עומדים עתה בפני מערכת בחירות.
אני שותף לדעתכם שעלינו לעשות כל מה שאפשר כדי לתמוך בו, אם כי התחזית קשה. אני חושש שמרצ תרד בקלפי בגלל האכזבה מתהליך השלום, וכי תהיה לנו כנסת שיש בה גוש ימני גדול, גוש מרכז-שמאל קטן ממנו או שווה לו, וגוש ערבי שלא יוכל לעזור לקואליציה שמאל-מרכז בגלל קיצוניותו, (שהרי כך גם עזר להפיל את ממשלת ברק), אך גם לא יוכל, כמובן, לכרות ברית עם הימין.
אם התפטרות ברק היא, בין השאר – ניצחון לערפאת, הרי שזה מחזק את התחושה שהערבים עדיין אינם רוצים בשלום או אינם בשלים לו, וכי עדיף בעיניהם מאבק בין הנהגות קיצוניות משני עברי המתרס, זאת כדי שאנחנו נהיה יותר ויותר מנודים ומבודדים בעולם, ואולי יוכלו בסופו של תהליך להפוך אותנו למשהו כמו המיעוט הלבן בדרום-אפריקה, מתוך תקווה שרובנו נהגר מכאן, וכך תסתיים האפיזודה של מדינת ישראל.
באשר לוויכוח בינינו – אני סבור שבדבריי בכתב ובעל-פה הצלתי במידה מסויימת את כבודם של מרצ ושל השמאל הישראלי, גם את כבודכם. הטלפון לא הפסיק לצלצל אצלי אחרי השיחה המשודרת עם יוסי. אנשים שאני מכיר ואנשים שאינני מכיר, משמאל לי וגם מימין, כולם נרגשים מאוד וכולם חיזקו את ידיי ואמרו שמזמן לא שמעו דברי אמת כאלה ברדיו, דברים אמיצים. האחראית על חינוך ילדים באזור כפר דרום, רחל שנר, סיפרה לי בטלפון שרק בגלל איחור בתחבורה ניצלה מלנסוע באוטובוס שנפגע, וכאשר שמעה אותי ברדיו, עצרה את מכוניתה ופרצה בבכי, סוף-סוף מישהו מהשמאל מביע הבנה לכאבם.
פנו אליי מיד גם מהתוכנית "משעל חם" של נסים משעל לאותו יום שני בערב, וביקשו שאשתתף באותו נושא. אני סירבתי ואמרתי שאני מעדיף לומר את דבריי ברדיו ולא בקרקס שבו אתה צריך להתחרות בצעקות, אחרת קולך לא נשמע. אני שמח שכך החלטתי כי שמעתי ששולמית אלוני הופיעה אותו ערב, ולא הייתי שמח לעשות נחת רוח לימין בכך שאתווכח עם עמדותיה המופרכות והמצדדות בערבים, עמדות שגרמו נזק עצום למרצ במשבר האחרון. אינכם יכולים לתאר לעצמכם איזה זעם, גם מהשמאל, עורר מכתבו של בולי ב"ידיעות אחרונות" ("למען ילדיכם, תתפנו", 22.11) – שקרא למתנחלים, יומיים לפני פיצוץ האוטובוס בחדרה, "לחזור הביתה!"
הייתי לפני שבוע ב-24.11, בערב ספרותי בקיבוץ יזרעאל עם הסופר סלמן נטור, הרואה עצמו כמבטא את עמדת הפלסטינים. כל החברים, חלקם שמאליים ממני, היו בדיוק בדיעותיי וחיזקו אותי. למען האמת, לא שמעתי כמעט שום אדם בר-דעת שיתמוך בעמדותיהם של שולה ובולי, לבד מכמה גברות תל-אביביות הסבורות שבכלל אין לנו זכות על הארץ, וכי הערבים צודקים. ניסחה זאת למשל בחינניות ובארסיות רבה, בתוכנית טלוויזיה, הסופרת רונית מטלון שאמרה כי דרכה של הציונות היא שלמען כל דבר טוב שהיא עושה – היא הורגת דבר אחר.
אני חושב שחטאנו וחטאה הנהגתנו באטימות ובהתנשאות צדקנית. היה עלינו להדגיש קודם כל את הסולידאריות שלנו עם יהודים הנמצאים בסכנה, בכל אתר ואתר, גם מתנחלים, וזאת מבלי להסתיר את עמדותינו, להן אני מסכים – פינוי התנחלויות מסויימות בתוך המלחמה, רק מטעמי ביטחון וקיצור קווים, ודיון על עתיד כולן בהסדר שלום כולל – אבל כולל ויתור ערבי על זכות השיבה, ועל התביעות לשלום צודק ולפתרון בעיית הפליטים, כולם שמות לאותה מגמה של מחיקת ישראל היהודית.
יכולנו לגלות גדלות לב, כפי שביקש מאיתנו הרב יואל בן-נון במאמרו ב"הארץ", ולא להתנפל על ההתנחלויות כאילו בגללן בלבד פרצה האינתיפאדה האחרונה, וכאילו הן המכשול היחיד לשלום. כביש לטרון ושכונות ירושלים, כגון גילה, אינם שונים מההתנחלויות בעיני הערבים. המציאות הקשה היא שהחל מאוקטובר 2000 מתנהלת מלחמת אזרחים בין שני עמים מהירדן עד הים. מיליון הערבים בישראל, הקוראים לעצמם מעתה בגלוי בשם פלסטינים וחלקם מזדהה עם אוייבי המדינה, הם בעייה הרבה יותר גדולה ממאתיים אלף המתנחלים שמעבר לקו הירוק. למעשה אין כבר קו ירוק. אני מרשה לעצמי לצטט מכתב ששלחתי לאהוד ברק ב-3 בנובמבר:
 
לראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק היקר,
רציתי לחזור ולומר לך שיש לי אמון מלא ותמיכה מלאה בכל צעדיך עד כה מול המשבר הקשה העובר עלינו. מזלה של ישראל שאתה עומד בראש, והלוואי שתצליח לכהן בכל תקופת היבחרך וגם לקדנציה נוספת.
נידמה לי שחל אצלנו מהפך בהערכת המציאות. אם עד עתה השלום היה מטרה אסטרטגית, וכל השאר – המשא-ומתן עם הערבים כמו גם המאבק המזויין איתם, היו בגדר מטרה טקטית, צעדים בדרך לשלום – הנה עכשיו השתנתה התמונה כליל.
השלום הוא שנעשה עכשיו מטרה טקטית-בלבד, כלומר, אסור להתייאש ממנו ואסור להיראות כסרבניו ויש להמשיך בחתירה לשלום אפילו כאמצעי לרכישת דעת-הקהל בארץ ובחו"ל.
אבל השלום חדל להיות מטרה אסטרטגית – כי אין סיכוי לשלום אמת, לפחות לא במאה השנים הקרובות. המטרה האסטרטגית היא התכוננות למלחמה כללית נוספת ולמלחמות התשה עם הפוגות קצרות, בעיקר לצורך התאוששות תקופתית של הפלסטינים.
 
עד כאן המכתב לברק. כמובן שאני נישאר חבר מרצ, אשקול גם לחזור למועצה ולפעילות, ואשמח אם תעבירו את תוכן מכתבי להנהלת מרצ.
אבל את עיקר פעילותי בחודשים הקרובים, גם הפובליציסטית, אקדיש לתמיכה בכל כוחותיי באהוד ברק לראשות הממשלה. ישנם אנשים מחוגינו, מתומכי ברק בעבר, שאומרים שיטילו פתק לבן בקלפי. וכשאני מזהיר: "אבל כך אתם תומכים בז'וליק!" – הם עונים: "אם הוא יחזור, אז שתלך המדינה לאבדון!"
                                                                               של שניכם בידידות,
     
תשובת יוסי שריד (2)
 
ירושלים, י' כסלו, תשס"א
7 דצמבר, 2000
לאהוד שלום,
קיבלתי בתודה את "חליפת המכתבים".
אוסיף רק הערה אחת – על המטלפנים ועל המזדהים. זה יפה וזה נעים, מי כמוני יודע. אבל אני גם יודע שכל התבטאות זוכה בהזדהות, גם המתלהמת והשלוחה ביותר, ועל-כן, לפי ניסיוני הארוך, אין סיבה להסתחרר ממנה.
                                                                                     שלך בחברות
                                                                                                         יוסי שריד
 
 
אהוד בן עזר: בסופו של דבר פרשתי כליל ממרצ כאשר יוסי ביילין נבחר לעמוד בראשה, כי ידעתי שדרכו הנלוזה תמשיך לדרדר את מרצ – מבחינה אידיאולוגית ואלקטוראלית גם יחד – וכך אמנם קרה, גם בעזרתה הנלהבת של ח"כ זהבה גל-און.