ספר יובל מהודר "ממרכזים למרכז, ספר נורית גוברין" (מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת ת"א 2005) כינס, ערך והוציא לאור בשקדנות מפליאה פרופ' אבנר הולצמן – לרגל צאתה לגמלאות, אחר ארבעים שנות הוראה ומחקר, של מורתו פרופ' נורית גוברין, שהיא אחת החוקרים החשובים ביותר לתולדות הספרות העברית הארצישראלית.
"אפורה, ידידי היקר, כל-שיטה [תיאוריה] וירוק עץ-פז החיים לעד!" אומר מפיסתופל (מפיסטו), המחופש לפאוסט, לתלמיד הבא ללמוד אצל האחרון, במחזהו של גטה (בתרגום העתיק והיפה של יעקב כהן. מר בן עזר קרא לראשונה את "פאוסט" בהדרכת מורתו לספרות כללית, להיסטוריה ולאמנות – גברת טוני הלה בבית הספר "תיכון חדש" בתל-אביב לפני יובל שנים ועדיין זוכר אותה מסתובבת בכיתה עם המקור הגרמני, והתלמידים קוראים בתרגום העברי).
מפעל חייה של גוברין שייך ל"עץ-פז החיים" משום שנזהרה כמפני אש מתיאוריות במחקר הספרותי ביודעה היטב שהן אופנות מתחלפות מדי תקופה ומקלט לפטפטנים ולחנפים. מעטים חוקרי הספרות העברית שחרשו כמוה את ההיסטוריה של הספרות העברית בארץ-ישראל. הדורות הבאים לא יוכלו בלעדי מחקריה, מה שקשה לומר על חלק לא מבוטל מתנובת התיאורטיקנים והסוחרים הרוחשים באקדמיה של הספרות בישראל.
אין זה סוד, אומר סופר נידח, שהרצאה שנשא מר בן עזר בחוגים הארציים לספרות בבית הקיבוץ הארצי בתל-אביב ב-24 במרס 1992 – עומדת ביסוד המסה המתפרסמת בספר בשם "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן", והיא זמינה מעתה לכל דורש. ואולם פחות ידועה העובדה כי מסיבות של התחשבות בזולת וכבוד הבמה –  החליט מר בן עזר, בעצה אחת עם העורך, להשמיט את החלק המסיים של מסתו.
ואלה אחרית דברי מר בן עזר בשלמותם, שנִשְׁלוּ בחשאי ממעיו העמוסים לעייפה של כוננו הקשיח והם ומתפרסמים כאן לראשונה:
 
הקדשתי שנים אחדות מחיי לשני אנשים, לדודתי אסתר ראב שאספתי את שיריה ["אסתר ראב / כל השירים", זב"מ, 1988 ואילך] ועכשיו אני עוסק בכתיבת הביוגרפיה שלה ["ימים של לענה ודבש", "עם עובד", 1998]; ולהוצאת שני ספרים אלה, "בין חולות וכחול-שמיים" [סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, הוצאת "יבנה", 1980 ואילך]  והאלבום של נחום גוטמן [הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך]. הוצאתי מחדש גם הגדת פסח עם ציורים שלו, וכתבתי באותה מתכונת ולאותם ציורים את "סיפור יציאת מצרים" [שניהם בהוצאת "יבנה", 1987] – אבל אלה לילדים וזה פחות חשוב, כביכול. כי ברפובליקה הספרותית שלנו, אם אתה כותב לילדים זה לא נחשב. אם אתה כותב רומן משעמם למבוגרים ואתה סופר חשוב, אז הספר חשוב, אם אתה כותב ספר מעולה לילדים, אתה לא חשוב, גם אם אתה סופר חשוב, לילדים. זה חוק המציאות שאנחנו חיים בה בארץ. ישנה רק ספרות נחשבת אחת, והיא הספרות למבוגרים.
לכן כיוצר יש לי מעין חוזה טוב עם הנצח: גם אם כל מה שכתבתי לא שווה פרוטה, הרי מה שעשיתי למען נחום גוטמן ואסתר ראב ייזכר כל זמן שהתרבות העברית תתקיים. זה ברור לי. אין ולא תהיה תרבות עברית, גם בעוד מאה ומאתיים שנה מעכשיו – בלי שתי הפיגורות האלה, הן אבני-יסוד בה. תוציאו אותן – זה כאילו השמדתם חלק מזהותו של העם. ואני מרגיש שטוב עשיתי ששימרתי את הדברים של שניהם לדורות הבאים.
הנה מצאתי כאן משפט שגוטמן אומר: "כאשר יש לי הרגשה של שפע, אני כותב או מצייר. לעולם איני מכריח את עצמי. אני כביכול רוצה לגמול טובה לכולם או לפצות את נחום הילד ובני דורו."
כן, שכחתי להזכיר שהוא סיפר לא פעם כי בילדותו ובנעוריו, ספרי הילדים לא היו מאויירים. לכן באיוריו במשך שנים רבות ל"דבר לילדים", ובספריו, הוא רצה גם לפצות את עצמו על כך שבילדותו לא היה לו ספרים מצויירים.
היתה לו עוד תכונה נפלאה – לכתוב טכסט סביב הציור. ואנחנו הקוראים חיפשנו זאת אצלו. לכן אני אוהב את דני קרמן. ובאמת, מדוע שהמאייר לא יוסיף גם מילים לציוריו? סגנון כזה מחזיר אותי כל פעם לחוויה של ילדות ואמנות גם יחד.
שאלה מהקהל: "אני רוצה להגיד לך שלולא המפגש הזה היום לא הייתי מתוודעת אל שני הספרים האלה. זה היה בשבילי איזה חסר שלא ידעתי עליו. זו פשוט היתה חווייה אדירה. לזכותך, הספר שכתוב בו נחום גוטמן וכתוב בידך – זו אחדות של סגנון שיפה מאוד שלקחת ממנו וכתבת ככה. ועכשיו השאלה: איזה סופר אהב גוטמן, אם הוא אהב בכלל לקרוא. מי היו הסופרים שאהב, והאם הוא ציטט פעם משהו מתוך הספרות היפה?"
תשובה: "לא שמעתי ממנו הרבה אמירות על כתביהם של סופרים. הזיכרונות שלו מהסופרים היו כולם אישיים, דברים שקרו לסופרים שהכיר. כאשר הוא יושב עם לוי אשכול בפתח בית-הזונות במנשייה, הוא אומר שזוהי מציאות שהכיר עד כה רק מסיפורי מופַּסן. כלומר שבנעוריו קרא סיפורים אלה. אבל הוא לא הזכיר בפניי במיוחד ספרים שקרא."
מילה אחרונה על "בין חולות וכחול-שמיים". שלמה שבא אמר לי פעם: "אהוד, זה הספר הכי טוב של נחום גוטמן. אתה יודע מדוע? כי נחום, בכל שאר ספריו, כל הזמן מתנצל על כך שהוא כותב, ולכן יש דברים מיותרים. בספר הזה אין שום דבר מיותר כי אתה כתבת אותו בשמו וידעת שכל מה שאתה מביא הוא בעל ערך ולכן אין כאן מילה אחת של התנצלות."